27.1.1915–28.7.1974

לקישינוב, סיימה את הגימנסיה עלתה ארצה 7 דורה נולדה בקורולובצה (אוקראינה) עברה עם הוריה בגיל . לאחר נישואיה עם יעקב הצטרפו לגבעת-חיים . חייה של דורה נעו במעגלים גדולים ומקיפים 1932 ב- של תרבות חיים. את החיים הללו עצבה מכוח תכונות אישיותה: בעדינות נפשה, באצילות רוחה, באורח התנהגותה ובתקיפות דעתה. דורה נעה במעגלי החיים בענווה, בצנעה ובבטחה. כך בנתה את חייה עם יעקב, באהבה וביופי מופנמים ובנאמנות קפדנית. כך טפחה את ביתה כמרכז חם לאחדים מהילדים ולצעירים ממשפחתנו, בדרך, שלא בלבד, שלא הורגש כל חיץ בינה ויעקב לבין הילדים אלא השפעתם עליהם – בעיקר על הילדים ובהמשך גם אל צאצאיהם – היתה אולי חזקה מזו של ההורים ולימים נעשה ביתה שלה ושל יעקב למרכז גם למשפחות הצעירים של בנינו ובנותינו. כאן קלחו השיחות תוך חברות כשווים עם שווים, ללא מחיצות חרף מרחק הגילים, נוהגיה עם ילדי אחיותיה משני הדורות,- שמחותיה בשמחותיהם, דאגותיה וחרדותיה להם היו בחינת, – כולם הם ילדי. אהבתה ומסירותה לאמה לא ידעה גבול. קשריה של דורה עם החברים היו בלתי אמצעים ואדיבים, תוך נכונות לשרת ולעזור, נחנה ביכולת לטפח ולפתח חברות עמוקה, מתמדת וממושכת. חסד חברותה זו שמור כנכס יקר ביותר בלבבות חבריה וחברותיה. את הקיבוץ חיתה דורה על כל בעיותיו – הרעיוניות, הכלכליות וביחוד החברתיות, תוך הזדהות מלאה ובמתח רעיוני גבוה. היו לה דעות ועמדות ברורות לגבי כל בעיה, אם כלכלית, מדינית או חברתית, ידעה להביע דעותיה תוך בקיאות ובתקיפות. היא לא הרבתה להופיע בפני ציבור גדול וע״פ שכמעט ולא החסירה אף אסיפה או אירוע ציבורי אחר בגבעת-חיים. היה לה ביטוי בהיר, וברור גם בשיחה ובמיוחד בכתב. רשימותיה שפרסמה ביומנים שלנו הצטיינו בסגנון יפה ובתגובה קולעת. את גבעת-חיים אהבה בכל מאודה ועל כן היתה מחמירה בביקורת גם בעל פה וגם בכתב. את עבודתה מלאה כאילו מתוך חרדת קודש וחרף חולשתה הפיסית בכל השנים, מלאה תורנות שבת בקפדנות. דורה היתה בעלת חוש מפותח ליופי. היתה לבושה תמיד בקפידה. אהבה ספר, נתפסה בהתלהבות להצגה תיאטרון מעניין ולקונצרט יפה לכל אירוע תרבותי או חברתי חשוב והדביקה בהתלהבותה ובחיוניותה את האנשים הקרובים לה, לא היו לה שמחות הרבה בחייה ולעיתים נשתקפה העצבות מעיניה הגדולות, היפות. השאירה אחריה את בעלה יעקב, אמא ומשפחה מסועפת בגבעת-חיים ובשער העמקים. (מתוך היומן, קטעים ממאמרה “חדר-האוכל שלנו וכל השאר”‘) האם אין בתוכנו חברים המוכנים לרחוץ כלים בערבים? למה דווקא מתנדבים בערבי חג ושבתות, מספרם אפסי לעומת מספר החברים האוכלים בחגים, למה דווקא הם? אני חושבת שחסרה תודעה ולא חסרים חברים, עם אותו מספר חברים שיש לנו הצלחנו להרים את רמת החיים, אבל נכשלנו בהחזקת רמת שירותים נאותה. עלינו לדון בכובד ראש, לעשות את הכל על מנת לשנות את המצב. 147 (שפס) שפי יעקב 15.9.1990 – 19.10.1910 בעיר טריסק אשר בפולין. הוריו היו בעלי בית חרושת קטן ונמנו על המעמד 1910 באוקטובר 19 יעקב נולד ב־ אחים ואחות אחת. הבית היה יהודי, אך לא מסורתי. במשפחה דיברו יידיש. 4 ילדים. 5 הבינוני. היו במשפחה ההורים, כמו רוב יהודי העיירה השתייכו לזרם “המתנגדים” והילדים התקרבו לתנועת “התרבות”, שהיתה מנוגדת לתנועת הנוער הנוספת בעיירה “הבונד”. בילדותו למד יעקב “בחדר” ואחר כך עבר לביה״ס עממי ולתיכון. אחרי כיתה י״א החליט להצטרף להכשרה. יחד עם עוד חבר עזבו את הבית ללא ידיעת ההורים, עלו על הרכבת ונסעו ל״קלוסובה”, להכשרה. “אני כמובן לא נפרדתי מההורים ולא מאחי ואחותי” כתב יעקב. עלה יעקב לארץ ישראל, לקיבוץ גבעת השלושה. שם התרכזו אנשי קלוסובה. בגבעת השלושה 1930 בשנת קנו בקיבוץ מכונית ויעקב נהג בה, גם כאשר הצטרף קיבוצו 1933 עבד בפרדסים ובנמל יפו בסבלות. בשנת החליטו מוסדות הקיבוץ לגייס כמה 1935 לקאופרטיב עם עוד מספר קיבוצים, כולל גבעת חיים. בשנת עשרות חברים למשטרה, ביניהם היה יעקב, הוא עבר בי״ס לשוטרים ומשם נשלח לחדרה כשוטר רוכב שנים. בזמן הזה עבדו אנשי גבעת חיים ב״מרץ” וב״שויקה”. זה היה מקום מועד להטמנת מוקשים 4 למשך ולא פעם היה צריך להגיע לאיזור לגילוי מוקשים ולהבטחת שמירה, כמו כן היה יעקב מלווה את המכונית גויס יעקב להיות שומר ראשו של ויצמן וליווה אותו לקונגרס הציוני. את 1959 עם חברי ג״ח מחדרה לג״ח. ב־ דורה הכיר בחדרה ושם קשרו ביניהם יחסי חברות שנמשכו שנתיים. כשהחליטו להתקשר הסכימה דורה לעבור לגבעת חיים משום שאחותה סימה היתה בגבעת חיים והיא הכירה רבים מאנשי ג״ח. בגבעת חיים עבד יעקב בנהגות, כמנהל הקואופרטיב ומאוחר יותר גויס ע״י מזכיר הקיבוץ המאוחד למפעל הבנייה… “לא אתבייש להגיד שהיו ימים שחזרתי מהעבודה ובכיתי, היות שידעתי מה צפוי לי למחרת בבוקר בבנקים…” אמר יעקב. בשנים האחרונות עבד יעקב במטבח ותרם מניסיונו הרב, אשר נצבר בשנים הרבות בהן מילא תפקידים בבית ובחוץ. המחלה הכריעה אותו והוא על סף גיל הגבורות. יהי זכרו ברוך. המחלה לא התאימה לו, לא לדמות הגבר השומר הרכוב על סוס, לא לדמות הגזבר או הפקיד הבכיר במפעל הבניה סולל בונה. מטופח ו”גנדרן” שאוהב לסעוד ארוחות עסקיות עם חבריו ולפעמים לעשן סיגר… ובעיקר לא לדוד ולחבר שתמיד ידע לתת ולתת, ולהעניק, אך לבקש עזרה ולהישען – לא רצה ולא ידע. והיו אכזבות בסוף, הרבה חרדה ועצב וגם – לראשונה – בצבצה המרירות. את כל זאת אמר יום לפגי מותו: ׳אני לא עושה חשבון עם אף אחד. מה שנתתי – בלב שלם נתתי. נהניתי מכך הנאה שלמה׳. 148 (ארליך) שרגאי יהושע 2.4.1975 – 11.2.1915 יהושע נולד בצ׳נסטובוב שבפולין. במלחמת העולם שירת בקורפוס הפולני בפיקודו של הגנרל אנדרס, , אחרי שכל משפחתו אבדה בשואה. בארץ עזב את הצבא הפולני והגיע לעין 1943 ואיתו הגיע ארצה בשנת חרוד, לבדו, פגוע עמוקות מכל שעבר עליו. בעין חרוד הכיר את לאה ז”ל ועימה הגיע לגבעת-חיים, וכאן הקימו את הקן המשפחתי. את ילדיו גידל בדאגה ובאהבה ללא גבול. הילדים גדלו ובנו משפחות בארץ. נותרו עימנו לאה ויהושע, והם שמרו על קשר מתמיד וקרוב עם ילדיהם. נולדו נכדים שעליהם היתה גאוותם. והנה נפטרה לאה, ויהושע נותר בבדידותו בתוך ביתנו. יהושע שיקע עצמו בעבודה. היה משכים קום, וכאילו זמנו מאיץ בו, רץ תמיד, מוכן תמיד לכל שליחות. לא ידע מחלה מהי וספק אם אי-פעם נטל לעצמו חופשה קצרה. בנסיעותיו הרבות בדרכים הירבה לבקר את ילדיו ואת נכדיו. אך בדידותו ליוותה אותו, גם כאשר בחיינו המשותפים כמשפחה גדולה סבלו של חבר מוסתר מעינינו. וכך הכריעתו בדידותו. הניח אחריו את ילדיו דוד ועדנה, נכדים ומשפחה בארץ. מדברי חברים חי עימנו אדם שנים רבות, בנתינה מתמדת – ולפתע איננו. תמיד פעיל, ממהר, מלא מרץ וחריצות. בראשונה עבד בעבודות שדה, בחריש עמוק, במכונות. במרוצת הזמן יצר לעצמו תפקיד מיוחד במשק – בטנדר שלו עבר בכבישי הארץ, הופיע בכל פינה במשק, כנהג, כספק, כמסדר ודואג. חרוץ וצנוע ידע את ערכו של כל חפץ, חס על כל אריזה, אסף כל קופסא. הצטיין באירגון, דאג להובלות מכל חלקי הארץ ועמד בעצה ובעזרה לימינו של כל בעל תפקיד חדש במשק. עם זאת מסור בכל לב לביתו ולמשפחתו. את הבית הקיף בעצים ששתל. למען נכדיו האהובים פיתח תעשייה פרטית של צעצועים. היה אומר: “יש גם יתרון בכך שהנכדים אינם איתי באן, כי אושר הוא לראות את השמחה כשאני מופיע אצלם”.