19.04.1914–21.01.2003

רבקה נולדה בקופנהגן, דנמרק. אחים ואחיות. בגיל הנעורים הצטרפה לתנועה הציונית ושם גם 10 בת שלישית למשפחה מסורתית ובה פגשה את בעלה משה. ונולד הבן חיים. לאחר תלאות רבות עלו לארץ ישראל וגרו בתל אביב. 1938 הם התחתנו בשנת נולדה 1951 החיים בארץ לא היו קלים: רבקה נאלצה להתמודד עם קשיי פרנסה ובעיות משפחה. בשנת פגשה רבקה את חיים רומיש ולו שני 1958 שמואלה ולאחר מספר חודשים התגרשו רבקה ומשה. בשנת ילדים, גרשון ושרה. הם נשאו וגרו יחד בגבעת חיים. ההשתלבות בחיי הקיבוץ לא תמיד היתה קלה לרבקה, אך הבית החם שהקימה יחד עם חיים וכן חיי החברה שבנתה סביבה, עם קרובים ומתנדבים העניקו לה אושר רב. מותו של חיים, לפני שש שנים היה שבר גדול בחייה של רבקה ואת שנותיה האחרונות העבירה בבית שקמה, ולאחר-מכן בביתה. הותירה אחריה ילדים, נכדים ונינים, קרובים וחברים. יהי זכרה ברוך אמא מספרת , לאחר כל השמועות על גרמנים שתופסים יהודים, החלטתי לברוח מדנמרק. הייתי לבד עם 1938 בשנת תינוק בן שלושה חודשים, לאחר שמשה, בעל השם היהודי, כבר יצא מהארץ, כדי לא לסכן אותנו. הוא נסע יום ברכבת, עם תינוק על הידיים 12 נסעתי ליוון ארץ הולדתו, משם רצינו לנסוע לפלסטינה ארץ היהודים. ונאלצתי לעבור דרך גרמניה. כל הדרך גרמנים אמרו לי הייל היטלר. עשיתי כמותם. מזל שבדרכון הדני לא מציינים לאום או דת. גם דיברתי טוב גרמנית. במינכן היינו צריכים לחכות ארבע שעות לרכבת. באה אישה נאצית ורצתה לעזור לי. היא הזמינה אותנו למקום אחר, לקחה בידיה את התינוק והתחילה לרוץ. אני צעקתי לה שתיתן לי את הילד, אבל היא לא עצרה, עד שהגענו לאיזה בית, היה שם גרמני במדים, דומה מאוד להיטלר, שהכניס אותנו פנימה. האישה רצתה לרחוץ את הילד, אבל אני פחדתי שיתגלה הסוד ואמרתי שרק אני יכולה לרחוץ אותו, כי אחרת הוא בוכה. ובאמת, היא ניסתה להפשיט אותו והוא התחיל לבכות, אז היא הפסיקה. חזרנו לתחנת הרכבת, האישה עדיין החזיקה בתינוק. עליתי לרכבת וצעקתי לה מהחלון שתיתן לי אותו כי הרכבת נוסעת – רק כשהרכבת התחילה לזוז היא מסרה לי אותו. ברכבת בברלין התיישב לידי גרמני ופתח בשיחה. אמרתי שהייתי בדנמרק ושאני נוסעת לדוד שלי בהנובר. הוא אמר שבדנמרק יש הרבה יהודים ושעוד מעט, כשאנחנו הגרמנים נגיע לשם אף יהודי לא יישאר שם בחיים. הוא שאל אותי אם אני מכירה יהודים, אמרתי שרק בבית 93 הספר פגשתי כמה ושאני לא ממש מכירה. הוא אמר שאין לי מה לדאוג, היטלר חכם מאוד והוא ידאג שאף יהודי לא יישאר בחיים. הוא הזמין אותי למלון שלו בהמבורג, שם האוויר נקי מיהודים, כי הוא דואג שהם לא ייכנסו כי הוא מזהה בקלות יהודים. הוא רצה שאני אבטיח לו שאני אבוא למלון שלו. אמרתי שאשתדל, הוא השאיר כרטיס ביקור. כשהוא ירד מהרכבת כתבתי לו על הכרטיס שאני מודה לו על ההזמנה, אבל אני לא רוצה ללכלך את האוויר, כי אני יהודייה , וזרקתי לו את זה דרך החלון. עוד הספקתי לראות שהוא קורא, היה עלות לרכבת, אך לא הספיק, הרכבת כבר זזה. הגענו ליוגוסלביה, ללינת לילה. שוב ביקשו ממני את הדרכון. המבקר אמר שיש לו הרגשה שאני יהודייה, אך אמרתי שהורי אינם יהודים וגם אני לא. הלכנו לישון במלון, בכל מקום כבר היו נאצים שאמרו הייל היטלר. אמרתי ששמי אלזה ולתינוק קוראים קאי . שם לא יהודי. למחרת בבוקר הלכנו שוב לרכבת. כל ליוון. ביוון פגשתי את בעלי ולאחר שבוע נסענו לפלסטינה. בארץ דאגתי מאוד למשפחתי שנשארה בדנמרק, עד שנודע לי שהמלך הדני עזר ליהודים לברוח בסירות לשוודיה. כך ניצלה כל משפחתי. שמואלה