8.10.1913–5.01.1995

. קטה נולדה למשפחת דונט, בעיר יגנדורף, באיזור 1939 בת למשפחת דונט, נולדה בצ׳כיה, עלתה לארץ ב- הסודטים, בצ׳כיה. המשפחה, בה היו עוד אחות ואח, היתה יהודית בהכרתה, אך נתנה לילדיה חינוך חילוני ליברלי, כפי שהיה מקובל בין היהודים באותה עיר. התרבות באיזור היתה בהשפעה גרמנית חזקה. בסיום לימודי בית הספר למדה קטה הוראת פסנתר. כנערה היתה בחורה תוססת, מלאת מרץ ושמחת חיים, שאהבה חיי חברה ובילויים. את כל אלה, כך סיפרה, קיבלה בהשפעת אביה, שאיתו היו לה קשרים קרובים במיוחד. את מרדכי אימרגליק הכירה ביגנדורף והוא נהייה בן בית בבית משפחתה, בית עם אווירה חמה ותומכת. גם לאחר נישואיהם של מרדכי וקטה הם המשיכו להתגורר באותו בית, שהיה גדול ומרווח. , כשיהודי אירופה ניסו להימלט מגזרות הנאצים, עלתה משפחת אימרגליק הצעירה, באוניית 1939 בשנת מעפילים, בעלייה בלתי לגאלית. המסע לישראל היה כרוך בתלאות ובסבל רב, וארך מספר חודשים. המשפחה התיישבה בבת גלים וקטה יצאה לעבוד בכל עבודה מזדמנת, כדי שתוכל לעזור בפרנסת המשפחה. בארץ נולד בנה היחיד – מנשה. לאחר הפילוג הצטרפה משפחת אימרגליק לגבעת חיים, כי כאן היו להם מכרים עוד מימי נעוריהם. המשפחה נקלטה בקיבוץ מהר וטוב, למרות שלא היה להם רקע קיבוצי קודם. קטה אהבה מאוד את הבית הקיבוצי ותמיד הזכירה לטובה את ההחלטה לבוא לחיות כאן. בתחילת בואה לקיבוץ נכנסה לעבודה בפעוטון, אחר עברה לעבודה ב״גת” ומשם למשך מספר שנים ב״אספקה קטנה״. לאחר מספר שנים – במטבח. בשנים האחרונות עבדה במחסן הבגדים, בחדר התגמיר, שם היה תפקידה “להציל” בגדים והיא עשתה זאת באומנות ממש. גם לבוש שנחשב “אבוד”, חזר לשימוש אחרי שעבר תחת ידיה. בכל עבודה שעשתה השקיעה את כל מירצה וכישוריה. את יחסי החברות שקשרה במקומות עבודתה טיפחה ושמרה במשך שנים. גם כאשר התפתחה בה המחלה הקשה המשיכה קטה לעבוד, עד אשר הכריעה אותה מחלתה וכלו כוחותיה. 17 (פדל) איסקוביץ פוליה 1955 – 1886 איסקוביץ יצחק 1951 – 1876 ), יצחק איזיק בן חנא 1886 פוליה נולדה באודסה (רוסיה) בתרמ״ו ( . 1930 ) עלו ארצה מקישינב (רומניה) ב־ 1876 נולד באודסה (רוסיה) ( הוריה של חברתנו אניה ארז. . הוא עבד בבית חרושת 1905 יצחק איזיק ופוליה (פדל) נשאו ב– לפרקט (גזרי עצים מחוברים, מעשה פסיפס) ולדיקטים באודסה. הכיר תעשיין מקישינב והלה הזמינו אליו לעבודה, בבית החרושת שלו. בקישינב רכשו להם ידידים רבים, ביניהם ציונים פעילים. פוליה היתה פעילה מאוד כל השנים ביסוד בית יתומים והחזקתו – עד לעלייתה ארצה. בהשפעת הבן פבה והבת אניה שהשתייכו ל״השומר-הצעיר”, התקרבו גם ההורים לציונות. בקרו באסיפות, קראו ספרות ציונית, התנדבו ותרמו לכל מטרה ציונית ובאמצע שנות העשרים אף קנו מגרש בבני ברק מידי סוכן מארץ ישראל שבא לקישינב למכור מגרשים . בבואם לארץ בשנות השלושים מכרו את המגרש, בכסף שקיבלו (הקניה לא היתה רשומה בספרי אחוזה, מוכר הקרקעות, איש תקיף “סידר” הרבה יהודים בקניית מגרשים בארץ), פתחו סניף “תנובה” על הר- הכרמל. ההורים כבר לא היו צעירים, תורת החנוונות לא ידעו, ישרים בדרכיהם, וקשה היה להם להסתדר. אניה יצאה לעזרתם לכמה חדשים והיא ניהלה את ״העסק״ במאמצים גופניים גדולים ובייסורי – נפש. כל הקניה – מכירה, הבהילה אותה. הבן גד הועבר מגבעת – חיים לתל-יוסף והגעגועים לילד, שראתה אותו רק בשבתות, ולחברים בקיבוץ, איתם היתה קשורה מימי ילדותה, נוסף על עבודתה הקשה, שברו אותה והיא חלתה. ניתן לשער שההורים העריכו את הקרבן שבתם האהובה הביאה למענם, הדבר גרם להם לא מעט צער. משעלה הבן ומשפחתו ארצה, נמצא פתרון. סניף ” תנובה ” עבר לבן וההורים עברו לגבעת-חיים, (זמן מה גרו בכפר – חוגלה). מחלת האב בשנותיו האחרונות נבעה מפחד שבאים ״לקחתו״. נחמתם הגדולה – ילדיהם בקיבוץ ונכדיהם, אותם אהבו אהבה עזה, ובחברתם היו מאושרים. הקפידו מאוד על ניקיון דירתם הכל הבריק אצלם. פוליה אהבה להתלבש יפה ובטעם רב. מדי פעם בפעם היו יוצאים לטייל בארץ. לאב לחייו. 75 הציקה מחלת כליות, ממנה נפטר, בן האם ידעה עוד הרבה סבל בחייה, בשבועות האחרונים שכבה בבית-החולים על הר-הכרמל. התענתה בכאביה. שעות חג היו לה ביקוריהם התכופים של חתנה, בנה, כלתה ונכדיה, התגאתה בכך לפני שכנותיה הרבות בחדר החולים הגדול, והיה בזה גם מרפא לפצע על מות בתה, הבלתי נשכחת. ידעה שלא נעזבה. יום לפני מותה, בביקור חתנה אצלה, התירה את שעונה מעל ידה והגישה לו בשביל נכדתה, ביקשה להבטיח לה שיקברוה ליד בתה, ליד אניה. זו היתה משאלתה האחרונה בחייה. לחייה. 69 נפטרה בט״ו בניסן תשט״ו בת