02.01.1914–29.11.2011

אמא שלנו, שושנה שמואלי לבית קרבצייק, נפטרה בשיבה טובה – האחרונה לכל משפחתה הענפה, אלה שנספו ביום אחד מר ונמהר באושוויץ הארורה וגם אלה המעטים שעלו ארצה לפני המלחמה וכך ניצלו. אחים והיא 3 אמא נולדה בעיירה סוקולקה, בצפון־ מזרח פולין. בבית כולם קראו לה רייזליה. לאמא היו הרבתה לספר עליהם, ובמיוחד על אחיה בנימין – ניומצייק, שהיה גאון במתמטיקה, ונמנה על ה״נומרוס כשעלתה לפלסטינה. האח הגדול – יהודה, 10 קלאוזוס”. אח נוסף, דויד, הצעיר במשפחה, היה רק בן כבר היה נשוי, ואב לתינוק. בסוקולקה למדה בבי״ס עממי, תיכון, ובין לבין בבי״ס “תרבות”, שבו למדו גם עברית. אמא היתה ילדה מפונקת מאוד כבת יחידה בין אחים בנים, במשפחה שנחשבה אמידה מאד. באותה , כבר הורגש השינוי ביחס ליהודים. האנטישמיות החלה להראות אותותיה. אמא שלנו 30 תקופה, שנות ה־ הצטרפה לשומר הצעיר כהזדהות עם הרעיון הציוני וכדי לקבל הכשרה כחלוצה בארץ. כשהיתה ילדה, שמעה סיפורים מהתנ״ך מפי סבתה וכבר אז חלמה על ארץ ישראל והחליטה שהיא תחיה רק בארץ ישראל. היא נישאה לאבא שלנו, וויתרה על כל הפינוקים והנוחות שבבית בפולין, כדי להגשים חלום – לבנות ולהיבנות בארץ שלנו, ארץ ישראל. בארץ, כמו לכולם, החיים היו קשים מאד והפרנסה לא מצויה, ולאחר ניסיונות אחדים במקומות שונים, התיישבו הורינו בקיבוץ אשדות-יעקב. שם עברו את מלחמת השחרור, עם כל הקושי של יישוב ספר מופגז , 52 ללא הרף, אשר גרר פינוי של כל הילדים והמטפלות לחיפה. בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנת עברה המשפחה לקיבוץ גבעת-חיים, ופה אמא נקלטה כמטפלת בגני הילדים, ומהר מאוד נהפכה למטפלת המיתולוגית שכל ההורים קיוו ש״תיפול” בחלקם. החלום של נעוריה היה ללמוד את מקצוע האחות. הדבר לא נסתייע בידה, אך ברבות הימים היא הגשימה את הרצון בידע שרכשה בעצמה וביישום בטיפול בילדים . היתה ידועה בגישתה הייחודית לחינוך, והאמהות 84 שקיבלה לטיפולה. אמא טיפלה בגיל הרך עד היותה בת בקיבוץ היו מתכננות את לידת ילדיהן כך שיגיעו לטיפול אצל שושנה… או כמו שהילדים היו קוראים לה “שוננה”. אמא שלנו הצטיינה בגישה חינוכית אינטואיטיבית לכל הילדים ובמיוחד לילדים מיוחדים. ילדים החולים במחלות קשות, ילדים הזקוקים לתשומת-לב מיוחדת – ילדים שרק אצל שושנה הצליחו להירגע ולהתמסר אליה בכל לב. כמו כן היתה מאמצת, בלתי רשמית, של ילדים ביתמות. לכולם העניקה טיפול אישי צמוד, מסור ואוהב. אמא, שבאה מבית אמיד, מפנק מאד ומלא בכל טוב, הבינה וקיבלה באהבה את חיי הקיבוץ כמקום של הסתפקות במועט וצניעות, וכך גם נהגה בביתה ומחוץ לביתה. זכור לנו שבלילה היתה עוברת בבתי הילדים ומכבה אורות חשמל מיותרים “כדי לחסוך לקיבוץ”. ויתרה על זכותה לקבל מהקיבוץ קלנועית כמנהגם של 138 בני דורה בקיבוץ. סירבה ל״הרחבה” כדי שהקיבוץ לא יוציא כסף מיותר חלילה… וחייתה כל חייה בבית קטן מעלות מחייה בילדותה 180 וצנוע, מותאם לאידיאולוגיה הפרטית שלה שברוב חכמתה ונתינתה עשתה ונעוריה. שנות חייה האחרונות חייתה אמא ב״בית שקמה” וזכתה לטיפול אוהב ומסור. ועל כך, מכל לבנו, 10 ב- נתונה תודתנו לכל הצוות הנהדר. אהבתם אותה והיא אהבה אתכם בחזרה. הענקתם לה בית חם ומיטיב, תרבותי ונעים. אפשרתם לה, כמו לכל דיירי הבית, להוציא לאור כישרונות חבויים, כמו ציור, שאף פעם לא ידעה שהיא יכולה… שנים לא מעטות שימשה כ״שרת האקטואליה” בבית שקמה, היתה מקבלת בבקרים את עיתוני היום, לומדת ומפנימה את החומר, ומעבירה “שיעור” על הנעשה בארץ ובעולם לדיירים, חבריה בבית שקמה. אמא זכתה לחיים ארוכים שלווים וטובים הודות לטיפול המעולה של צוות העובדים לכל אורך שנותיה בבית שקמה. ועל כך שוב תודה. תודה גדולה. , במעבר הגבול ברומניה, בדרך לנמל, אמא 37 רצינו לספר על נס מיוחד שקרה לאמא: בדרך ארצה, בשנת הורדה מהרכבת ע״י השלטונות העוינים, ועוכבה. הכרטיס לאוניה והכסף נלקחו ממנה. היא התיישבה על הרציף המחשיך אובדת עצות וממררת בבכי. ארץ זרה, ושפה זרה. חסרת אונים. לפתע ניגש אליה אדם אלמוני, שאל אותה מה קרה לה. וכששמע את סיפורה, לקח אותה לבית מלון, שיכן אותה כמה ימים, וקנה לה כרטיס חדש לאוניה הבאה. כשאמא שאלה אותו: מה שמך, כדי שאוכל בעתיד להחזיר לך את הכסף, נכדים, 8 בנות, 3 ענה לה האלמוני: “יהודי”. ונעלם. לאמא האהובה שלנו, את משאירה אחריך דורות חדשים: נינים. מתנה נהדרת של חיים מתחדשים, כאן, במדינת ישראל. אנו בטוחות שעכשיו, סוף סוף, את 13 ו- שנה אחרי שנפרדתם. הוא בטח התגעגע אליך מאוד. וגם עם כל משפחתך 30 שוב נפגשת עם אבא שלנו, האהובה שהשארת מאחוריך בפולין השנואה. הכרחת את עצמך לשכוח את השפה שבה גדלת, מרוב כעס וצער על גורל יקיריך. ואולי גם פתרת לעצמך את השאלה מי הוא אותו מלאך מושיע, המלאך “יהודי”, שבזכותו קיבלת את חייך, ובעצם, גם אנחנו. את נתת כל שאפשר לתת. נוחי עכשיו על משכבך בשלום, עטופה באהבת אוהבייך־ יקירייך מימים רחוקים ואנחנו כאן נתגעגע. מבנותייך: חרסה, אהובה, ויעל 139 שמש פיגה מירל 1950 – 1875 פיגה מירל נולדה בעיר ורבה, פולניה, לאביה ירא שמים ושומר מצוות, התחתנה בגיל צעיר כמנהג המקום, הביאה לעולם עשרה ילדים. סייעה לבעלה במסחר – שהיה מקור הקיום למשפחה. כאשר הילדים התייתמו מאביהם, בגיל צעיר, והיא נתאלמנה – עול הפרנסה נפל עליה, והילדים סייעו לה בפרנסת הבית. בימי מלחמת העולם הראשונה נדדו מעיירה לעיירה בקרבת הגבול הרוסי, בחיפוש אחר מטה לחם ומעט קיום. בכל מאודה השתדלה לחנך את ילדיה ולתת להם השכלה. הילדים הגרו לאמריקה, לאפריקה ובת אחת עלתה ארצה. לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, בעזרת קרוביה, ילדיה וביזמתה, הצליחה לצאת מפולין ולהימלט 1939 ב- מן השואה. הגיעה לגבעת-חיים ועבדה במחסן הבגדים יום עבודה מלא ככל החברות. אשה בעלת מרץ, חרוצה ושמחה על תרומתה לעבודה. שנה חייתה בינינו – נאמנה לדרכה השומרת מסורת, אך נוהגת במידת הסובלנות והכבוד לעקרונות 11 הזולת, לרבות אורח החיים של בתה ונכדיה. כתבה את יומן חייה באידיש – ובערוב ימיה העניקה את החיבור לכל אחד מילדיה. חלתה ואחרי סבל רב לחייה. 76 נפטרה בכח’ בכסלו תשי״א –