12.09.1919–10.11.2007

דבורה נולדה באוקראינה בעיר יקטרינוסלאב, ששמה הוסב לדניפרופטרובסק על שם נהר הדנייפר, העובר בה. עלתה עם הוריה ואחותה עליזה, הצעירה ממנה בשנתיים, לארץ, לאחר שהות של כשנה באודסה. 4 בגיל אביה היה הצעיר בבניו של סבה והוא זה ששיכנע אותו לבוא לארץ הקודש. כל ימי ילדותה זכתה להיות עם סבה פנחס דב גולדנשטיין, שהיה מאד דומיננטי והיא מאד אהבה אותו. למרות שהיה יהודי חרדי, היה ליברל בהשקפת עולמו ואדם חם וטוב לב. אביה שלמה היה רוקח במקצועו ומצא את פרנסתו בבית המרקחת. אמה אסתר הייתה רופאת שיניים. בכל השנים עזרה להרבה אנשים ללא תמורה, דבר שהשפיע מאד על דבורה והיא ראתה בה מופת למתן עזרה לזולת. לאחר שסיימה את בית הספר העממי פיק”א עברה ללמוד בבית ספר תיכון גאולה בתל אביב, ושם הצטרפה לתנועת “הנוער העובד”. בסיום לימודיה היא הצטרפה לגרעין שיועד לקיבוץ, דבר שהיה לצנינים בעיני שהתה בתל יוסף ושם התנסתה בחיי הקיבוץ, בתנאים קשים, בחום הוריה. בשנות ההכשרה של הגרעין היא עלתה איתו לקיבוץ בית אורן לתיגבור. לאחר 1941 הקיץ. לאחר מכן התגבש הגרעין במגדיאל ובשנת כמה חודשים היא נשלחה לקורס מטפלות ביגור, ושם הכירה את מאיר, שהגיע עם בוגרי חברת הנוער הם חזרו לבית אורן ושנה לאחר מכן 1942 מגבעת חיים, ועבד במחצבת נשר ובסבלות בנמל חיפה. בשנת התחתנו במסיבה צנועה. תנאי החיים היו מאד צנועים וזמן מה הם התגוררו באהל. הגיעה 1946 נולד בנם חנוך. דבורה עבדה בבית הילדים. בשנת 46 נולדה בתם הבכורה ניצה וב- 1945 בשנת אידה, אמו של מאיר, לבית אורן ממחנה המעצר במאוריציוס. בעקבות משברים חברתיים בבית אורן, ומתוך דאגה לסבתא אידה, עברה המשפחה לגבעת חיים, ששם הכירו את מאיר ופתחו את ביתם ברצון. גם כאן תנאי המחיה היו מאד צנועים, אבל הרגשת הביטחון , לאחר משבר הפילוג נולד בן הזקונים שלהם אהוד, שנקרא על שם ידיד נפשו של 1952 התחזקה. בשנת מאיר, שנפל בפעילות ביטחונית על הכרמל בעת מלחמת העצמאות. לאחר מספר שנות עבודה בבתי ילדים 1960 התחילה דבורה לעבוד כמנהלת חשבונות זוטרה במזכירות הקה”מ במשך כשלוש שנים, ואח”כ ב- חלתה בסרטן השד, אך התגברה על מחלתה והשתקמה 1968 שנים. בשנת 9 עברה לעבוד באמבר במשך כ- שנים. כאשר התפנה מקום, נקלטה 4 לחלוטין. לאחר מכן חזרה למשק ועבדה במחסן הבגדים במשך .80 שנים, עד הגיעה לגיל 25 בהנה”ח ובמקום זה היא התמידה במשך עם השנים נולדו עשרת נכדיה. היא לא חסכה שום יום הולדת והיה לה קשר הדוק עם כל אחד מהם. וכך כאשר נולדו לה חמשת ניניה היתה מאד שמחה. דבורה שמרה כל השנים גם על קשר הדוק עם ידידיה משנות צעירותה ובמיוחד עם אחותה ומשפחתה. עם התרחבות המשפחה תמיד היתה מוקפת באהבה והתגאתה על כך ששפר גורלה. יהי זכרה ברוך. חנוך , אחרי שסיימתי אולפן לעברית בדגניה ב’. שנה אחרי כן, במסיבת 1967 הגעתי לגבעת חיים בחנוכה שנת . אורית בתנו הבכורה נולדה 1970 פורים, הכרתי את חנוך שהיה אז חייל בשירות סדיר. התחתנו ביולי ושנה לאחר מכן יצאנו לעזרה לקיבוץ צעיר – משגב עם. היינו שם שלוש 1974 . רקפת נולדה ב- 1972 ב- יצא ללימודי הנדסת מזון בטכניון – שנה מכינה וארבע 40 שנים. כשחזרנו חנוך עבד בפרדס. כשהיה בן שנות לימוד. הוא היה מאוד מרוכז בלימודים והשקיע את כל כולו בהם. בסופו של דבר הוא לא עבד במקצוע אבל כן השתלב ב”פריגת”. הוא לא היה מאוד מסופק בעבודה אבל כדרכו, לא התלונן ועבד במסירות. כשאורית בתנו חלתה ולימים עברה לבית שקמה, חנוך גילה מסירות בלתי רגילה. כשהיא נפטרה בינואר השבר היה גדול מאוד. 2013 חנוך היה מאוד מסור למשפחה שבנינו ולהורים שלו. עם אבא שלו, מאיר, הקשר היה אינטלקטואלי וממנו הוא קיבל את האהבה למוזיקה הקלאסית. בילדותו ניגן בגיטרה קלאסית וגם כן מאוד התמיד והתמסר. הוא חזר לנגן כשיצא לפנסיה ואז התמקד דווקא בשירים ישראליים. חנוך התמודד עם מחלה ניוונית אבל גם בשנים היותר קשות לא ויתר על ספורט: התעמלות, שחיה ורכיבה על אופניים. הוא מצא עניין בתחומים רבים והיה סוג של אוטודידקט, הוא אהב את הקיבוץ גם בצורתו החדשה. עידית חנוך מאוד יחסר לי ולנו כמשפחה. אבא יקר, הרבה זמן עבר מאז שראינו אותך, אבל תמיד דאגת לנו ושאלת עלינו. כתבת הודעות מכיוון שהשמיעה שלך היתה בירידה והעקשנות שלך היתה בעליה… ולא הסכמת להשתמש במכשיר שמיעה. כשהייתי ילדה אהבנו לטייל שנינו יחד בטבע. טיילנו בהרים, אספנו אבנים ומאובנים ונהנינו מהיחד. כשגדלתי ועזבתי את הבית הקשר שלנו נשאר חם, אוהב ודואג. תמיד התעניינת במצבנו ושאלת לשלומם של הילדים ולשלומנו. תמיד היית מסור לעבודה, אחראי ומאוד מסודר. את התכונות האלה העברת גם אלי. תודה. את העקשנות שלך שתמיד עזרה לך להתמודד עם מצבים קשים ירשת מההורים שלך. למרות המחלה שהקשתה מאוד על חייך, המשכת להתעמל או לשחות כל יום ולתפקד בכוחות עצמך. היית אדם שקט, בעל תומך ומעודד ותמיד כיבדת את אמא ודאגת לה. קשה לנו לחשוב שלא תהיה פה איתנו יותר, אבל אנחנו מקווים שתפגוש את סבתא, סבא, אורית ולארס. אנחנו מאוד מתגעגעים אליך. אוהבת אותך, נשמור אותך תמיד בליבנו. רקפת 24.12.2022 – 31.07.1946 גבריאלי חנוך סבא, היית אדם טוב ואוהב. כאשר אנחנו, אחיי ואני, היינו קטנים, לא יכולנו לדבר איתך כי יכולנו רק להבין עברית אבל דיברנו רק דנית. במקום לחכות שנלמד עברית ו/או אנגלית אתה הלכת ללמוד דנית ואפילו שרת לנו שירי ילדים בדנית. זיכרון יקר נוסף ממך: לקחת אותנו לאיחוד ללטף חיות וגם בילית איתנו כאן בבריכה בקיבוץ. הפעם האחרונה שבאת לבקר אותנו היתה בבת המצווה שלי (אידה). תמיד אהבת לבקר אותנו, להיות איתנו בדנמרק. אבל בשנים האחרונות מאוד התקשית להגיע אלינו. אלה היו המתנות המשמעותיות ביותר שאי פעם קיבלנו – הזמן שהקדשת לנו באהבה. אידה, אמיל ואוסקר תחסר לנו מאוד, סבא. נוח על משכבך בשלום. חנוך אחי היקר, רק לפני שבועיים ישבנו איתך יעקב, אהוד ואני ושוחחנו שיחת חולין. היתה אווירה טובה ובה התלוננת על קשייך הבריאותיים. לא ידענו שזו פגישתנו האחרונה. חנוך, איך אפשר לסכם תקופת חיים שלמה? אי אפשר. נולדנו בבית אורן. כשהיינו קטנים עברנו לקיבוץ גבעת חיים מאוחד. היה בינינו קשר מיוחד. גדלנו כמו תאומים. הבדלי הגיל היו קטנים. היינו אחד בשביל השנייה, יצרנו עולם משלנו. ההורים היו עסוקים מאוד במשימות השונות בקיבוץ, אחינו אהוד נולד בהפרש גיל מאיתנו, היית ילד מיוחד וקצת שונה וחשתי צורך עז להגן עליך. הקיבוץ היה חממה עבורנו. כשיצאנו מחוץ לקיבוץ היו לוטשים עיניים סקרניות, זה פגע בי מאוד אבל לך זה היה בסדר. התחשלת, היית תלמיד טוב ושקדן, ילד טוב להוריך. בבית הספר החלטת ללמוד לנגן בגיטרה, זה שימח מאוד את אבינו מאיר שאהב מאוד להאזין למוסיקה קלאסית, וכמו בכל תחום השקעת שעות רבות מזמנך בלימוד ונגינה. התבגרנו. יצאת לשירות צבאי מלא לא קרבי, ולאחריו תקופות במילואים, התחתנת עם עידית והקמתם משפחה לתפארת. נולדו שנים, לא היה לך קל אבל 4 שתי בנותיכם אורית ורקפת. שנים רבות עבדת בגת, למדת הנדסה בטכניון התמדת. חזרת לעבוד בגת, אבל בתור פועל מן המניין, לא דרשת תפקידים מיוחדים. אהבת את העבודה והיית מסור וחרוץ. זה היה ביתך השני, התמדת בעבודה עד שבעיות הבריאות והגיל הכריעו אותך. לימים רקפת התחתנה עם לארס וקבעה את ביתה בדנמרק. אורית חלתה במחלה ניוונית בצעירותה ושנים רבות אתה ועידית ליוויתם אותה במחלתה. כשהיתה סיעודית טיפלתם בה במסירות אין קץ, מעולם לא שמעתי תלונות ושאלות למה. בשנותיה האחרונות טופלה אורית בבית הסיעודי בגבעת חיים. בעדינות וסבלנות עם המון אהבה היית בא יום יום לסעוד אותה, להיות לה אוזן קשבת. לאחר מותה חזרת שוב לנגן. בשנים האחרונות יצאת מעט מהבית בגלל בעיות ניידות, למעט שיעורי התעמלות, שחיה בבריכה ולשמוע הרצאות לפעמים. מעט התלוננת, להפך, אנחנו באנו בטענות אליך שאינך דואג מספיק לרווחתך. בעקשנו רבה שאפיינה אותך שמרת על עצמאותך. חנוך, היית איש חם ושמרת על קשרי משפחה, אני כבר מתגעגעת. מי יטלפן אלי בכל שבוע גם כשלא תמיד הייתי פנויה, מי יתקשר ליעקב וימליץ על ספר טוב שקראת, בכל שנה ביום האזכרה להורים ולאורית בחרת לי שיר שאקריא על הקבר, מי יבחר לי עכשיו שיר שאקריא על קברך? מי יזכיר לנו אירועים משפחתיים מן העבר? ניחנת בזיכרון מופלא. אזכור אותך אחי היקר בחוכמתך, בצניעותך, בטוב ליבך, במעשיך, בביחד שלנו האחים בשנים האחרונות. תודה לאהוד אחינו שדאג לך מאוד ושידע לשמור על האחדות שלנו. לעידית היקרה תודה על כל מה שעשית למען חנוך ועל מה שאת, שלא תדעי עוד צער. לרקפת, אידה, אמיל ואוסקר: אביכם וסבכם אהב אתכם מאוד ודאג לכם. לצערו, נבצר ממנו לבקרכם. שלא תדעו עוד צער. זיכרו אותו כפי אחותך האוהבת, ניצה שהיה. נוח בשלום אחי היקר. תחסר לי מאוד. וכך חנוך כתב לי כשביקשתי שורה מרגשת משיר: “רותם יקרה. בוקר טוב. ראיתי שביקשת בפייסבוק שורה משיר שמדברת ומרגשת את הכותב. אנא “על הגשר הנטוי יש תקוה ויש הוסיפי בשמי את השורה משיר “חלק בעולם” שכתבה רחל שפירא: כל מילות השיר מרגשות מאוד וזאת התמצית של השיר. השורה שציטטתי מרמזת על שירו של סיכוי”. רבי נחמן מברסלב: “כל העולם כולו גשר צר מאוד”. כלומר, עולמנו הוא הגשר בין העולם הזה לעולם העליון. השיר של רחל שפירא מלמד אותנו להשתחרר מהכבלים שעוטפים אותנו ולראות שלא הכל שחור. אני מאוד מתחבר לדברים הטובים, משמע לתקוה ולאור שבחיים ובסובב.” חנוך היה אופטימי ושמח למרות המוגבלות והקושי בהליכה. לא היתה פעם בה נפגשנו וחנוך לא אמר לי: “עזבי, רותם, הכל שטויות. העיקר הבריאות”. הוא התלוצץ גם על עצמו וכתב לי בהודעה לא מזמן: “רותם שלום. אמרו לי אתמול שעלי לעבור מבחן קוגניטיבי. אמרתי להם שאין מה לחפש אצלי”. רותם הגיוורה חנוך היה איש טוב לב שאהב אנשים. הוא יחסר לי.