26.04.1920–03.02.2012

, בעירה סיגט שבמחוז מרמורש- טרנסילבניה. בת בכורה 1920 אמא נולדה בעשרים ושישה לאפריל שנת בשם סידוניה את’לקה –להוריה צבי לבית בק ורבקה לבית מרכוס. בניו-יורק. 1970 נולד האח קלמן שנפטר בשנת 1921 ב- נולד האח משה שנפטר ממחלת הטיפוס על אדמת רוסיה בעת היותו חייל בצבא ההונגרי. 1923 ב- בקנדה. 2000 נולדה האחות ריזה שנפטרה בשנת 1925 ב- בקנדה והובא 2014 בקנדה ואנצ’י, שנפטר בשנת 2000 נולדו התאומים – שרולי, שנפטר בשנת 1927 ב- לקבורה בגבעת חיים. אמא גדלה בבית דתי עם זיקה חזקה מאוד לפלסטינה. החיים לא היו קלים וכבר בסוף כיתה ח’ נאלצה אמא לעזוב את הלימודים בגימנסיה ולצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת הבית. נלקחה אמא יחד עם כל משפחתה לבירכנאו – אושוויץ. 24 בהיותה בת 1944 בתחילת אפריל הוריה נשלחו מיד למשרפות, התאומים נמסרו למנגלה ואילו היא נשארה עם ריזה אחותה במחנה עד נאלצה להיפרד מריזה שהיתה חולה מאוד ונשלחה במסע המוות למחנה הריכוז ברגן בלזן 1945 שבינואר כשהם צועדים ברגל בשלג או בקרונות פתוחים. .1945 בברגן בלזן שרדה עד לשחרור המחנה באפריל מה שנתן לה את הכח ותעצומות הנפש לשרוד בכל אותן תקופות קשות היו שני מוטיבים עיקריים: א. “אני בלכלוך ובזוהמה האלה לא אמות” ב. משפט של אביה שליווה אותה מילדותה: “כשתגדלו ניסע כולנו לחיות ולעבוד בארץ ישראל” לאחר השחרור עברה עוד גלגולים רבים, עד שהגיעה למחנה מעבר של הג’וינט במילאנו שבאיטליה שם פגשה את שמחה(אבא) לראשונה ונקשרו קשרי ידידות ביניהם (אבא שידע רק הונגרית נעזר באמא כמתורגמנית). לחופי חיפה, האוניה נתפסה ע”י 1948 יחד עלו על האוניה “טירת צבי” בדרכה לישראל, אך כשהגיעו באפריל הבריטים והם הוחזרו למחנות הפליטים בקפריסין. ניתנה הרשות רק לנשים לצאת בחזרה לישראל וכך נפרדו דרכיהם של אמא ואבא ונותק הקשר. 1948 ביוני מיד עם ירידתה מהאוניה בנמל חיפה, היות ונראתה צעירה ובריאה, גויסה לצבא והועברה למחנה שמונים. כדי שיוכלו לגייסה לצבא. 1924 זה השלב שבו שינו בתעודת הזהות את שנת לידתה ל- כביכול (לפי ת”ז) התעקשה אמא 66 . ביום הולדתה ה- 70 סיפור זה נשמר אצל אמא בסוד עד הגיעה לגיל שכולנו נבוא ביחד לחגוג, ואז נתנה קופסא קטנה לשי, בכור הנכדים, ובה היה כתוב – היום אני ! וכך נתגלה לנו סיפור מדהים זה. 70 בת השתחררה אמא מהצבא ועברה לגור יחד עם עוד בנות במנזר ישן באזור המושבה הגרמנית 1949 באפריל בחיפה. בהמשך אמא עבדה כמטפלת בשני ילדים בבית פרטי. באחת השבתות טיילה אמא עם הילדים של דודה זלמה ברחוב יפו בחיפה ומולה הופיע, כמו בסיפורי 29 האגדות, שמחה(אבא). כשראה אותה עם שני ילדים נדהם וסבר שכבר נישאה ואלו ילדיה… מאותו יום נשמר הקשר ביניהם כאשר אבא מתגורר בגבעת חיים ואמא בחיפה. נערכה חתונה צנועה בקיבוץ (אמא לא 06.09.49 הצטרפה אמא לאבא בקיבוץ, וב– 1949 בראשון לספטמבר לבשה בגדי כלה לבנים לזכר הוריה שניספו בשואה). נולדה רותי. 1954 לינואר 5 נולד אהרון וב- 1950 לנובמבר 29 ב- כל השנים בקיבוץ עבדה אמא כמטפלת בילדים, ונודעה כמטפלת מדופלמת ומסורה (חניכיה היו פוגשים אותה בשבילי הקיבוץ ומברכים אותה בחום ומתעניינים בשלומה גם כשכבר בגרו והפכו להורים). אבא עבד כנהג משאית. אמא אהבה מאוד לטייל בארץ ושניהם היו שותפים פעילים בערבי פורים. הפליגה אמא באוניה לביקור אצל אחיה ואחותה שגרו בקנדה וניו יורק בעזרת כספי השילומים 1961 בשנת מגרמניה, אחרי שלא התראו עשר שנים. בלבד. העצב והכאב היו גדולים מאוד, 63 ארע השבר הגדול. אבא נפטר במפתיע והוא בן 1981 לדצמבר 8 ב- אך אמא, כמו שנהגה מאז ילדותה ולכל אורך מסלול חייה הלא קל, ידעה לאסוף את הכוחות, לא לוותר ולהמשיך הלאה. שנות ציפיה להדליק נר 50 נסעה אמא עם נכדתה גליה לביקור באושוויץ, שם סגרה מעגל של 1994 במרץ במקום בו ניספו הוריה, אך גם ביקור זה לא הסיר את הפצע הנורא של הפרידה החטופה מהוריה על רציף הרכבת באושוויץ. כאב עמוק שנשאה עמה עד יום מותה. לכל אורך השנים בקיבוץ שאפה אמא להשלים את החסך הגדול שהיה לה בלימודים: השתתפה בקורס למדה חצי שנה באפעל בקורס למבוגרים, למדה בחוגים לתנ”ך 1980 אחיות מזורז לטיפול בתינוקות, בשנת ואנגלית, והשתתפה בכל החוגים העיוניים של המועצה האזורית ובקונצרטים של התזמורת הקאמרית , עקב ארועי בריאות קשים, שגם אותם “ניצחה” בזכות תעצומות הנפש 2007 הקיבוצית. עד שבאוקטובר שלה, החליטה אמא לעבור להתגורר בבית הסיעודי שבקיבוץ כשהיא נהנית מטיפול מסור, מפעילויות תרבותיות ויצירתיות, וממשיכה לצעוד עם העגלה שלה בשבילי הקיבוץ למרות הקושי והמגבלות הפיזיות. זוהי אמנו היקרה והאמיצה, אישה קטנה אך חזקה, שידעה תלאות רבות בחייה אך תמיד ידעה להיאחז בטוב ובתקווה, ובזכות זה הגיעה עד הלום. נינים 2 נכדים שאותם אהבה יותר מכל ו- 6 , כשהיא מותירה אחריה 92 נפטרה אמא והיא בת 3/2/2012 ב- שאותם לא זכתה להכיר. יהי זכרה ברוך רותי לירז