08.09.1935–14.12.2013

סולל נולד בקיבוץ איילת השחר להוריו צפורה ואריה אלתר, אח בכור לאלון ולאה. ילדותו ונעוריו באיילת בזמן המנדט הבריטי ומלחמת השחרור היו רצופים זיכרונות מהמאבק על עלייה בסתר ונטישת הקיבוץ בזמן מלחמת השחרור “לגלות” בחיפה. . סולל סיים כאן את ביה”ס יא’ ו יב’ והתגייס לצהל, תחילה 1952 המשפחה הגיעה לגבעת חיים בימי הפילוג ב לנח”ל ואחר”כ לצנחנים. “זכה” לצנוח במיתלה כקצין צעיר במבצע סיני, התמחה במרגמות ,ותפקיד אחרון כמפקד פלוגה מסייעת. אחרי השחרור השתלב בקיבוץ בענפי החקלאות: גן ירק, שלחין ורפת. ולאחר מלחמת ששת הימים נולדו ילדינו – איתמר, חגית ואביגדור. 1959 אנחנו נישאנו ב פרצה מלחמת יום הכיפורים, ולאחר חצי שנה של מילואים הוצע לו להצטרף למערכת הנהלת החשבונות שם זכה להתקדם ולהתפתח במקצוע ונולדה נורית בת הזקונים. העבודה נתנה לו סיפוק רב. למד בקורסים, ימי עיון, ולימד הנהח”ש ברופין בקורסים השונים. עבודתו היתה מאד מוערכת ע”י המוסדות הכלכליים- מס הכנסה, ברית פיקוח ואחרים. הילדים גדלו (לתפארת) ואנחנו התחלנו לטייל בעולם. היה לנו הספק לא מבוטל. כמובן לא פסחנו על תאטרון, מופעים וטיולים בארץ. לסולל היה ראש אנליטי – בפוליטיקה, כלכלה, הליכים מדיניים, הכרות עם העולם ומהלכיו בהסטוריה. אהב מאד שירי מולדת(גם את הרוסיים) וסדרות קומיות בטלוויזיה. נכדים ונכדות והם תפסו את המקום הראשון. 11 בהמשך, הילדים נישאו ונולדו לנו בריאותו של סולל לא היתה טובה הרבה שנים, אבל “בשגרה”. כשלו מערכות הגוף ובנר שמיני של בתקופה האחרונה חלה החמרה ועל אף טיפול מסור “בהלל יפה” חנוכה- כבה נרו. סופר ע”י אשתו ערה אלדר כמו עץ אלון אבא היה איש הכי שקט וצנוע שהכרנו. איש שמסתפק במועט ושמח בחלקו. אבא אהב את השגרה שלו בקיבוץ, את ההליכות, החוגים והשלווה הרגועה. אבא אהב לבוא לכנרת לארוחות שישי, לפנק את הנכדים בגלידה ושוקו, לפגוש את המשפחה של זיו, ולשמוע המולת ילדים וצחוק מתגלגל. אבא דיבר מעט. הוא לא אהב להעמיק בשיחות רגשיות, אך היה לו חשוב לספר לנו על הילדות באיילת השחר, איך הכריחו אותו לשתות בכל יום כף שמן קיק ולאכול חצי ביצה, כדי להתחזק. בטקסי מעבר לכיתה א’ של הנכדים תמיד הזיל דמעה. כאשר נשאל למה הוא כל כך מתרגש, סיפר על תחילת כיתה א’ שלו, בזמן מלחמת העצמאות. הצפון אז הופגז וכך עלו כל ילדי העמק על משאיות, כאשר ההורים עומדים בשער הקיבוץ, בוכים ונפרדים מהילדים לזמן בלתי ידוע. את הילדים לקחו לגור וללמוד בחיפה בבתי ערבים שננטשו, בזמן שההורים נשארו בקיבוץ. סבא שהיה מורה לתנ”ך היה שם גם, כך שאבא זכה לפגוש אותו מידי פעם, לעומת הילדים האחרים שפגשו את ההורים רק פעם במספר שבועות. הוא סיפר על מטוס שטס נמוך מעליהם לאחר שפגע במקלט המתפורר ועוד חוויות מהתקופה שעברה עליו בטלטלות הרחק מהבית. לימים העלה זכרונות גם ממלחמת יום הכיפורים. מלחמה קשה וכואבת, בה השתתף בכמה מעשי גבורה ושכל מספר חברים קרובים. השהות הארוכה הרחק מהקיבוץ ומאיתנו כנראה השאירה בו משקעים שנשא שנים רבות. אבא חי בדרכו היפה והצנועה, אנחנו מעריכים אותו על כך שמצא את הדרך הנכונה והנעימה לו ובה הלך. מי שמכיר את אבא מקרוב, ידע שיותר מכל היה איש של הרגלים. אותה ההזמנה ב”סטארבקס” בכל ביקור דקות בעיות של מתמטיקה, אותן 30 בארה”ב. יכולנו לכוון שעון לפי זמני ההליכה מסביב לקיבוץ. אותן שלוש גלידות בכל פעם שבא לבקר ואותה מסעדה כל פעם. פיתחנו משפט “לפני שיהיה מאוחר – סמי בכיכר). כמו עץ אלון, לא תזיז אותו ולא תשבור. בבית החולים היינו שעות רבות יחד. היה חשוב לו לומר לי עד כמה הוא אוהב את הנכדים ועד כמה הוא מכבד את העזרה וההתמודדות שלי. תודה אבא שלימדת אותנו כבוד, אהבת הפשטות ואהבת המדינה, והטמעת בנו ערכים של הבלגה ונתינה. תנוח על משכבך בשלום ובשקט. ולסיום, למרות שאבא היה אומר שלא הייתם צריכים להטריד את עצמכם, תודה רבה מכולנו לכל מי שבא לחלוק לו כבוד אחרון. כנרת ואורן באהבה לתמיד. 21.01.2023 – 1.02.1942 אלתר אלון אלון היקר, ילדים 3 משפחת אלתר – אבא, אמא ו- אחים גדולים 2 סולל ואלון היו לי אני הייתי בת הזקונים אבל אתם כבר לא בין החיים ואני נשארתי אחרונה עצוב, עצוב לי נורא. , שנה סוערת בקיבוצים 1952 אז בשנת אבא וסולל עזבו לגבעת חיים אני ואלון נשארנו באיילת השחר עם אמא למשך כשנה עד שהחליטה שאת המשפחה לא מפצלים וגם אנחנו לאבא וסולל מצטרפים. אבל אמא נשארה נאמנה להשקפת עולמה וגם את הלינה המשותפת לא אהבה שנים נוספות בגבעה 7 אז אחרי שוב אנחנו מתפצלים, הפעם אבא ואמא ביחד איתי לנתניה עוברים. סולל כבר נשוי לערה נשאר בקיבוץ ואלון, החייל הצעיר, שיריונר ולוחם את אבא ואמא פעם בשבועיים מבקר אבל את הקיבוץ הוא לא עוזב. אז ככה גדלתי כמו בת יחידה בנתניה ואתם בקיבוץ. הקשרים רחוקים וגם קרובים קרובים. אלון, בנית משפחה מקסימה היית גאה וחוזר ומספר על כנרת המדהימה כנרת והמשפחה החמה שלה וגם ספרת על אורן שבחר לחיות בחו”ל איך אתה ומקסין הייתם נוסעים לבקר וחוזרים ומתגעגעים עוד יותר. היום אני מבינה באמת כמה קשה המרחק ואיך זה לגדל נכדים בשלט. גם ביום שישי האחרון, עת נפרדנו לשלום אתה בצלילות הדעת סיפרת את סיפורו של אורן. בקושי הצלחת לנשום ולדבר אבל לא החסרת אף פרט כמה אהבת אותם ואת כל הנכדים. שנים שלחת לי מכתב 5 בחודש מאי לפני וצירפת תמונות של אמא שלנו בחברת העובדות ממדרשת רופין. ” 90 תמונות ש”קיבלת מבחורה באלישיב בת התמונות היו לך חשובות וכתבת לי: “בהזדמנות תחזירי לי אותן” בסוף הסתפקת בעותקים. אלון היקר, היום אנחנו נפרדים, א’ בשבט, עוד כמה ימים ליום הולדת בחג האלונים. אני מבטיחה לך שאעשה כל מאמץ לחזק הקשר עם הילדים. בשישי, בהלל יפה, ישבתי עם כנרת והבנתי איך החיים עוברים ואל לנו להיות במפסידים. כאן בבית הקברות בגבעת חיים סולל ואבא ואמא שלי קבורים וגם ממך אנחנו היום נפרדים בצער רב באהבה גדולה והרבה געגועים ממני אחותך לאה . אביה, צ’רלי, בא ממשפחה חרדית ועבד בחריטת מצבות. 13.8.43 אמא נולדה בברוקלין, ארצות הברית ב- אמה, אלמה, היתה עקרת בית. לאמא מקסין היו שלושה אחים אותם אהבה אהבת נפש והם השפיעו שנים והן חלקו חדר עד שאחותה התחתנה. 11 רבות על חייה. אחותה, ארלין, היתה מבוגרת ממנה ב- ארלין היתה שיננית לאנשים עם צרכים מיוחדים ואמא היתה גאה בה מאוד. שני אחיה, לו ומרטין, היו ארכיטקטים שאהבו מוסיקה קלסית ואמנות. אמא קיבלה מהם את אהבתה למוסיקה. כאשר סיימה בית ספר, אמא עברה לתקופה לקליפורניה ולאחר מלחמת ששת הימים עלתה לארץ כמתנדבת. בתחילה לדגניה ב’ ולאחר מכן לקיבוץ גבעת חיים מאוחד. והפכה 1968 אמא עבדה בפרדס, בבתי תינוקות ושנים רבות בכל-בו של הקיבוץ. היא התחתנה בנובמבר . 73 וכנרת בשנת 70 להיות אמא גאה ואוהבת לאורן בשנת אמא דיברה רבות על מלחמת יום כיפור, על השינה מתחת למיטה בבתי הילדים, על ההחשכה של החלונות והדאגה לאלון שלא ידעה את גורלו. אמא הכירה לנו את העולם, היא דיברה איתנו אנגלית בתקופה שזה לא היה מקובל. היא לקחה אותנו לארה”ב להכיר את משפחתה ואת שורשיה וזכינו לחוויות רבות וייחודיות. הקיבוץ היה עבור אמא מקום של בטחון ותמיכה. היא זכתה לחברויות אמת קרובות עם עידית גבריאלי ועם יתר הקבוצה האנגלוסקסית. הקבוצה היתה עבורה עוגן שנים רבות ותחליף למשפחה אותה השאירה מאחור. אמא חלתה בזמן הקורונה. אומרים שבן אדם מת פעמיים: פעם ראשונה כשהוא נפטר ופעם שניה כאשר שמו נאמר בפעם האחרונה על פני האדמה. מי שטבע את האמירה כנראה שלא הכיר אלצהיימר, כי מסתבר שיש גם דרך שלישית למות. אנחנו חושבים שאמא, לפני המחלה, היתה מאוד מתרגשת לראות את כל החברים והידידים שלה, ולמרות שבסוף דרכה היא כבר לא זיהתה איש, אז אנחנו, בשמה, רק נודה לכל מי שהיה שם עבורה. תודה מיוחדת לצוות של בית שקמה, לגדי, לאלדד, לחברים הרבים שהיו ותמכו, וליוו את אמא לאורך התהליך המתמשך והכואב שהיא עברה. תודה מיוחדת מעומק ליבנו שהקהיתם את הבדידות שכה מאפיינת את המחלה. אמא השאירה בארה”ב משפחה גדולה ואוהבת, משפחה אליה התגעגעה בכל זמן. היית סבתא אוהבת, בעלת רוח שטות אמריקאית ועם חיבה מיוחדת לכרטיסי ברכה וברווזים. היית אמא אוהבת שיותר מכל רצית שנהיה אחים קרובים ומשפחה מלוכדת ואכן הצלחת בכך. כנרת ואורן נתגעגע לנצח. 17.09.2023 – 13.08.1943 אלתר מקסין דברים שכתבה חוה אגמי: פעמים בשבוע 3-4 שנה בערך. נסענו לחדר כושר בחדרה כ- 25 הכרתי את מקסין באופן אישי יותר לפני עם האוטו של הבריאות. מקסין היתה קרובה לליבי ואהבתי אותה כמו שהיא. אישה טובת לב, הרבה נתינה וחוש הומור. היה לה בית חם ויפה בטוב טעם. המשכנו ללכת לחדר כושר, הפעם באיחוד, עם הרכב שלה, עם צבי שנהג. לצערנו, לאחר כמה שנים הפסקנו, כל אחת וסיבותיה האישיות. המשכתי ללוות אותה בבית שקמה מבחינה אישית וחברתית. בבית שקמה לא היה לה טוב ורצתה כל הזמן לחזור הביתה, דבר שלא היה אפשרי מבחינה בריאותית. בבית שקמה צחקתי איתה, בכיתי איתה. היא כבר לא היתה מקסין שהכרתי בזמנים הטובים יותר. ביומה האחרון ליטפתי אותה, נישקתי אותה, והמשפט האחרון היה: “מקסין, אני אוהבת אותך”. כמובן, לא היתה תגובה. בצער רב אני נפרדת ממך. חוה אגמי אחרי מלחמת ששת הימים הסוכנות אירגנה קבוצות להתנדבות בקיבוצים ובעיירות פיתוח. הקבוצה של מקסין ושלי נפגשה לגיבוש בניו ג’רזי. הגענו לישראל כמתנדבים לתקופה של שנה שתחילתה שלושה אנשים, חלק 27 חודשים בדגניה ב’. בסופה של תקופה זו, היינו מיועדים להגיע לגבעת חיים. היינו נשארו בדגניה אחרי שמצאו שם בני או בנות זוג. מקסין השתלבה כאן בענף המטעים. אחר כך עבדה בגת, בבית התינוקות וכולם זוכרים אותה מהעבודה בכל-בו. העברית היתה ונשארה עד הסוף – סיפור. היא ידעה לצחוק על עצמה בנושא, אבל אף פעם השנים האחרונות, כשילדינו פרחו מהקן 30 לא פרצה עם זה קדימה. ביחסינו היו עליות ומורדות אבל ב- חזרנו לקשר יותר משמעותי. ביקרנו זו את זו, נסענו יחד לבלות ואפילו יצאנו לשייט בחו”ל. בתקופה האחרונה הגעתי לבקר אותה בבית שקמה ועד לפני זמן לא רב היינו יוצאות יחד למסעדות ולקניות. בתקופה האחרונה היה לי קשה ועצוב לראות אותה בירידה שלה, מה שגם הקשה על התקשורת. החברות עם מקסין תחסר לי מאוד. נוחי על משכבך בשלום, חברה יקרה. עידית גבריאלי מקסין היתה חלק מחבורת דוברי אנגלית בקיבוץ. הקבוצה הזאת נוצרה לפני שנים רבות גם בפרדס, גם בארוחות הצהרים בחדר האוכל וגם בסופי השבוע במפגשים חברתיים. הבורג המרכזי בפרלמנט האנגלוסקסי היה דיויד ויקר. אחרי הצהרים. חבל על הזמן ואוי ואבוי 16:30 היינו נפגשים כל יום שישי אצל דיויד בדיוק בשעה למי שהיה מאחר דקה אחת או שתיים. דיויד היה מסתכל על שעון הקיר שלו כאילו זה היה שעון היינו יושבים, מרכלים, אוכלים, מספרים בדיחות .” what time do you call this ביג בן ותמיד היה מעיר: ” באנגלית שאף אחד אחר לא היה מבין אותן, וצוחקים כולנו ביחד. אני יודע שמקסין באמת ציפתה למפגשים האלה. ביחד עם מקסין היינו מייקל, רוני, שריל, עידית, קני ואנוכי וגם מתנדבים ומתנדבות וחברים וחברות לשעבר כמו אן גבע או שרון ויינר כשהן ביקרו בארץ. שנים, החלטנו להמשיך את המסורת – כל יום שישי בבית של מישהו 10 לאחר שדיויד הלך לעולמו לפני אחר. לכל אחד מהגרעין הקשה של הקבוצה היה תפקיד קבוע בהרכבת התפריט: רוני הביא את הבירה, המשקה הקל ואת הסלמון. מייקל הביא את הפופקורן, אני הכנתי את הסלט ומקסין היתה מכינה סלט טונה עסיסי. בשנתיים האחרונות למקסין היו בעיות אישיות. ביחד עם גדי וטלי, שארית הקבוצה השתדלה לעזור לה. דנו בכל מיני הצעות ובסופו של דבר היא עברה באופן קבוע אל בית שקמה. בימים האחרונים אני, רוני ועידית הספקנו להיות לידה בבית שקמה וכך נפרדנו ממנה לשלום. לכנרת ולאורן ולנכדים, בשם הקבוצה אני משתתף בצערכם. עברי טסקר מקסין, נוחי בשלום.