11.7.1907–6.4.1989

שנים במלחמה 4 נולדה בלייפציג למשפחה מסורתית. מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה. אביה שהיה חזר פצוע. לאחר שהבריא האב עברה המשפחה לצ׳רנוביץ. שם עסק אביה במסחר והמצב הכלכלי השתפר. לטובה היו עוד חמישה אחים. טובה למדה חמש כיתות בביה״ס העממי וארבע כיתות “ליצאום”. לאחר מכן עבדה בחנות ספרים ואצל נכנסה לתנועת השומר הצעיר. בנים ובנות היו אז מאורגנים בפלוגות ובגדוד ויצאו למושבות 13 נוטריון. בגיל יצאה עם הקבוצה הראשונה של השומר הצעיר במסגרת החלוץ לקישינייב. שם עבדו בחורים 17 קיץ. בגיל וטובה עוד המשיכה 1925 ובחורות בנסירת עצים ואיסופם וגם עבדו בכרמים. הקבוצה עלתה לארץ בשנת . הצטרפה לקבוצה העתידה להקים קיבוץ גבעת חיים. 1929 עד לעליתה בשנת עבדה במכבסה ובמטבח ולמדה ריצוף. לאחר מכן עברה לעבוד עם ילדים, נשלחה להכשרה של חצי שנה לעבודה עם תינוקות בתלפיות, ושנה להדסה. עם סיום ההכשרה עבדה בקיבוץ עם תינוקות. את חיים הכירה . טובה מילאה בקיבוץ תפקידים רבים היתה 1934 רק בארץ כאשר הגיע לקיבוץ. רות בתה, נולדה בשנת בוועדות ובשליחות במזכירות הקיבוץ. כמה שנים היתה בוועדת חינוך ובוועדה חינוך המרכזית, ובריכוז הגיל הרך, ביקרה בקיבוצים רבים והדריכה אותם בעבודה לרוב במשך שבוע ויותר. כך היתה ביראון, באייל, באילות, תל רעים ועוד. בשנים האחרונות עבדה במחסן בגדים. נסעה עם חיים לבקר את ההורים בחו״ל, והכינו את עליתם ארצה. הורי טובה באו לקיבוץ 1934 בתחילת והיו בו כל חייהם. 1935 בספטמבר בשנה האחרונה של חייה חלתה במחלת הריאות וסבלה מאד. מדברי טובה הזמנים משתנים, מה שעשינו אז, לא היה רק עבודה או פרנסה. זה היה יעוד! אמנם היה קשה, עבדנו ימים כלילות… אבל ידענו: אנחנו מקימים דור חדש. לו היה ניתן לי לבחור מחדש הייתי; חוזרת על כך. אף פעם לא הצטערתי שהלכתי בדרך זו… 130 שכטר פרומה 1964 – 1880 שכטר יחיאל 1949 – 1875 לרדוץ, ועברו בבוקבינה סטרודניץ בעיירה וגדלו נולדו ההורים במשפחות של למדנים וחרדים. בבית ספגו הילדים מרוח היהדות ילדותם ומשחר נלהבים ציונים היו הם והחסידית. המסורתית שאפו הילדים לעלות לארץ הקודש ולבנות אותה. בציונות לא ראו ניגוד להשקפתם ולהכרתם, הדרך החדשה היתה מובנת להם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשנוסדו תנועות ציוניות, רצו ההורים להצטרף גם כן. בבית אף פעם לא היו ויכוחים על הדרך. הילדים קיבלו ברכות מההורים בעלותם ארצה ובהצטרפותם לקיבוצים. גם הם ביקשו לזכות בכך ואמנם הגשימו את שאיפתם וזכו לחיות עם הילדים כמה עשרות שנים בקיבוץ. השתלבו בעבודה ונקלטו כחלוצים – עולים. היה להם סיפוק רב מזה ונהנו משנות שלווה. נפטרו בשיבה טובה. זכו לראות בחייהם יותר מתריסר נכדים ושבעה נינים. מדברי חברים ר’ יחיאל מיכאל היה ידוע כלמדן – מפורסם אצל הרבנים בכפר הרואה ובחדרה. דמות לא רגילה – הזכירה לך את היהודי הנצחי ששמר על הגחלת היהודית ובזכותו קיים המשך שבונה את המולדת. שמר על הכשרות ברפת בימי חג הפסח ובבית חרושת מטעם הרבנות. אפילו צבי ז״ל, בנו, היה מקובל אצלם כ “בן של האב” וסמכו עליו בענינים דתיים. הילדים ידעו לכבד את הוריהם, “כבד את אביך ואת אמך” לא לשם מצוה, אלא בתור גישה יהודית אנושית. ההורים מצידם גם כן התייחסו יפה לילדיהם. היה זה כבוד הדדי. מההורים הראשונים בקיבוץ שהכירו אז את כל החברים וקשר אתם קשרים. האם עמלה כל חייה. ידעה להתחבב על הבריות ושמרו על יחסים