19.05.1938–08.06.2003

, בשם אברהם ז׳אק אפשטיין (ז׳אקי בפי כל). בן למהגרים מפולניה; 1938 אבא נולד בעיר ליל שבצרפת, במאי בוצע הפתרון הסופי 1942 דוד ושרה. אביו התגייס לצבא צרפת ואחרי הכיבוש – למחתרת. בחודש ספטמבר ביהודי ליל. אבא זכר את האיסוף והריכוז של יהודי העיר, את הסעתם לתחנה ואת התרגשותו לקראת “הנסיעה הראשונה ברכבת” עם אמו ואחיו הקטן בן שלושה חודשים. לפני העלייה לרכבת הפצירה בו אמו להצטרף לאיש זר, שהבריח אותו יחד עם ילדים נוספים מתחת לקרונות – אבא, שהיה ילד צרפתי מחונך (הוריו דברו אתו צרפתית, על-אף שלא היתה זו שפתם) עשה כדבריה. אבא זכר כי אמו נופפה לו לשלום טרם עלייתה לרכבת. מאז לא ראה אותה. עד יומו האחרון לא חדל לקוות שאמו בין החיים. האובדן – ההצלה – השרירותיים לכאורה, שימשו לאבא הן כשבר והן כחוויה המכוננת של חייו. את המשך המלחמה בילה אבא בחיקן של משפחות גויים באזורים הכפריים של צפון צרפת. אביו, שמצא אותו תוך זמן קצר, היה מגיע לבקרו מפעם לפעם ודואג לשלומו ולרווחתו. אבא מעולם לא נתקל באנטישמיות במולדתו האהובה צרפת וראה את עצמו תמיד, מעבר להיותו יהודי גאה, צרפתי גאה, בן לתרבות מפוארת, של הומניזם, הגות ואמנות, הן היהודית והן הצרפתית. אחרי המלחמה, אביו, שהיה חייט בעל עסק, שיקם את עסקיו ונשא אשה תחת אמו. עם קום המדינה עלתה המשפחה ארצה ושוכנה במעברת אגרובנק, ליד חדרה, שם נולד שלמה, אחיו הצעיר. מקץ תקופה במעברה “גילה” את אבא מלקט נשמות חרדי משכונת מאה שערים בירושלים, שהתרשם משליטתו של הילד ביידיש. לאחר דין ודברים עם האב, אשר לא היה שומר מצוות אולם היה מעוניין בהוצאת בנו מהמעברה, עבר אבא ללמוד בישיבה חרדית בירושלים. עוד טרם עלייתו ארצה התחזקה באבא התודעה היהודית ועם גינוני הדת “לא היתה לו בעיה”. עם זאת, אבא לא יכול היה לסבול את צרות האופקים שהיתה עיקרון מקודש בלימודי הישיבה וגם לא את השנאה לציונות ולמדינה, שהיתה מנת חלקם של רבניו. לאחר מספר ״מעשי קונדס״ אידיאולוגיים – החמור בהם ציור דגל ישראל על קיר הישיבה ביום העצמאות, סולק אבא מהישיבה וחזר למעברה. מקץ תקופה נוספת הגיע אבא לקיבוץ ב״סידור פרטי”, באמצעות חברת קיבוץ קרובת משפחתה של אשת אביו- ברכה ברנדס. אבא, שבנוסף על תודעתו הרוחנית היהודית ותודעתו הלאומית הציונית היה בעל תודעה אידיאולוגית סוציאליסטית, אותה ינק מאביו, התאהב בדרך נשא אבא את אמא 28 החיים הקיבוצית ובעקרונות שהנחו אותה ומצא בקיבוץ בית, תכלית ודרך. בגיל והשניים עברו לקיבוצה, עמיר. אבא, שלא חיבב (בלשון עדינה) את דרכה האידאולוגית של תנועת השומר הצעיר (אליה השתייך קיבוץ עמיר), לא חפץ מלכתחילה לעבור לעמיר ומקץ תקופה, זמן קצר לאחר הולדת אחותי רינת, חזרה המשפחה הצעירה לקיבוץ גבעת חיים, בו חי אבא עד יומו האחרון. אבא היה איש ספר, איש אשכולות, אינטלקטואל, מוזיקאי (המוזיקאי של המשפחה, למרות שאמא היא שהתפרנסה ממוזיקה), בעל אינטליגנציה מרהיבה וחשיבה מקורית אשר “בוזבזה” (במרכאות כפולות ומכופלות) על עיסוק בדברים שמעבר, ואשר עפ״י רוב לא זכתה להערכה, בין היתר בשל קשייו של 33 על- 1971 אבא להתנסח באופן בהיר. אבא ראה את עצמו בראש ובראשונה כצייר, עיסוק שהוכר בשנת ידי התנועה ומאז קיבל שני ימי אומן בשבוע ותקציב לחומרים (אבא תמיד היה אסיר תודה והרגיש חייב ומחוייב). אין בידי הכלים לשפוט את טיב עבודתו, אשר זכתה להצלחה חלקית ומוגבלת (מספר תערוכות, התעניינות של רוכשים שלא נגמרה מעולם במכירה, לאור קשייו של אבא להיפרד מיצירותיו), אולם די בעיון בכל אחת מעשרות (אם לא מאות) יצירותיו על-מנת להתרשם מכמות העבודה, המאמץ והאנרגיות הנפשיות שהושקעו בכל אחת מהן (כאילו דמו שלו שימש בערבוב הצבעים), וזאת, חרף היותן של יצירותיו אבסטרקטיות כמעט לחלוטין. מיצירותיו נשקפים האובדן, השואה והניסיון למצוא מזור בארון הספרים היהודי, תוך מתן משמעות חדשה לדברי חז״ל (אותם העריץ) המתחייבת מאסון השואה, ותוך עיסוק חוזר ונשנה במשמעותם ובחשיבותם של סמלים לקיום האנושי, לצד חיפוש בלתי נגמר אחר מזור לפצעים שמעולם לא הגלידו. אבא האמין שתכלית האמנות בכלל (ואמנותו בפרט) היא סובלימציה-עידון, של המציאות החדה. עם זאת דומני כי קשה למצוא עידון בעבודותיו, וזאת להבדיל ממקוריות ורגשות חשופים המצויים בשפע. מהאמנות התחבר אבא מחדש למקורות היהדות, למד וחקר בסקרנות ובאהבת אין קץ את מורשת ישראל וגילה בקיאות מדהימה בהלכות ובמצוות (אשר את רובן לא קיים). העריץ את הרמב״ם (ואת שפינוזה), והכשיר עצמו כסנגור לדת ולממסד הדתי, תוך מתן פרשנות הומניסטית לדרכה של התורה, לרבות התמוהות במשולב עם עריכת יומן הקיבוץ, לאחר מכן כחצרן הגיל הרך. שבמצוות. אבא עבד בפרדס, לאחר מכן בגת אבא אהב את הקיבוץ והיה גאה להימנות עם חבריו. יהי זכרו ברוך. דותן חנה – אשתי היקרה, כאשר חזרתי לצבא קבע אחרי מלחמת של”ג לשמש כקצין אג”ם 1983 חיינו המשותפים החלו בשנת חטיבת הנ”ט. במסגרת תפקידי קיבלתי מינוי להיות המתאם בין צה”ל למרכז ההסברה בארגון מצעד העצמאות שתוכנן להיערך באצטדיון רמת גן. חנה היתה נציגת מרכז ההסברה לנושא. בסיום אחת החזרת ירד ערפל סמיך על האצטדיון. השעון כבר עבר את חצות ונשארנו שנינו לבד בתוך הענן. התפתחה שיחה קלילה שבסיומה שאלתי, איך תגיעי הביתה ללא רכב ואין כבר אוטובוסים. בטבעיות וללא היסוס הודיעה שהיא באה איתי לתל אביב לישון אצלי בדירה. בתקופת הקבע קיבלתי הצעה לעבור לחיל האוויר לצורך הקמת יחידה חדשה שנקראת היום – היחידה לשיתוף פעולה. חיל האוויר ערך מסיבת שכנוע ב”גן השקמים” עם בכירי חיל האוויר. בגמר הארוחה כשאני המום מדרישתם ומהתנאים שהם הציעו, חנה קמה לפני כל הפורום והודיעה “או אני או חיל האוויר”. שנה. 40 הבחירה היתה בחנה, ומאז אותו אירוע אנחנו ביחד כבר כמעט בטרם היכרותנו, במסגרת עבודתה במרכז ההסברה היתה חנה אחראית על שני טקסים מרכזיים בהר שנים. בנוסף היתה שותפה בפסטיבלי הזמר 10 הרצל, טקס ערב יום הזיכרון וטקס יום העצמאות במשך החסידי מתחילת הפסטיבלים ועד סיומם והפיקה את תקליטי הפסטיבל. מאחר ועבודתה ברובה היתה בירושלים ודירתי היתה בתל אביב, החליטה לעבור עבודה והצטרפה לצוות התפעול ואחראית קשר עם האמנים של מועדון החמאם ביפו. דבר זה הפך אותנו לבליינים מידי שישי כשיצאנו לראות את האמן שבחר להופיע בחמאם. בסיום צבא הקבע חזרתי לגבעת חיים וחנה בלי היסוס הסכימה לוותר על חיי התרבות והאמנות שמציעה העיר הגדולה ולהצטרף אלי לקיבוץ כבת זוג. ביושבנו על שפת הים, באחד מאותם טיולי הים שהיא מאוד אהבה, היא פלטה בשקט 1984 בתחילת שנת תוך כדי חיבוק שהיא מציעה שנמסד בצורה פורמלית את חיינו ונתחתן. חנה נכנסה לעבוד בגן אלון כמטפלת שלישית ולאט לאט התקדמה למטפלת מרכזית ומובילה בגן. לאחר כעשר שנים עברה לעבוד בפריגת, כאחראית על נושא בגדי העבודה של העובדים עד שהוחלט לעבור לחברה חיצונית. בסיום עבודה זו עברה להיות מזכירת הקבלה בכניסה למשרדי החברה. היא הרחיבה את התפקיד והיתה אחראית על הדפסה והכנת כל חוברות הדירקטוריון ושאר צרכי המנכ”לים. הם היו בקשרי עבודה טובים מאוד איתה, וראו את התוצאות והמהירות בהם הפיקה את החוברות. בהמשך הוסיפה לעצמה עוד תפקיד את סידור ההסעות של כל העובדים לפי משמרות ודרישות מיוחדות, ובמקביל סידור המוניות או הטרנזיטים והכנת חשבוניות לנהגים. 29.07.2023 – 22.04.1956 קוגלר חנה במהלך הקורונה הרביעית הוצאה חנה מפריגת על בסיס צמצום כוח האדם והוחזרה למש”א גבעת חיים. בהיותה קרובה לגיל פנסיה, החליטה להודיע על פרישה ממעגל העבודה ולעזור יותר לאדווה וענת בלידות ובהמשך בגידול הנכדים. במקביל תמכה ועודדה את עמית לאורך כל תקופת הלימודים של תואר ראשון במדרשת רופין ולימודי תואר שני באוניברסיטת באר שבע בשדה בוקר. דבר זה קירב אותם מאוד ובעקבות הירידה דרומה הצטמצם גם המרחק מאדווה שעברה לגור בשדה בוקר. בסיום הלימודים לתואר שני החליט עמית לצאת לעולם הגדול ולעשות דוקטורט בתחום אותו למד בארץ. עמית נבחר ע”י חוקרת שבדית לבצע את לימודי הדוקטורט בשבדיה, מהלך שהעלה חששות כבדים אצלה וחרדות איך הוא יסתדר לבד מרוחק ממנה וללא אפשרות מתן עזרה במידת הצורך, כפי שהיתה עושה בלימודיו בארץ. הקשר התהדק באמצעות שיחות יומיות באמצעות הווטאסאפ כך שהמרחק הפיזי לא היווה גורם. בגבור הגעגועים לעמית החליטה שחייבים לטוס לשבדיה לראות ולהבין מה עמית עושה במדינה קרה כזאת, איך הוא התארגן לבד ואיך הוא מתנהל ביום יום. נסיעה זו היתה חשובה לה והיא הכינה תכנית מלאה מה ואיך עושים בכל יום. עם התקרבי ליציאה לפנסיה, החליטה להפתיע אותי בנסיעת הפתעה לאירופה ותכננה בסודי סודות טיול מדהים כולל קניית כרטיסים וביטוח והכל מתחת לאף מבלי שאדע. מספר ימים לפני פסח השנה, חנה הרגישה חולשה והלכה להיבדק אצל רופא המשפחה. מאותו ביקור השתנו חיינו. נכנסנו לתוכנית טיפולים חדשנית. עם הזמן התרופות הראו שיפור בכל המדדים והתחלנו לראות ולהבין מהרופאים שכנראה אנחנו בדרך לריפוי. מהיום הראשון שקיבלנו את הבשורה חנה הודיעה לי שהיא לא מוכנה לשתף אף אחד במחלתה. היא הסתגרה בביתנו ומיעטה, אם בכלל, לצאת החוצה כדי שלא יראו אותה. בתקופה האחרונה חלה התדרדרות בחוסנה. במהלך הלילה של שישי שבת, גופה לא עמד במחלה והיא שקעה לשנת רוגע שבסיומה ליבה הפסיק לפעום. אמנון אמא שלי אהובה, זמן. אבא תמיד אמר שאת הזמן אי אפשר לעצור, צריך להסתכל קדימה – תמיד בתקווה. אבל בסוף מרץ כשסיפרו לנו שאת חולה הזמן עצר מלכת. שעון החול התהפך והזמן התחיל לרוץ מהר ומהר יותר מיום ליום. כולנו נכנסנו לשגרת חיים חדשה. את ואבא נוסעים לבתי חולים, לבדיקות, לשיחות, עוד בדיקות ועוד שיחות. שזה הדבר שהכי נרתעת ופחדת ממנו בעולם. אבא מנהל את הכל ודואג לך ולנו במקביל שכולם יהיו בסדר. ואני כאילו מתנהלת כרגיל אבל לא. בבוקר מביאה את הילדים למסגרות, נכנסת לכיתה וחושבת עליך. ואז לסוף היום. ואחר הצהרים טלפון קבוע בווידאו. 11:50 לעדכון מאבא ואז להפסקה של 9:30 מחכה להפסקה של והמחשבות כל הזמן בראש, בבוקר, בערב ולפני השינה. בכל הזמן הזה, את בחרת להתמודד בדרך שלך, בשקט שלך ולא רצית שנספר לאף אחד. אני משערת שזאת היתה הדרך שלך לשמור עלינו ורצית שנזכור אותך חזקה כמו תמיד. אמא אהובה שלי, נתת לי כל כך הרבה. יש לי זכרונות מהילדות המוקדמת, איך היית באה לגן הילדים לקחת אותי ראשונה מכל הילדים שיהיה לנו הרבה זמן ביחד, וזכרונות בגילאים גדולים יותר ביסודי ובתיכון, וברגעים משמעותיים מאוד בחיי, שנת שירות, צבא, וכמובן תקופות ההיריון שלי והלידות. תמיד היית איתי, עוזרת בהכל, הקשבת, ייעצת, בישלת, פינקת. כשעברנו דרומה פתחנו את החנות “אמא תקני לי”. כל כך דאגת לילדים. את כל יום היית שואלת מה חסר ומה צריך להביא לנכדים. תמיד חשבת עלינו ורצית לתת ולפנק מכל הלב הרחב והאוהב שלך. הייתם מגיעים אלינו שבת כן-שבת לא, ולא מוותרים למרות המרחק, מטיילים ביחד, משתתפים במסיבות של הילדים בגנים, חוגגים באירועי תרבות בקיבוץ והולכים עם הילדים לגן השעשועים ולבריכה. אמא יקרה, אזכור את כל הטוב והכוחות שנתת לי, את הרגעים השמחים והטובים שהיו לנו ביחד כי אני יודעת שזה סבתא! מבטיחה לך להמשיך לדאוג לאבא – סופרמן מהלך שלנו, 200% אמא ו- 100% מה שהיית רוצה. היית בשבילי ושנמשיך להיות אוהבים ומלוכדים כמו שאנחנו רגילים. אוהבת אותך מאוד מאוד והלב כבר מתפוצץ מגעגועים. נוחי מכולנו, על משכבך בשלום, אימוש. מעין, נועם, גילי, אדווה ואלעד אמא שלי, אני רוצה להשמיע את השיר “כל שעה נשיקה” כי הוא מסמל עבורי את הקשר המיוחד שהיה בינך לביני. תמיד שמרנו על קשר, גם כשהמרחק הפיזי היה גדול, משבדיה או משדה בוקר. אם זה בטלפון או בווידאו. כל יום. בוקר, צהרים וערב. מחובר אלייך בחבל הטבור. אמא תמיד דאגה לי שיהיה לי טוב ושלא יחסר דבר. ואם חסר, אז מיד קונים. כי זה לא הגיע לך. את “שלבן שלי לא יהיה?”. קודם הילדים, אחר כך אני. תודה לך על הכל, אמא יקרה שלי וסליחה. נלחמת. אני יודע. אני אוהב אותך מאוד. אני מבטיח לשמור על אבא ואדוה וענת. את תחסרי לי. את כבר חסרה לי. עמית