4.10.1910–8.3.1969

רות מבית בו לא הקפידו ביותר על קיום מסורת ושלטה בו השפה הפולנית. בגיל צעיר ספגה מהסביבה אוירה לאומית – תנועתית, למדה בקורסים לעברית והשתייכה לקן “השומר הצעיר”. מוקדם נרתמה לנשיאה בעול עלתה ארצה ולמדה בבית הספר החקלאי בנהלל. 1933 הפרנסה בבית. בשנת הגיעה לגבעת-חיים. עבדה במטבח 1937 גוייסה מטעם ״השורה״ לשמירה בסביבות יוקנעם, בראשית ובחדר- האוכל לסירוגין וגם בפרדסי “מרץ”, גוייסה לשנה לעזרה לרמת-הכובש, שסבלה אבדות רבות במאורעות. יום יום היתה יוצאת במשוריין המפורסם של רמת-הכובש לעבודה בפרדסי הסביבה. עד מהרה הפך האוהל שלה לאחד המרכזים למפגש המגוייסים מקיבוצים שונים. עבדה בדיר הצאן ובענף הארנבייה ותקופה ממושכת במטבח ילדים – למדה טיפול בילדים חולים בבי״ח בעפולה. בריאותה התרופפה, עברה כמה ניתוחים, נאלצה לנטוש את העבודה בטיפול בילדים, עבדה בחדרי-חולים ואחר כך במחסן האספקה. כאן המשיכה עד אשר הכריעתה המחלה. רות – רעיה ואם למופת, חברה, ידידה ומארחת רבת חסדים, אמרותיה השנונות והמתעופפות על כנפיהן הדקות – משורשי חיינו. ביתה היה לרבים בית ועד לחברות וחברים שבהשראתה טעמו טעמה של ידידות, בעלת הומור אף עסיסי ביותר, סגנונה חריף, אך לא פוגע. הניחה בעל יואל, בת בתיה, נכדים ומשפחה בקיבוץ, בארץ ובגולה. 1938 מתוך יומן רמת-הכובש האם לצאת שוב לפרדסי ריסקין בדרך הקטלנית ? ההיגיון הקר מחייב את היציאה לעבודה ופרנסה לקיום ימים מתנהל ויכוח. לבסוף מתגברת החברה על 4 המשק, נתקל ברגש הרוטט, החי את זעם הימים הנוראים, רגשות הדיכאון ומחליטה לצאת לעבודה. שנה״ 15 ממאמרה “השבת השחורה גבעת – חיים, . . . אנו הבנות חיות כאן בקומונה, בשיתוף מלא ובדאגה הדדית. יש ואזל מלאי הסיגריות שלנו ואז מתחילה התרוצצות בכל המוסד. אתה הכרת את רושקה, העלמה – הזעיר בורגנית, כאן תמצא את רות אשת כפר המוציאה זבל מהרפת, מזוהמת מעט ופרועת שער ולא עוד ידיים מטופחות וציפורניים עשויות. אחרי העבודה אני שוב נקיה, מתקלחת ו״דוגרת” על כימיה ובוטניקה. מעשנת הרבה. שתי שנות חיי בארץ הטביעו בי חותמן. נשתניתי מאוד – החיים כאן לימדוני הרבה, רחוקה אני משלמות, אבל אני עכשיו אדם טוב יותר משהייתי. רק כאן יכולות נערות כמוני להיאחז במשהו ממשי, למצוא תוכן בחיים. בשום אופן לא הייתי מסוגלת לשוב אל אורח חיי הקודם. חיים ללא תכלית, ללא מעשה של ממש- גם אם גבי ורגלי כואבות מאוד מהעבודה. אבל יש טעם בחיים אלה כאן. 143 שנפ רבקה 21.1.1942 – 1875 בקוסוב אשר בגליציה. אז בממלכה האוסטרו – הונגרית. בגיל צעיר עברה לוינה 1875 רבקה נולדה בשנת והקימה בה את הבית המשפחתי. בית יהודי, מסורתי, אמה ברכה על נרות שבת, ואבא התפלל ב״שטיבל״ של חסידים, והילדים אתו בכדי שיחושו – בתוך וינה את רוח היהדות. כשאבא נפטר השתנה המצב בבית. האם לחמה בעקשנות ובמסירות עד אין סוף כדי לקיים את הבית. דאגה לפרנסה ואיפשרה לילדיה השכלה כללית ויהודית. היתה אם יהודייה אמיצה וגיבורה, שהקריבה את חייה למען הילדים, במעשים גדולים וקטנים, בחיי יום־ יום, שלא תמיד כותבים ויודעים עליהם. כששלושת הבנים הגרו לארה״ב ושתי הבנות עלו ארצה והתיישבו עם משפחותיהם בקבוצים, עלתה גם ארצה. רוב הזמן היתה אצל בתה בגבעת-חיים. בשנים האחרונות סבלה ממחלת לב ואחרי 1933 היא בשנת כל התקפה התאוששה מחדש ומשכה אליה את החיים שתמיד היו מוכנים לברוח ממנה. זכתה בחייה לשני .67 נכדים. נפטרה בג’ שבט, תש״ב בבית חולים בגיל לפי בקשתה (שלעיתים בטאה את זה בהומור בחיים) נקברה בבית העלמין בנחלת-יצחק.