9.10.1910–20.1.1993

, בוינה שבאוסטריה, בת בכורה להוריה. המשפחה לא התכחשה ליהדותה, אך לא 1910 גרדה נולדה בשנת שמרה מסורת ולא היתה ציונית. בימי נערותה עברה גרדה לחיות בפראג, והצטרפה לתנועת “מכבי הצעיר”. אחר כך עברה לתנועת “תכלת שנים 4 עלתה לישראל, בעקבות אחיה הצעיר. לאחר 1934 לבן”, שם שמעה ולמדה על הציונות ובשנת בארץ הצטרפה לקיבוץ כפר מכבי. גרדה קיבלה חינוך מוסיקלי בבית ולמדה לנגן בכינור. עם הכינור באה לישראל והמשיכה לנגן במסגרות שונות. בהיותה בכפר מכבי פגשה כנר צעיר – מרדכי רודולפר, איתו הקימה משפחה והם עברו לגבעת חיים, כאן היו למרדכי חברים. , 1943 הקליטה היתה קשה והגעגועים לקיבוץ הקודם היו עזים, אך כאשר נולדה הבת הבכורה נאוה, בשנת נוצרה בה הרגשת בית ושייכות והיא אהבה את ביתה הקיבוצי והיתה קנאית לו לאורך כל חייה. עם לידת בתה השניה, דורית, נטשה את הנגינה בכינור, אך הקפידה להנחיל את אהבת המוסיקה לילדיה. מספר שנים עבדה גרדה כסייעת לרופאת השיניים ומשם עברה לעבודה באיזולטור, עליו היתה אחראית שנים. כשהגיל התחיל להשפיע על הכוחות והעבודה קשתה עליה, עברה לעבוד במחסן 10 במשך כ- . גרדה התמחתה בגיהוץ חולצות ובעבודה זו לא 81 הבגדים, בו המשיכה עד ליציאתה ממעגל העבודה בגיל היה לה מתחרה. גרדה היתה אשה חזקה, ישרה מאוד וקנאית לכל מה שהאמינה בו. יותר מכל אהבה ללמוד כמה שיותר, על כל מה שאפשר. היא למדה מקריאה, מהאזנה להרצאות, מהקשבה לתוכניות רדיו, מטיולים והתנסויות. הכל עניין אותה. תמיד הרגישה תסכול על שנסיבות ילדותה לא אפשרו לה ללמוד יותר, עקב הצורך לעזור בפרנסת המשפחה. עד לשנותיה האחרונות התביישה לגלות סימני חולשה וקושי והשתדלה לעשות הכל בכוחות עצמה, כולל טיפוח הגינה סביב ביתה. גרדה הקדישה המון זמן, אהבה וכוחות לגידול נכדיה, כאילו ניסתה להעניק להם את כל הפינוק שנמנעה מלתת לילדיה, כי החינוך הקיבוצי של פעם מנע זאת מההורים. נכדיה הקטנים בילו בביתה יום יום. בימיה האחרונים היתה מוקפת בבני משפחתה הקרובים – ילדיה ונכדיה הבוגרים, אשר טיפלו בה וסעדו אותה עד לרגעי חייה האחרונים. מותה בא לה בשנתה, כפי שרצתה שיבוא, ובביתה הקיבוצי – ב״בית שקמה”. יהי זכרה ברוך.