06.05.1943–15.02.2014

ביקשת לדבר. כך נוצר “נאום ציפורי” בו סיפרת לנכדים ,שלמרות שקשה להאמין, את 70 לכבוד יום הולדת בזמן מלחמת העולם השנייה… בהיסטוריה. נולדת סיפרת שנולדת בקיבוץ שטוף באידיאולוגיה וערכים, שדור המייסדים האמינו שאתם, בני הקיבוץ תהיו “האדם החדש” הסוציאליסט התרבותי, המסור לתנועה ,לקיבוץ ולערכים. בשיחה בין בני השכבה בתנועה נשאלתם מה חשוב בחיים, ובחור צעיר ענה שמה שחשוב בחיים זה לאהוב ולהיות נאהב. אז כשהיית בת את אומרת לנכדים שכל הערכים 70 עשרים חשבת שהוא אידיוט ותשובתו בנאלית, ועכשיו כשאת בת עליהם גדלת קרסו אל מול עינייך ואת מבינה שמה שאותו בחור אמר זו האמת: מה שחשוב בחיים זה לאהוב ולהיות נאהב. בחודשיים האחרונים דיברנו על כך שלצד ערכים שקרסו נבנה כאן, בגבעת חיים שלך, משהו במקום קהילה, חברות ושייכות. את עצמך פגשת את החולשה וחוסר האונים שכל כך לא אופייניים לך ונאלצת ללמוד לבקש עזרה ולסמוך. דיברנו על השיעור שיש בכך ועל האהבה הרבה שאת מקבלת מסביב, אבל חזרת ואמרת שאת לא זכאית לה. ואני עניתי כמה אני אוהבת אותך ושנתינה, מחויבות והתמסרות הם מה שעשית בארבעים שנה האחרונות, בהן, למרות הערכים שבגדו, האנשים שנטשו והמסגרות שהתמוטטו , היית כולך מחויבת לאמהות ולסבתאות. בתך – נעמי שלשה נרקיסים (צהובים!) בגינה שלי אמא-אבא-טבע תודה רבה! לא השקיתי הרבה (גם הוא לא, החורף…) וחשבתי על חסד תמר רמג׳ , בעיירה קופינ-סנטו 10.8.1931 הדסה נולדה להוריה מרגיט (מלכה) וזיגמונד (יצחק) שוסברגר, ב- שבהונגריה. אביה היה סוחר עצמאי והיה לו כלבו לממכר דברי בית. להוריה נולדו עשרה ילדים, מהם שרדו ארבעה (ששה מתו ממחלות שונות): שני בנים ושתי בנות. הדסה הייתה השלישית שבהם. כשהייתה בת חמש עברה המשפחה לבודפשט וגם שם פתח אביה חנות לממכר פירות וירקות. , בהיותה בת 1941 בגיל שש הלכה לבית ספר מעורב, נוצרי-יהודי, ואז גם החלה לחוש באנטישמיות. ב- עשר, חזרה המשפחה לעיירת הולדתה ורדיפת היהודים בידי ההונגרים הנוצרים הייתה כבר ניכרת בשורה של איסורי עיסוק ומסחר שהוטלו גם על אביה. המשפחה נקלעה למצוקת קיום. בבודפשט היו להדסה דודים – הוא יהודי, אח של אביה, והיא נוצרייה. הם היו חשוכי ילדים ואהבו מאד שהתה 1944 את הדסה. היא, מצידה, אהבה מאוד להתארח אצלם בחופשות. בחופשת הפסח של שנת הדסה אצל דודיה. בשלב זה נכבשה הונגריה בידי הנאצים ועל היהודים הוטלו מגבלות תנועה קשות – להוריה, היו 12 שמנעו מהדסה לחזור להוריה. אלה הוגלו בינתיים לגטו וגעגועיה של הדסה – רק בת קשים. למרות זאת, דודתה, שהבינה כי היותה נוצרייה מהווה מעין תעודת ביטוח להדסה, מנעה ממנה לחבור להוריה בגטו. מהגטו נשלחו ההורים ושלושת אחיה לאושוויץ ושם נספו. גם הדוד מבודפשט נרצח חודשים לא יצאה הדסה מפתח הבית של דודתה. יחד איתה 10 בידי פשיסטים הונגרים על שפת הדנובה. יהודים. 21 הצילה הדודה עוד עם תום המלחמה, הוסיפה הדסה לטפל בדודה שחלתה ושתיהן התקיימו אך בקושי. בד בבד, הרגישה הדסה כי היא קצה בחיים בבודפסט. בחיפושיה אחר פתח לעתיד טוב יותר נתקלה במודעת רחוב של תנועת “דרור” שקראה לניצולי שואה להצטרף לפעולותיה לקראת עלייה לא”י – עליה לא היה להדסה כל . הגרעין שלה הגיע 1949 מושג בשלב זה. לאחר שלוש שנים של הכשרות שונות עלתה הדסה ארצה בשנת היישר מנמל חיפה לקיבוץ גבעת חיים ומשם עלה להתיישבות ביד חנה. בגבעת חיים הכירה הדסה את יוסי שהפך להיות חבר שלה, וזמן קצר לאחר מכן – לבעלה. מאחר ויוסי סרב לבקשתה לעבור עימה ליד חנה, עזבה הדסה את חבריה (אותם כה אהבה) וקבעה את ביתה בגבעת נולדה בתם הבכורה תמר – והדסה החלה לחוש תסכול לנוכח “חוקי החינוך” הנוקשים”. 1951 חיים. בשנת בעת הפילוג התעקשה הדסה להישאר ב”מאוחד”, למורת רוחו של יוסי, והסוף ידוע: אחרי שלוש שנים נולדה רונית, הבת השנייה, והדסה 1954 של חיים ב”איחוד” חזר יוסי לחיק אשתו ובתו הקטנה. בשנת נולדה הבת הצעירה אורנה. המשימה כעת הייתה לטפח בית בו ישררו 1962 “התחילה להיות מאושרת”. ב- יחסים טובים, אוהבים וחבריים לאורך שנים – וכך אכן היה עד יומה האחרון. כמו כן הקפידה הדסה עד מאוד לשמור על קשר עם משפחתו של יוסי – ואלה ידעו להחזיר לה אהבה. שנה), בוורדים, 18 בקיבוץ עבדה במגוון עבודות, בחריצות ובמרץ שכה אפיינו אותה: בחינוך – כמטפלת ( במטבח וכפדיקוריסטית. 24.05.2022 – 10.08.1931 רפאלי הדסה הדסה למדה להכיר ולאהוב את ארץ ישראל בטיולים והרצאות. לעומת זאת, לא גילתה כל עניין ומשיכה לבקר בארץ הולדתה. נינים! כולם הפכו אותה למאושרת! 14 נכדים ו- 9 בנות, 3 ולבסוף, “ספירת המלאי” בה הייתה כה גאה: כולם סימלו בעיניה את הניצחון על הצורר שלא השאיר שאר אחד ממשפחתה. יהי זכרה ברוך! סבתא שלנו לא הייתה חובבת גדולה של מילים גם כשהתבדחה בהומור השחור שלה על היום הזה, אמרה: “אני לא רוצה מילים, לא רוצה מנגינות. רק תניחו אותי, תכסו ותלכו הביתה”. גם אם הייתי רוצה להכביר במילים הן לעולם לא יהיו מספיק כדי לתאר את מה שהיא עבורנו. סבתא שלנו על אף היותה קיבוצניקית ותיקה, לא התחברה כל כך לקונספט של שוויון וכל אחד קיבל ממנה את מה שחשבה שזקוק ואת מה שרצתה להעניק, אבל הייחודיות של סבתא שלנו והסגולה הענקית שלה, הן שהיא ידעה לייצר עם כל אחד מאיתנו קשר עוצמתי שייחודי רק לה ולו, ולכל אחד מאיתנו היא עולם ומלואו. סבתא שלנו לקחה לב שבור לרסיסים וידעה לחבר לאט ובזהירות חזרה את החלקים. והיא הרחיבה את הלב הזה עוד ועוד עם כל ילדה, נכד ונין, ותראו כמה אנחנו. והאחדות שלנו והלב הפועם שלנו זה היא וזה בזכותה. סבתא, כנראה שאת תצטרכי לספוג עוד הרבה מילים ממני בהמשך הדרך, גם אם את פחות בקטע… אבל אסיים במילים שנאמרו לך על ידי חכמים יותר ממני לפני מספר ימים: “את יכולה לשחרר, אל תפחדי, אנחנו בסדר עכשיו”. ליבך יישאר פועם בתוך כולנו. שלך לנצח, יעל הדסה, אישה יוצאת דופן, אישה יקרה. כשיצאה לקהילה ההודעה על פטירתה של הדסה, אנשים הגיבו באופן ספונטני מתוך ליבם: • הדסה הגיעה אלינו כנערה, אני זוכרת את המראה היפה שלה ואת עיני התכלת הזוהרות. • יותר מאוחר כשתמר בכורתה הייתה כבר תלמידה בכיתה של זיוה גולן, היא היתה באה, יושבת לידה בכיתה ו… משלימה את מה שהיא עצמה הפסידה בגלל המלחמה. • כולם דיברו על החריצות ועל מוסר העבודה חסר הפשרות. הדסה הייתה יסודית מאוד, פרפקציוניסטית, מסורה, איכפתית, משקיעה, כמטפלת בגיל הרך ההורים זוכרים איך הילדים תמיד היו “מצוחצחים”. סדר וניקיון מופתיים. • ויחד עם זאת הפעוטים עצמם (שגדלו וחלק כבר סבים בעצמם) זוכרים שהדסה הייתה מטפלת שנתנה להם הרבה חופש – איפשרה להם לשחק בחול ואפילו להתבצבץ. הם אהבו אותה מאוד ושמרו איתה על קשר לאורך השנים. • כולנו זוכרים אותה כסבתא אולטימטיבית, קודם לנכדיה ויותר מאוחר גם לנינים. את מסלול ההליכה שעשתה בשעות המוקדמות מאוד של הבקרים הפכה גם למסלול הטיול שלה עם עגלות התינוקות. כל פעם עם נין תורן אחר. • האישה על האופניים. זו שלא מוותרת על עצמאותה ונלחמת עליה. • אשת עבודה ומשפחה. מעוררת השראה. אישה קשה בחוץ ו”נשמה” בפנים. ויופי? מה יש לדבר. • אישה יוצאת דופן – אישה יקרה. מדברי יהודית קונסקר