25.12.1911–7.1.1992

ילדים. מגיל צעיר טולטלה ע״י 9 , למשפחה בת 1911 ניומה נולדה באוקראינה, בעיירה טירספול, בשנת זעזועים כבירים: מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר. הבולשביקים הרוסים הוציאו את אביה להורג באשמה של נטיות קפיטליסטיות והשאירו את האם בודדה במאבק על קיום המשפחה. הסבא, שחי ברומניה, דאג להעבירם לצד השני של נהר דנייסטר, שם פוזרו הילדים בבתים של קרובי משפחה. אין ספק שילדות עלתה לישראל בעזרת סרטיפיקט 1933 כזאת הטביעה את חותמה על אישיותה לאורך כל החיים. בשנת שקיבלה מאחותה בירושלים. הגיעה לקיבוץ גבעת השלושה בלי הכשרה או ידיעה על חיי הקיבוץ. באה כדי למצוא קרוב משפחה רחוק ונשארה. בגבעת השלושה הכירה את יחיאל קיל והקימו משפחה. ניומה לא הצליחה להשלים את לימודיה הפורמליים, דבר שציערה במשך כל חייה. היא ניסתה להשלים את הלימודים בכוחות עצמה, אך תוך זמן קצר נודע שמה כבעלת מקצוע מעולה בכל תחום שבו עסקה והיא היתה לעובדת מבוקשת. עוד לפני עלייתה ארצה למדה קצת תפירה ובארץ למדה עבודות בניין והתמחתה בריצוף, בו עשתה חייל. עסקה באריזת תפוזים ובכל העבודות, קלות כקשות, שנדרשו לקיומו של הקיבוץ הצעיר, כולל שמירה על גבי סוס בשדות המשק בנזלה. בשלב יותר מאוחר ניהלה את מטבח הילדים והדור ההוא זוכר לה עד היום איך הצליחה ליצור יש מאין בתקופת שפל ומחסור. תוך כדי העבודה, גידלה את משפחתה באהבה, אך תמיד היו בבית ילדים נוספים. בהיותה בעלת רגישות יוצאת דופן למצוקות הזולת, גדלו במשפחתה תמיד בניהם ובנותיהם של קרובי המשפחה הרבים בארץ וגם ילדים זרים. המקרה הבולט הוא אימוצם של שלושה ילדים, שברחו מצרפת הכבושה דרך הפירנאים והפכו לחלק מהמשפחה למשך שנים רבות, לאחר שניומה אימצה אותם בגלל שיחיאל, בעלה, דובר צרפתית. עברה ניומה עם המשפחה לגבעת חיים. היא עבדה בעבודות שונות ויצרה קשרים חמים עם 1950 בשנת חברים רבים. היא אף פעם לא השלימה עם דברים שנראו לה לא צודקים ובמיוחד התנגדה ללינה המשותפת, כתופעה לא קיבוצית. יצאה עם בעלה ועם ליאורה, בתה הצעירה, לשליחות בארגנטינה. הניתוק משאר בני המשפחה 1959 בסוף הכביד עליה מאוד. בעיקר התבטא הדבר בתקופת השליחות השנייה, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים. לאחר שגדלו ילדיה גידלה באהבה את הנכדים. תמיד היו ילדים בבית, ששימשו לה מקור לשמחה וגאווה. גם בימי מחלתה הממושכת התעלמה ממכאוביה שלה ודאגה לאחרים. אזניה היו קשובות תמיד למצוקות הזולת והיא ניסתה לעזור בכל אשר יכלה. כך גם נזכור אותה, באהבה רבה. יהי זכרה ברוך. להוריה שהגיעו מעיראק, יהודה ושרה. שניהם חיו בטבריה ושם נולדו שושנה 22.2.1941 שושנה נולדה ב- 25 ועוד שבעה אחים ואחיות. ליהודה ושרה היו שמונה ילדים: חמש בנות ושלושה בנים. מהם נולדו להם נכדים. שושנה מספרת על תקופת נעוריה: “רציתי לצאת מהבית כי היה שם מאוד צפוף. אחת מאחיותיי עבדה כפקידה בקופת חולים והכירה חברי קיבוצים. היא פנתה לחבר קיבוץ שער הגולן ובאמצעותו התקבלתי . בחברת הנוער היו ילדים כמוני שנולדו בארץ אך יצאו מבית 12 לחברת נוער בשער הגולן בהיותי בת ההורים. וגם ילדים שהגיעו מהגולה. כל הילדים אומצו ע”י משפחות מהקיבוץ. אני אומצתי אצל משפחה בנות ובן. התקבלנו יפה מאוד גם אצל המשפחות וגם ע”י המטפלת והמדריך שלנו. הם דאגו 2 שהיו להם לנו מכל הלב. הדבר היחיד שהפריע לי היה שבחדר האוכל הכריחו אותנו לאכול. בקיבוץ היו לנו חוגים ודאגו שנהיה עסוקים כל הזמן. זכור לי שיצאנו מטעם הקיבוץ לגדנ”ע בבאר אורה עם חברת נוער מקיבוץ המעפיל. בקיץ היה כל כך חם שהוצאנו את המיטות החוצה (עם כילות) וישנו על שפת הירמוך. בעקבות נישואיי עם מיכה עברתי לגבעת חיים. החופה הייתה אצל רב בחדרה, מסיבה עשינו בחדר האוכל, כמו שהיה מקובל אז, עם עוד זוג שהתחתן. מיכל ואמיר אסף היו הזוג השני שהתחתן איתנו באותו היום. הייתה מסיבה יפה. לא היה לי קל להתרגל לחיים בגבעת חיים, הייתי קשורה מאוד לשער הגולן. עם השנים התרגלתי. גבעת חיים הפכה לי לבית. פה עבדתי בחינוך, מטפלת בגן ילדים, במחסן בגדים ורוב הזמן כמבשלת במטבח הילדים, ששכן מתחת למטבח הגדול. עם ביטול חדר האוכל יצאתי לפנסיה”. שושנה מאוד אהבה לרקוד. אחרי שנישאנו ביקשתי ממנה שתלמד אותי. ניסינו וכל פעם הייתי דורך לה על הרגליים, עד שבסוף הצלחתי. שושנה חלתה לפני ארבע שנים. הרופאה שקיבלה אותנו באותו יום אומלל אמרה לנו ולמשפחה: “אני לא נותנת יותר מחודשיים”. קפאנו במקום וכבר למחרת טסנו לבית חולים רמב”ם. הרופא המטפל היה מקסים אבל המצב התדרדר ובזכות אורלי שלנו שיש לה קשרים עם כל העולם ואשתו, הגענו למחלקה ההמטלולוגית בלניאדו. בראשה עומד מלאך: דוקטור בולוויק, שכן שלנו מכפר הרוא”ה. “מענטש” אומרים ביידיש. אין דברים כאלה. כל כדור חדש שיצא הוא נתן לה ולא הירפה ולו רק כדי להקל עליה. גם הצוות במחלקה מקסים, הם העמידו את שושנה על הרגליים. הילדים שלנו, ערן, אפרת, אורלי ועידו והנכדים שלנו יובל, גל ורון, ניב וגיל, רועי, שלי ורוני והנינים אייל ונבו נתנו לשושנה ולי כוחות. כולם דאגו ונתנו לנו להרגיש הכי אהובים שאפשר. שושנה הייתה מסורה ללא גבול למשפחה. בחנוכה האחרון עוד עמדה על הרגליים ובעזרתי הכינה סופגניות. אצלי תחום הבישול והאפיה לא היה ממש חזק אבל בזכותה לאט לאט נכנסתי גם אני לעניינים. היא אמרה: “קשה לי זאת הפעם האחרונה”. ביקשה שאביא לה את פנקס המתכונים כדי לעשות בו סדר. שושנה, אני חושב שנתנו לך את הטוב ביותר שיכולנו לתת. זה הגיע לך. מיכה נוחי בשלום. תמיד תהיי בליבנו. 23.01.2021 – 22.02.1941 קינן שושנה איתן היה ילד חמישי להוריו לילי ופרנטו, אח לשולה, התאומים ברכה ויענקל’ה, יהודה שנולד שנתיים וחצי לפניו. 6 אמא לילי שהיתה מבקרת חריפה של הקיבוץ, לקחה את איתן , לאחר חזרתה מבית היולדות, ל”חדר” למשך שבועות. לא הביאו אותו, כמקובל באותם הימים, לבית התינוקות. הקיבוץ היה כמרקחה, המעשה עמד “לפרק את הקיבוץ”. לילי הובאה לבירור באסיפת החברים שבסופה החליטו החברים להשעות אותה מחברות בקיבוץ. בנות כילד חייכן, משחק עם כולם, מתעניין בנעשה סביבו ואוהב טבע. 10 בנים ו- 3 איתן גדל בגן ובכיתה בין במשפחה התפתחו מסורות שהחזיקו בהמשך עשרות שנים, סיפוריו של אבא כמו “האוויריה העברית הראשונה” ממעצרו ברפיח אחרי “השבת השחורה” או הצ’יזבטים שהיה מספר בגנים ובכיתות על יחסיו הקרובים עם חבריו הערבים. ובתוכם הסיפור “איך גדלים אבטיחים מתחת למיטה של פרנטו” ומעל כולם הסיפור על “עץ השוקולד” שגדל בחולות עטא. לימים איתן קיבל את כושר הסיפור לא פחות טוב מאבא. ההוויה המשפחתית שבתוכה גדל איתן היתה של פעילות טיולים כמעט כל שבת, אם רצינו ואם לא והכל ברגל או בטרמפים. מחנה נופש בחורבות כפר ערבי נטוש ליד קיבוץ פרוד, יחד עם משפחת מאיר מגל או אוהלים על שפת הים, שנים לפני ה”נופש ים”. איתן למד בביה”ס המקומי בגבעת חיים, שירת ב”סדיר” כעוזר מכונאי בסדנת בקעת הירדן ועוד הרבה שנים שירת בשירות מילואים. לא אחת בשמירות במקומות עם סכנה רבה. שנה, עבודתו של איתן בגת הביאה לו הערכה רבה למסירותו. במשך עשרות שנים 20 איתן עבד בגת למעלה מ- איתן היה אחראי על קבלת משאיות הפרי ופריקתן בתאים השונים, על פי סוג הפרי. איתן היה איתנו בטיול אחים בפראג לגילוי שורשינו הצ’כיים ופגישה עם בני דודינו וילדיהם. איתן כאב את ההפרטה בקיבוץ. הוא אהב את חדר האוכל, את הפגישות עם חבריו במועדון החברים ורצה להישאר בקיבוץ “הישן”. באותו זמן חיפשנו מקום שיתאים לרצונותיו של איתן ומצאנו את “כישורית” שאך שנים של ריצות והשתדלויות במוסדות שונים וב”כישורית” הצלחנו למצוא מקום לאיתן 3 נוסדה. לאחר ב”כישורית”. איתן הגיע לגן עדן. ב”כישורית” היה לאיתן כל מה שעשה לו טוב. קיבוץ “ישן” עם חבריו שאהבו אותו, מזג האוויר הקריר ללא הלחות המעיקה של העמק שלנו. איתן התקבל לענף התקשורת והשתלב כצלם שנים ועד למותו. 19 במשך 2002 וידאו ראשי בהפקות הווידאו של “כישורית”. איתן היה חבר ב”כישורית” מיולי מעל הכל היה לאיתן את בובי הכלב שהפך לסמל המסחרי של “כישורית”. לאחר מותו של בובי לא רצה איתן להתקשר לכלב אחר. איתן לא היה בריא אך ידע לחיות באיכות חיים טובה, לא לוותר על רצונותיו, להילחם על דעותיו תוך שהוא רואה את עצמו כמגן על חבריו כנגד כל עוולה. קשריו של איתן עם ילדים ובעיקר ילדי המשפחה הפכו לשם דבר. איתן מת, ללא סבל, עם חיוך של שביעות רצון. איתן הספיק עוד לאחר מותו לתרום לזולת את שתי קרניותיו. המשפחה אהבנו אותך מאוד. 16.11.2021 – 15.07.1952 קליין איתן