20.11.1913–27.11.2004

91 בשבת לפני שבוע חגגנו לה יום הולדת והיתה כל כך שמחה ומאושרת. שבחבל אאוסיק בעיירה נולדה אמא הסודטים בין צ’כיה וגרמניה. בת שלישית בוגרים בנים שני אחרי פרגר למשפחת ממנה, קורט ופריץ, אשר לצערי אינם כבר בין החיים. התקופה בטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באזור הכלול בקיסרות האוסטרו הונגרית שעבר שינויים אחרי המלחמה עם הקמתה של צ’כוסלובקיה העצמאית. המשפחה היתה מבוססת כלכלית ועיסוקיה כללו בעיקר מסחר וייעוץ בעינייני פחם. כמו משפחות רבות דוברות גרמנית, משפחת פרגר היתה מאד ליברלית וחופשית בתפישת עולמה. חינוך הילדים כלל פעילות גופנית וענפי ספורט מגוונים כגון – שחיה, סקי וטיולים ארוכים. בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון לימדו בשפה הגרמנית שהיתה מדוברת בקרב תושבי החבל הגרמנים. השפה הצ’כית נלמדה כשפה שניה. אמא ונאלצה לעזור לאמא שלה בפרנסת הבית. מכאן הידע שצברה בבישול ובאירגון 13 התייתמה מאביה בגיל משק בית. בתיכון הצטרפה לתנועת הנוער הציוני “מכבי הצעיר” ואחר כך לתנועת הנוער הציוני “בלו וויס”. סיימה בגרות בהצטיינות בתיכון במגמת מסחר. מתן הסרטיפיקטים ליהודים לעליה , לאחר עליית היטלר לשלטון, הבריטים הגבילו מאד את 1933 בשנת לקבוצת חלוצים ולעלות באופן בלתי לגאלי באניה קטנה בשם “וולוס” לארץ. אמא החליטה להצטרף שיצאה מנמל בבולגריה. הם לא הצליחו להיכנס לארץ ונאלצו לסוב לאחור ולשייט בים התיכון חמישה , מיד לאחר הנסיון 1934 שבועות. לאחר מספר חודשים חזרו החלוצים האלה לצ’כיה. כל אחד לביתו. בשנת הכושל, קבלה אמא סרטיפיקט של חלוץ ועלתה לארץ דרך יון ישירות לגבעת חיים. אמא שלה ביקרה אותה , לפני פרוץ המלחמה, והחליטה לעלות ארצה. לרוע המזל, כשחזרה לצ’כיה להשלמת 1938 בגבעת חיים ב , שלושה חודשים 1944 סידורי העליה, נבצר ממנה לצאת משם וכך נשלחה לאושוויץ ונרצחה שם בשנת לפני שחרור המחנה על ידי הצבא האדום. הדוד פריץ שהיה ממנהיגי גטו טרזינשטט נשלח גם הוא לאושוויץ . הדוד קורט, שהיה עורך דין בפראג, הצליח לעלות לארץ ברגע האחרון בטרם נכבשה 1944 ונרצח שם ב פראג ע”י הנאצים, והתיישב כחקלאי במושב נירה שליד בית יצחק. . הם היתגוררו באוהל וסבלו מתנאי מחסור ודלות, גרו בלב אוכלוסיה 1938 אבא ואמא הכירו בגבעת חיים ב ערבית עוינת וחלו בקדחת ובמחלות אחרות. מעולם לא התלוננו ולא איבדו אל הרוח החלוצית אשר בעזרתה כבשו את הארץ ואת האדמה. הם היו ציונים אמיתיים. הם דור של ענקים שכפי הנראה הולך ונעלם . הקימו משפחה לתפארת, ארבעה ילדים, שנים עשר נכדים, שישה עשר נינים והפרויקט עדיין נמשך. לי באופן אישי אמא היתה מלאך. לאחר שחליתי בגיל צעיר, השקיעה בי את מיטב כוחותיה, סחבה אותי על הגב באוטובוסים ובדרכים בטרם היו אמצעי תחבורה כמו היום. גורל שהחיים התאכזרו בקיבוץ ולנפגעי אמא לא היתה עובדת סוציאלית, אך דאגה למקרים סוציאלים אליהם. היתה מזמינה אותם להתארח אצלנו בבית בעיקר בערבי חג כדי שלא יישארו בודדים בחגים. בשנים האחרונות היתה רתוקה לכיסא גלגלים והתגוררה בבית שקמה, שמחה על כל ביקור וטיול. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים. אלי שלו 133 (שינדל) שלינגר לוטה 1964 – 1888 שלינגר בנו ד״ר 1946 – 8.6.1872 בנו נולד בעיירה קונוביצה במורביה המזרחית באוסטרו- הונגריה כבנו של רופא כפרי. אף הוא למד רפואה באוניברסיטה של וינה והצטרף יחד עם חבריו לאגודת הסטודנטים ״עבריה״. היה בין תומכיו הראשונים של הרצל. בצד שמירה מתונה על עיקרי המסורת הדתית היהודית נשבה בביתו רוח התחיה הלאומית. גם האם הקדישה את כל מרצה וכוחה בפעולה הציונית. בית ההורים היה תמיד פתוח לכל שליח מן הארץ היעודה וכל סעד אפשרי ניתן לכל אחד בעצה, בהמלצות, ברוח ובחומר. הילדים שגדלו באווירה זו – דרכם היתה מותווית מראש. אם כי בנוגע להגשמה היו הדעות חלוקות ורעיון הקבוץ היה זר, בכל זאת, לאחר בקור קצר בארץ, הסתגלו אליו מהר והכפילו את מאמציהם לתמוך בהתפתחות גבעת-חיים בכל נפשם ובבל מאודם. כשיהדות אירופה הרגישה בקטסטרופה המתקרבת, מסרו בלי היסוס ובלי סייג את כל חסכונותיהם מעבודת האב בקופת-חולים הכללים של פועלי וינה – לקבוץ, בהאמינם שמפעל חייהם יהפוך למשען בעת צרה. הם זכו בהתגשמות חלומם – תקוותם. מרצון ולא מאונס מצאו את ביתם בקרבנו. האב הוסיף כבל יכולתו לציוד המרפאה וגם העניק מעצתו המקצועית לחברים שפנו אליו בהזדמנויות שונות; אם כי נבצר ממנו; מפאת גילו ומצב בריאותו, לעסוק בעבודה רפואית סדירה. נפטר ב לחייו. 74 – כ״ד אדר תש״ו בשנת לוטה המשיכה להדק את הקשרים עם מפעלנו בחוג משפחתה הגדלה בהתמדה ובקרב ידידיה הרבים בתוך הקבוץ ומחוצה לו. ושוב היה ביתה בגבעת חיים פתוח למפגש משפחתי ולשיחת רעים. היא עסקה בעבודת כפיים ככל שיכלה. גם לעת זקנה וחולי – רק גופה היה מוגבל – נפשה ורוחה היו רעננים והיא היתה שותפה ומעורה בכל קורות דורנו וקיבוצנו, בכל שמחה וצער. ליבה היה עם כולם בחוגים הצרים והרחבים שהקיפוה. עד ימיה האחרונים המשיכה במסורת המשותפת לה ולאב: את הכל למען הזולת והכלל להקריב. לא בלבד לעסוק בציונות אלא לחיות אותה בכל נימי הגוף והנפש. אכן היה שכר לפעולתם. לחייה. 76 נפטרה ב – י״ח אדר תשכ״ד בשנת ה –