05.05.1938–01.11.2004

שנים לפניו. 5 , בגבעת חיים, בן שני לגניה וליובה, אח לדן ז״ל שנולד 1938 אמיר נולד בשנת אמו בחרה את שמו אמיר מתוך רשימת שמות שנתן לה הקיבוץ. אמיר היה אחד הספורטאים הטובים בקיבוץ, עם השנים הוא התמקד בכדורסל, ענף בו הגיע לקרירה מפוארת כשחקן וכמאמן. במסגרת הכדורסל שיחק בליגה הלאומית תקופה ארוכה בחייו. כחניך מצטיין בקורס מד”צים של “חטיבת בני הקיבוץ המאוחד” שולב להדרכה כבר בכיתה י׳, ריכז את תא החטיבה המקומי, הדריך כיתות צעירות ובנוסף, במשך שלוש שנות התיכון, ארגן והדריך בהתנדבות בני , עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת קדש. לאחר 20.10.56 נוער במעברת אור עקיבא. אמיר התגייס לצבא ב־ לבטים החליט לוותר על הזכות להיות ספורטאי מצטיין, התגייס לצנחנים ושובץ לסיירת הצנחנים. את קורס המ״כיס סיים כחניך מצטיין. כך גם את קורס הקצינים. התקופה של סיירת הצנחנים (בפיקודו של יאיר פלד) הייתה תקופה סוערת ביותר, של פריצות דרכים, מסעות אופניים, גמלים, ג׳יפים ואופנועים והרבה, הרבה, חברות אמיצה ויפה. השתחרר מהצבא. 1959 באוגוסט שנים, ונולדו ארבעת הילדים ־ גלית, זיו, לילך 4 נשא לאישה את שרה לאחר חברות של 1959 באוקטובר שנה אמיר ושרה ביחד. 50 וענת. ברבות השנים הצטרפו למשפחה בני הזוג – אלון, מיכל, שגיא ואורן ותשעת הנכדים – עפר, נעה, מאי, גוני, שירה, נעם, רז, רוני ושני. המשפחה היוותה עבורו עוגן חזק ומלכד והיתה שותפה מלאה בכל פעילויותיו. נקרא אמיר לשירות צבאי סודי, שרק לאחרונה הותר לפרסמו: עזרה ללוחמי המחתרת בכורדיסטאן. 1968 ב- פעמיים נקרא למשימה והיה שותף במשלחות הצבאיות הללו לתקופות ארוכות. במלחמת ששת הימים לחם אמיר במסגרת סיירת הצנחנים. הסיירת השתתפה במערכה על ירושלים. הקרב המפורסם של הסיירת הוא “קרב הגשר” בו נהרגו חמישה מאנשיה. ברגע זה התחיל, למעשה, הקשר של אמיר עם המשפחות השכולות. במלחמת יום הכיפורים נלחם כמ״פ ביחידת המילואים של סיירת הצנחנים. היחידה בפיקודו נלחמה בקרבות המרים בגזרת התעלה, בחווה הסינית ומעבר לתעלה, ואחר־כך גם בתל מרעי, בגולן. במלחמת יום הכיפורים עבר אמיר שוב את החוויה הקשה של אובדן הרבה חברים קרובים מהסיירת, ביניהם מהקרובים לו ביותר. במשך שבעה חודשים רצופים היה אמיר מגויס לצבא, ומאותו רגע חל מפנה בעיסוקיו. הקשר עם המשפחות השכולות התהדק ואמיר חש שזהו ייעודו וזו חובתו, כמי שנשאר בחיים מהקבוצה הכול כך מלוכדת של אנשי הסיירת בפרט וחטיבת הצנחנים בכלל. במהלך המלחמה נולדה בת הזקונים ענת ואמיר זכה לראותה רק במלאות לה שבעה חודשים. אמיר היה חקלאי בנשמתו ובמהותו. מאז שחרורו מהצבא, בין מילואים לפעילות אחרת, ריכז, במשך שנים ארוכות, את שדות הכותנה של הקיבוץ, כשעבודה זו מהווה חלק בלתי נפרד מהווי משפחתו המתהווה, כשהילדים מבלים שעות בשדות, בפתיחת צינורות המים ובניסיונות להיחלץ מהבוץ הטובעני בו שקע הטרקטור. כך גם בשעות הקטיף הארוכות של הכותנה בעונת הקיץ. בין לבין הספיק אמיר לשרת מאות רבות של ימי מילואים, היה מרכז המשק של הקיבוץ, ריכז את המנפטה 70 האזורית בגרנות – “סיוון”, היה “רכז הקניות” של הקיבוץ וגם הספיק ללמוד כסטודנט שלא מהמניין שנים ליווה את חיילי התנועה הקיבוצית כמרכז “ועדת הביטחון” של 5 באוניברסיטת “בר-אילן”. במשך כ־ התנועה, קשר שנמשך, באופן לא פורמלי, עד היום. אם הייתם שואלים את אמיר מהו הערך החשוב ביותר, הוא ללא ספק היה עונה – ערך החברות, הרעות. שנה ויותר. הוא הצטרף לקבוצת חברים שהקימה את “קרן 30 את הערך הזה הוא יישם הלכה למעשה הצנחנים”, אך לא הסתפק בפעילות ה״קרן” והפך “מוסד” בפני עצמו, שאליו פונים בכל צרה ובכל זמן, ודלתו פתוחה למי מהמשפחות שנזקק. ילדי המשפחות השכולות של “החברים של אבא” זו החתימה שמופיעה על ברכות היומולדת שקבלו הצנחנים בתאריך הנכון וזו ה״חתימה” המלווה כל פעילות בנושא. את סופי השבוע בשלושים השנים האחרונות הקפיד לעשות בביתו כדי ש״הבנות שלו”, האלמנות, יוכלו להתקשר או לבוא, והוא יהיה זמין בשבילן. קריאות מצוקה של בני המשפחות נענו גם בשעות הקטנות של הלילה, ולא אחת נסע באמצע הלילה לבסיס רחוק או לביתה של משפחה, על-מנת לדבר עם חייל שאמו מודאגת. גם ליד מיטת אלמנה חולה על ערש דווי ישב לא אחת, תמך, עודד, כי הן בקשו שיבוא. גם בשמחות היה שותף והתרגש מכל חתונה של בני המשפחות השכולות כאילו היו אלה בניו שלו. בחמש השנים האחרונות הולך ומתגשם חלום ההנצחה הגדול שלו: “סרט לכל חלל”. סרט הנותן חיים לרגע לכל אחד מחללי הצנחנים. את הכנת הסרטים הקדימו תחקירים ושיחות ארוכות של איסוף החומר וגס פה יכולת ההקשבה והנתינה המיוחדות שלו הקלו על המשפחות את הרגעים הקשים הללו. בשנים האחרונות עסק אמיר ביזמות בתחום הבילוי בשעות הפנאי. הקים את “שחק אותה”, המשחקייה הראשונה, שנפתחה בעמק חפר, לאחריה באו שלוש משחקיות נוספות, פארק אתגרי ועוד פרויקטים רבים שהיו בהכנה. הפרויקטים האלו, שתמציתם ילדים שמחים ומאושרים, נתנו לו כוח להמשיך לעסוק בשכול ובכאב. לפני שבועיים אושפז בבית החולים. לכל המתעניינים אמר “עזבו, ניתוח קל וגמרנו”. הוא לא יצא משם. בן היה במותו, והוא עוד באמצע החיים. 66 אמיר שלנו. מעטים האנשים שאתה מוצא אצלם נתינה טהורה, שנעשית ללא שמץ של אגואיזם או ציפייה לתמורה. אתה היית כזה באמת. אוהבים אותך כולנו. יהי זכרך בלבנו לעד. שרה וכל המשפחה.