30.04.1911–27.11.1996

אימא נולדה בפולין. מבית ילדותה מוצפים זיכרונותיה באור וחום, על אף שהחיים בקרבת אביה לא היו פשוטים. בזיכרונותיה אף הדגישה אימא את ההזדמנויות המעטות מדי, לטעמה, בהן ניתן לה לרכוש מעט השכלה ולבוא במגע עם תרבות ואמנות. חוט של סבל שזור ברקמת חייה. כבר מגיל צעיר יצאה לעבודה קשה כדי לעזור בנטל הפרנסה, ומגיל צעיר פגשה בסבלות המלחמה. פגשה אימא את אבא, לאחר שכבר הספיקה לשבת בבית סוהר באשמת תמיכה בקומוניזם. 1934 בשנת עם אבא ידעה פרידות שנכפו עליהם על- ידי מאורעות עולמיים ומפגשים מחודשים שהיו כרוכים במאבק. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ברחו מעירם ונקלעו לזרועות הרוסים ששלחו אותם לסיביר. בסיביר איבדו אימא ואבא את בתם הבכורה, אותה נשאה אימא בקרבה כבר בדרכם לשם. לארץ במסע שאף הוא כולו היה רצוף תלאות. 1950 עם תום המלחמה ושחרורם, עלו בשנת במרץ של שנה זו, הגיעו לגבעת חיים עם בנם צבי. אימא השתלבה בחיי העבודה בקיבוץ במקומות שונים. היה לה חשוב לדעת כי בעבודתה היא “מרוויחה את לחמה”. בקיבוץ ילדה אותי, בת הזקונים. כל השנים רדפו אותה הזיכרונות מחייה באירופה וזכר בני משפחתה שאיבדה שם. נחמת מה מצאה כשעלו שתיים מאחיותיה עם משפחותיהן, וכן עם הולדת הנכדים. אימא יצאה ממעגל העבודה רק לאחר שעברה מספר תאונות ואף חלתה במחלות פנימיות שונות. שוב היה הסבל הגופני לגורם מרכזי בחייה. המעבר שנכפה עליה עקב מחלותיה, לבית שקמה, היה לה קשה ביותר, אל אף היחס החם שזכתה בו. אנחנו, בני משפחתה הקטנה, ילדיה ונכדיה, נפרדים היום ממנה באהבה ובהכרת תודה על כל שהעניקה לנו. הבת, חנה בן – שלום