27.12.1912–03.04.1997

, ברכבת, כאשר אימו נסעה לביקור משפחתי. משפחתו, חמישה 1912 לדצמבר 27 נחמיה נולד בפולין ב- משפחות יהודיות וכן עוד בני לאומים שונים, 150 אחים ואחיות חיה טוב בבית הסב בעיירה קטנה שבה רק ושמה –וורבה. ומהם היתה פרנסתה. אחר כך, אביו נהיה לפקיד במנסרת עצים, פוטר למשפחה היו כמה פרות וגן ירק וקנה מאפיה קטנה. נחמיה החל לעזור לאביו בעבודה אך כבר אז נמשך לרעיון העליה לארץ ישראל, ויצא להכשרה. נישא לבלה וכאן נולדו ילדיהם: אילה, נתן 1946 והגיע לקיבוץ גבעת חיים. בשנת 1934 לארץ עלה בשנת ופנחס. בקיבוץ עבד נחמיה בקבוצת הבניה בחדרה, בפרדס, במאפיה עם הונזו והרבה שנים עבד בברווזיה. אחר כך עבר לעבוד בחבתניה של גת. עקב הרעה במצב בריאותו, עבר לעבוד בהנהלת חשבונות, עבודה שסיפקה אותו ועזרה לו להתאושש לאחר מות בלה אשתו. באחרית ימיו, נאלץ נחמיה להעתיק את מגוריו ל”בית שקמה” ושם בילה את שארית חייו תחת השגחת הצוות המסור כאשר ילדיו ונכדיו מבקרים אותו ומשמחים אותו בבואם. רגע מותו בא לו לפתע, ביושבו עם כל החברים הוותיקים. ללא הגה ללא קול. בדממה יצאה נשמתו. יהי זכרו ברוך. נחמיה מספר: את היהדות שלי במיוחד בחגים בעיירה היו שני בתי כנסת למרות שלא היינו אדוקים מאד. אני הרגשתי ובעיקר ביום כיפור. האנשים היו קמים בלילות לסליחות, ולי כנער, זו היתה חוויה מיוחדת. חוויה אחרת הזכורה לי הם לילות הקיץ הקצרים, כשהזריחה החלה בשעה שתיים בלילה , וכשהייתי יוצא החוצה היה הטל זוהר כמו יהלומים. משפחתי לא היתה ציונית במיוחד, אך זכורים לי מאורעות חשובים כמו הקמת האוניברסיטה העברית על הר הצופים שהיה רגע של התעלות לכל העיירה, רצח ארלוזורוב שהשאיר רושם קשה מאד, ובמאורעות כל היהודים בעיירה התאספו בבית הכנסת והורידו את כל התכשיטים למען הישוב בארץ. 1929 עם הפועלים הערבים. “פתחנו צלחות” עם טוריה לאחר שעליתי לארץ ועבדתי בפרדס, היתה תחרות מסביב לעצים. עבדתי מהר וכל החברה אמרו לי “מה אתה רץ כל כך מהר?” 136 שמואלי אברהם 16.4.83 – 14.11.1907 אברהם הגיע לארץ מעיירה קטנה בפולין. הוא שייך לאותו דור שגדל בין שתי מלחמות העולם. נולד באותה 1933 פולין אשר עוד היתה בידי הצאר הרוסי. בנעוריו חי במדינת פולין העצמאית עד עלייתו ב־ אברהם היה בנו של רב, גדל בבית יהודי חם, היה באירגון ציוני מגיל צעיר מאוד. שלט היטב באידיש ובעברית, אך לא הספיק לעבור הכשרה כמקובל. למד נגרות ועבד במקצוע זה כמה שנים בת״א ובחדרה. נמשך לחיי החליט להצטרף לקיבוץ אשדות־ יעקב ושם השתרש אחרי חבלי קליטה קשים. עבד רוב 1940 קיבוץ וב־ הזמן ברפת. עם הפילוג בא עבורו השבר הגדול, והוא לא היה מסוגל להמשיך במקום ולכן חיפש את מזלו בנקודה אחרת. בסופו של דבר התיישב אצלנו — לפי דבריו הוא “קלע למטרה”!. עשה עשרות שנים בשדה. הוא הפך במהירות לירקן נלהב ואוהב לטפח את מיני הירקות הרבים 1952 מ־ ובמהרה השתלב בצוות. עבד קשה, במסירות, תמיד מוכן לעזור. עם ביטול גן הירק עבר למטע וגם שם נקלט בקלות. כאשר נדרשנו לגייס חבר לבית האריזה האזורי, נפל הפור על אברהם. שם עבד בתנאים קשים. עם סיום הגיוס הזה נכנס למטע האבוקדו המתרחב ותרם לשגשוגו במיטב יכולתו, עד יומו האחרון. השאיר אחריו את אשתו שושנה, בנות ונכדים. בעבודתו יום־ יום, לא ישכח זאת. מדי פעם ציין במיוחד 75 כל מי שראה את אברהם, שעבר כבר את גיל ה־ את היחסים היפים עם דור ההמשך. אברהם השתתף בערנות ובהתמדה בכל שניתן — היה פעיל בוועדות, סדרן עבודה בתקופה קשה מאוד, אהב את הארץ, היה משתתף קבוע בחוג לידיעת הארץ שגולת הכותרת שלה היתה חפירות במצדה אהב את השפה העברית והשתתף קבע בחוג לספרות. היה מן המטיילים הקבועים, לא פסח על הרצאה ומופע, היה תמיד מעודכן. הביע דעות מגובשות על בעיות חיינו. איש קיבוץ נאמן ובעל הכרה, דרש הרבה מעצמו. אברהם סיפר רבות על משפחתו, המצומצמת והיותר רחבה, חי עם בתו אהובה האהובה בגאווה את הקמת ׳’שדות” בפיתחת רפיח וכאב איתה את הפינוי הנורא, זאת היתה גם עבורו מכה קשה הלך ממשפחת הנוסעים חבר טוב. נעקר מהגוף הקיבוצי שלנו איש ותיק, מושרש, עומד על שתי רגליו על האדמה הזאת — נלקח בעל, אבא וסבא אהוב, איש שלם, שזכה לחיים יפים.