19.11.1912–10.1.2001

אלי בן משה

אלי נולד בשנת 1912 בטבליסי, גרוזיה, לאב גרוזיני ולאם וינאית. בגיל שנה וחצי עברו הוריו לוינה, לצורכי

עסקים ונתקעו שם בגלל מלחמת העולם הראשונה. אלי הצטרף להכשרה החקלאית “החלוץ” ושם הכיר

את יעל.

בשנת 1933 עלו אלי ויעל לישראל והיו בין מייסדי קבוצת השדה שישבה בראשון לציון ושם גם התחתנו.

אלי היה בגרעין הראשון שעלה לקיבוץ שדה נחום שהוקם במסגרת קיבוצי חומה ומגדל. במשך כל שנות

חייו בקיבוץ עסק בבנייה, בתחילה כפועל בניין פשוט ובסלילת כבישים, ובהמשך כאדריכל וכמהנדס.

בשנת 1942 נולד יורם ותקופה קצרה לאחר מכן הצטרף אלי לבריגדה היהודית והגיע איתה למצריים

ולאיטליה. בשנת 1947 נולדה זיוה וב־1952 עירית.

אלי קיבל מלגה מהצבא האנגלי לצורך לימודי אדריכלות בטכניון. הוא השלים את לימודיו בהתכתבות, תוך

כדי עבודה. בשנת 1955 עברה משפחת בן משה לגבעת חיים.

בתחילת דרכו בגבעת חיים עבד אלי בקבוצת הבניין של הקיבוץ. לאחר קבלת ההסמכה לאדריכלות הצטרף

למשרד תכנון בגבעת חיים איחוד ולאחר מכן הוא עבד בתל אביב במשרד תכנון גדול.

עם חזרתו מעבודת חוץ הקים אלי משרד תכנון בקיבוץ ומאז היה מעורב בכל פעולת בניין שנעשית בקיבוץ.

בשנות השבעים לחייו נולדו לאלי נכדיו מורן, יוני, ניקי וענבל והוא נרתם לתפקיד הסב במלוא המרץ. הקשר

בינו לנכדיו היה קשר מיוחד במינו והאהבה בניהם פרחה.

אלי היה איש משפחה חם, משענת איתנה לכל בני ביתו. הוא נרתם לשמוע על בעיות ולתת פתרונות. אלי

אהב לקרוא והיה בעל ידע רחב בכל נושא. הוא המשיך לעבוד עד יומו האחרון וכך נשתדל לזכור אותו. חרוץ,

ערני, אוהב ואף פעם לא מתלונן.

יהי זכרו ברוך

קשה לחשוב שאתה כל כך פתאום לא כאן איתנו.

רק שלשום עוד דיברנו ואמרת שאתה פשוט קצת משתעל, ואתמול בבית החולים חזרת ואמרת sowas Na

– מה קורה לי?

היית עמוד התווך של המשפחה. בכולם תמכת, לכולם דאגת, רק לא לעצמך. אבל האופטימיות שלך ליוותה

אותך עד היום האחרון. “למה לדאוג לפני שיש למה לדאוג” היה המשפט שתמיד אמרת, וכך, עד הרגע

האחרון לא חשבת שיש סיבה לדאגה.

אני הערצתי אותך. בצניעות אומר שרציתי להיות דומה לך באופיי, בדרך שלקחת דברים, שהיית תמיד

מרוצה ממה שיש לך, מסתפק במועט.

המשפחה והעבודה – זה מה שעניין אותך. אמא, שלא משת ממנה לרגע, דאגת לה ללא לאות, ללא מילים,

הכל היה כל כך מובן מאליו בשבילך.

ואין לדבר על הצניעות שכל כך אפיינה אותך. תמיד עשית הכל בשקט. העיקר לא להתבלט. פעם אמרת לי

״מי שצריך לספר על עצמו – זה לא בדיוק מראה שיש לו ביטחון עצמי”. כשאיה סיפרה לי לפני כחודשיים

כמה כסף שאתה חוסך לקיבוץ בתכנון השיפוצים של חדרי החברים, סיפרתי לך, ושאלתי אם אתה גאה בזה,

ומה ענית? “אני עושה מה שצריך לעשות, ואל תשכחי שאני גם אוהב לעשות את זה וכל השאר לא חשוב

במיוחד,” וזה מזכיר לי שסיפרת לי שאת מקצוע האדריכלות בחרת מתוך שיקולים מאוד רציונליים: “יהיה

לי משהו שיעניין אותי בגיל מבוגר ושאוכל לעשות אותו הרבה שנים”. כמה שצדקת, אבא. עד לפני שלושה

ימים עוד הלכת לעבוד, והיום איה אומרת: ” מה אני אעשה בלעדיו?”

קשה להאמין שלא תראה יותר את מורן – הנכד הבכור, ואת ענבל הנכדה היחידה, ואת יוני ואת ניקי כולם

כל כך קשורים אליך, והיום ניקי אמר לנו: “זה היה סבא כמו מהסיפורים והסרטים, רק טוב מצאתי בו, איך

נוכל להמשיך בלעדיו?”

אני לא חושבת שתמיד היה לך הכל קל ופשוט, אבל כלפי חוץ הכל ניראה תמיד כל כך בסדר, כל כך בלי

בעיות.

66 שנים היית נשוי לאמא שלנו. זוג יונים קראנו לכם.

אמא עם המרץ שלה, פעלתנית, דואגת תמיד לחיי החברה שלכם, ואתה השקט, המופנם, שאוהב להיות

בבית ולקרוא את כל המאמרים של עיתון “הארץ” או את ספרי המתח באנגלית שכל כך אהבת.

אי אפשר להאמין שלא נלך אתך יותר לחדר האוכל בערבי שישי, שלא נשב יחד בחדר שלכם או בחדר של

עירית ומיכאל, ושלא נראה אותך יותר טס על הקלנוע שלך להביא את אמא. אי אפשר להאמין לכלום. יום

אחד, 10 בינואר 2001 ואדם כזה נהדר עוזב אותנו לעולמים,

אנחנו אוהבים אותך כל כך – אבא.

זיוה ואמא ויורם ועירית שלך