21.07.1906–07.01.1997

שמי מבית -אילזה בלומנשטיל נולדתי בגרמניה בעיר מיינץ ליד הנהר ריין, שגם ידועה בשם מגנצה, אחת הערים הידועות בהיסטוריה היהודית, ליד וורמס ושפייר. כבר הורי אמי נולדו במיינץ ויתכן שגם דורות קודמים כבר ישבו שם. אנחנו גרנו כל השנים בבית הגדול של סבי. הסבא – שמו בלוך. עסק ביבוא גבינות, היה ספק של הצבא הגרמני, והיו לו הרבה קשרים עם לא-יהודים. הגלגלים הגדולים של הגבינה השוויצרית שהיו מונחים במרתף שלנו הם בין רשמי ילדותי הראשונים. הסבא היה יהודי מתבולל מאד אבל הסבתא היתה אשה דתית וכן כל משפחתה – דבר שבכלל לא הפריע להרמוניה ואינני חושבת שאי-פעם עשו ענין מזה. אבי נולד בעיירה ליד מנהיים ועבר למיינץ. הוא היה בעל בית מלאכה לעשיית פקקים לבקבוקי יין. חומר הגלם, הפקק, בא בפלטות גדולות מספרד או מפורטוגל – חומר טבעי, כמובן, לא סינתטי – ואצלנו חתכו אותו לגדלים השונים, לפי גודל הבקבוק וגם לפי טיב היין. פקקים מיוחדים היו לבקבוקי שמפניה, וליינות מיוחסים במיוחד עשו פקקים ביד. זה היה עסק משפחתי, אבא עבד יחד עם הפועלים, וגם הילדים עזרו. מיינץ היה מרכז למסחר יין וגם אזור לגידול גפנים, ועשית פקקים נחשבה למקצוע מיוחד. שנים. בן בכור של הורי מת בהיותו ילד קטן, ממחלת מעיים. כשנולדה אחותי 4 יש לי אחות שצעירה ממני ב- – אימא ילדה בבית – וכשסיפרו לי על כך, מאד רציתי לדעת אם החסידה עוד בבית או כבר התעופפה לה … פרצה מלחמת העולם 8 הלכתי לגן ילדים – לא ברצון – ולבי”ס לבנות מכיתה א’ עד כיתה י’, כשהייתי בת – תהיה מלחמה, או לא תהיה? … 1914 הראשונה. אני זוכרת את המתח בזמן ה״המתנה” בכל חודש יולי אבא גויס, אך לא לחזית. היינו פטריוטים גדולים, שרנו את השירים נגד צרפת, היינו פעילים באיסוף דברי ערך – ״זהב נתתי תמורת ברזל” – ובלינו לא מעט לילות במרתף מפחד הפצצות, ואכלנו מהגבינות של סבא. פרק קטן ואופיני: היינו בכיתה שתי בנות יהודיות, אני ובת של סוחר יין עשיר. כן היתה בכיתה בת ממשפחת פועלים, ועל הילדה העשירה אסרו בבית להתרועע עם אותה בת פועלים. באתי הביתה ושאלתי את אמא – “נכון, גם לי את לא הרשת לשחק אתה?” ואמא: “מדוע לא? בוודאי שאת יכולה לשחק אתה״. אביה של ראש עירית מיינץ. 1918 אותה ילדה, סוציאלדמוקרט פעיל, היה אחרי באה התבוסה של גרמניה והמהפכה, שעברה אצלנו בלי אירועים גדולים. , עם תפיסת כל האזור לאורך נהר הריין. זכור לי הפחד 1923 באו שנות האינפלציה וכניסת הצרפתים לעיר ב- בפני הצרפתים, בעיקר פחד מהחיילים השחורים מהמושבות – אחר כך התרגלו אליהם ונשארו מהם הרבה ילדים … המשכתי ללמוד עוד שנתיים בסמינר לגננות, 16 אחרי גמר ביה”ס בגיל אבל אף פעם לא עבדתי בתור גננת כי “את לא יודעת לשיר”, אלא בתור מטפלת בכל מיני מוסדות ילדים, עבדתי בעסק של אבא, לרוב במשרד. עד 1930 מעוני-יום ומעוני-קיץ, לרוב עם ילדים בגיל בית-ספר. מ- אז עסקה בזה אימא. 83 מיינץ היתה עיר טיפוסית של ה״ריינבלנד”, אותו אזור ספר בין גרמניה וצרפת לאורך נהר הריין, עם אוכלוסייה שידעה לשמוח. האירוע המרכזי של השנה היה ה״קרנבל”, תקופת נשפים ומסיבות שהתחילה עוד בנובמבר ונגמרה בבת אחת בתאריך מסוים בפברואר, עם מסכות, תהלוכות, נשפים גדולים באולם העירה ובתיאטרון. אנשים הוציאו סכומים גדולים על בגדים ותלבושות, אוכל ושתייה, ודמי כניסה לאירועים הגדולים. היהודים קראו לזה “ג.נ.” (גוים נחעס, ז.א. הנאה של גויים) אבל שיתפו עצמם בשמחה רבה. ציונות? בילדותי בכלל לא. הורי היו גרמנים, אבל יחד עם זאת יהודים גאים ובעלי הכרה. ציינו ערבי 20 שבת וחגים, בחגים הגדולים הלכו לבית הכנסת “ליברלי” עם אורגן, והילדים שיחקו בחצר. בשנות ה- ל”החלוץ”. מסונפת שהיתה ציונית בתנועה 30 הייתי זמן קצר ב״בלאו-ווייס” ובשנות ה- עליתי ארצה בעזרת “פיקציה”, ז.א. נישואים פיקטיביים עם אדם בעל ״צרטיפיקט” (רישיון עליה 1935 ב- בטעם ממשלת המנדט) – כל הסידור באמצעות “החלוץ”. אחותי, שכבר היתה נשואה, הצטרפה יותר מאוחר אל בעלה בארה״ב. האחיות של אימא היגרו לארגנטינה ואחת מבנותיהן חיה עדיין באנגליה. הורי, שסברו כי “היטלר לא יחזיק מעמד”, מתו בטרזינשטט. משפחתו של אבא אבדה כולה, פרט לבת-דודה אחת באנגליה. ובכן, עליתי באמצעות “החלוץ”. בבית עולים בבת-גלים קבל אותנו בני מהרשק ורצה כמובן לכוון אותנו מיד לקבוץ. אבל לי היתה בחיפה חברה ממיינץ, בעלת בית-מרקחת, שעמדה ללדת ונשארתי אצלה. עבדתי בבית המרקחת וכעוזרת בית. כעבור זמן מה החלטתי ללכת לקבוץ וכיוונו אותי לביתניה בעמק-הירדן, לפלוגה של קבוץ ״בתלם״. שם פגשתי את בעלי לעתיד. אתו עברתי לפלוגת הקיבוץ בנחלת-יהודה, אחרי כן לחצר כנרת, ועוד השתתפנו בעליה לעין-גב. אבל זמן קצר אחרי כן עזבנו – בעלי, גם הוא ממוצא גרמני, נולד ראובן. 1939 ידע עברית והנהלת חשבונות ורצה לעבוד במקצוע. עברנו לחיפה וגרנו בנוה-שאנן. ב – היתה תסבוכת גדולה עם ה״גט” שלי מהבעל הפיקטיבי ובסוף נאלץ בעלי לאמץ את בנו. שנינו עבדנו, הוא במקצוע ואני במעונות ילדים וזמן מה בצרכנייה. באו שנות המלחמה, עם האפלה, הפצצות של האיטלקים, ״, עוצר לילה. בתחילת מלחמת השחרור נהרג בעלי, 1947 אניות מעפילים מ״פטרייה” ועד ״יציאת אירופה יהודים ואנגלי אחד. 4 כשרימון נזרק מאוטו דואר אל אוטובוס שעמד בתחנה בעיר התחתית. נהרגו אז ראובן ואני נשארנו בחיפה. בכיתה יא’ הוא בא למעוז עם קבוצה של הנוער העובד. שנתיים יותר מאוחר, ב- התקשרתי עם יצחק רוזנברג ובאתי לגבעת-חיים. חשבתי שראובן יצטרף אלי, אך הוא נשאר במעוז. 1957 אני חיה כאן ומרגישה טוב.