08.04.1914–22.12.2002

סיפורה של לורה כפי שסיפרה לאלי בתה אמא נולדה בכפר קטן בדרום מזרח גרמניה . הוריה אלוין פויציק 1914 – מויזלוין, ב- ואמה קלרה לבית קאהן. אלוין נולד לאב קתולי ואם פרוטסטנטית (סבו נולד בפולין) לכן הוטבל כפרוטסטנט, אך היה אתאיסט בהשקפתו. קלרה השתייכה לכנסיה ונשארה תמיד מאמינה אך בהחלט לא מקפידה. בהיותה בת שש, עברו לגור בכפר השכן – וינטרסדורף. עיקר פרנסת אנשי הכפר היתה מעבודה במכרות הפחם. אלוין היה מומחה להקמת תמיכות עץ במעברים שבתוך מכרות הפחם. בעיתות הפנאי עסק בעבודות באזור טירינגן. קלרה עסקה בעבודות הבית אך גם היתה כובסת עבור העשירים. להשלמת הפרנסה החזיקו מעט חיות בית וגידלו ירקות. אלוין היטיב להכיר את היער, עסק בצייד ואיסוף פטריות או גרגרים ביערות הסביבה. אביו נהרג באסון במכרה ולכן התחיל אף הוא לעבוד, בגיל כה צעיר, במכרה. על אף שכלל לא למד בבית ספר הוא 8 כשהיה ילד בן היה אוטודידקט והפך לאיש ספר ואיש טבע ונחשב בכפר לידען אמיתי בשטח האסטרונומיה , הבוטניקה והזאולוגיה וכן חובב ספרות יפה והיסטוריה. קו עיקרי בחינוך חמשת ילדי פויציק היה סוציאליסטי. למרות העוני יחסו חשיבות מרובה ללימוד ולספר. אלוין היגדיר עצמו כסוציאליסט אך אף פעם לא היה חבר מפלגה. גם לכנסיה לא נטה חסד רב, וזאת כי לא יכול היה להתפשר עם חוסר הגינות אישית אותה מצא בכנסיה. יחד עם פועלי המכרות עסק הרבה באירגונים למען הטבת תנאיהם. בברלין. שם גם הכירה את עזבה לורה את הבית ועברה לעבוד בחנות קונדיטוריה 16 בגיל 1931 בשנת . איתו חיה כמה שנים אך כבר בעת שבאתה נולדה לא חיו ביחד 1940 אבי בתה הבכורה, באתה, שנולדה ב לורה – כבר כנערה צעירה היתה ובאתה גדלה כל שנות ילדותה אצל הסבתא והסבא בכפר בויטרסדורף. ערה לנושא ערך האדם כאדם ללא הבדלי דת וצבע. ולכן עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, די טבעי היה בעיניה לעסוק בפעילות קומוניסטית מחתרתית. היא הירבתה לעזור למשפחות של שבויים פולנים אשר הוחזקו באזור כפר מגורי הוריה ועבדו במכרה עם אביה. היא אף נתפסה בעת משלוח תלושי מזון אליהם ונכלאה בכלא “מואביד” בברלין. היא נידונה לחצי שנת מאסר עם עבודת פרך. התנאים בכלא והיחס הקשה לאסירים הפוליטיים רק שיכנעו אותה יותר כי עליהם לעשות את כל האפשר כנגד המשטר. בברלין גם הכירה את ארנסט קרו אשר הסתובב בברלין בשם ארנסט מכר פועל צ’כי במפעל לייצור מכונות. על יהדותו למדה מאוחר יותר. המכנה המשותף שלהם היתה האידאולוגיה הקומוניסטית. לקראת סוף המלחמה, כאשר המצב בברלין היה קשה והפגזות בנות הברית על העיר הכבידו מאד על התושבים, פונו כל הנשים והילדים. לורה עזבה את ברלין וחזרה לבית הוריה. לכאן גם בא אבי ארנסט. היה לו חשוב לחזור בהקדם לצ’כיה ולחפש את שרידי משפחתו, אמו, סבו וסבתו. היות ויצאו מגרמניה ללא כלום, הציעו הוריה של לורה להשאיר בינתיים את ילדתה הקטנה אצלם, עד אשר ידעו היכן יגורו. בצ’כיה לא נשאר ממשפחתו של אחותי דינה. לאמא, כגרמניה שאינה דוברת 1945 ארנסט אבי אף אחד. אך בבית ידידים שלו נולדה בשנת צ’כית הפכה פרג לגיהנום לחיות בו. והזוג הצעיר ארז את מיטלטליו הדלים עם התינוקת במטרה לעלות , בבריסל, נולדתי אני. עכשיו, כשהם מטופלים בשתי תינוקות 1947 לישראל, וכך הגיעו לבלגיה. באפריל לא ניתן היה לעלות לאוניית מעפילים. הם ניצלו את קישרי המשפחה באקוודור ונדדו לשם. שם חיו ארבע שנים. אבא עבד כמהנדס בבית חרושת לקרח, ואמא עסקה בלילות באפיית עוגות ורקיחת מרקחות ריבה, עלו ארצה והגיעו לגבעת חיים. מיד עם הגיעם ניסתה 1951 אותם מכרה בבוקר בבתים שבסביבה. בינואר שנים התגעגעה לבתה 16 הבכורה, באתה, לארץ. אך הדבר לא התאפשר ובמשך אמא להביא את בתה בבית הוריה. 5 הבכורה אותה השאירה בגיל הקליטה בארץ בשנים אלו , עבורה, כגרמניה, היתה קשה. לכך התווסף הפרוד מאבא והיציאה מהקיבוץ לאחר שלוש שנים שבהן חיה כאן. עוד שבע שנים נשארה בארץ ועבדה במקומות שונים כמבשלת בבתי 68 עשירים – כמו תבורי בפרדס חנה או אצל עורך דין סלומון בחיפה. ואז, כאשר אנו בנות שלוש עשרה וחצי . זמן קצר לאחר שובה לגרמניה המזרחית, נסגרו חומות 1961 וחמש עשרה, חזרה אמא לגרמניה בשנת ושני הוריה כבר נפטרו. 21 המשטר הקומוניסטי. בגרמניה נפגשה מחדש עם בתה הבכורה, כשזו כבר בת את רוב שנותיה כאן התקבלה בחום רב על ידי אחיה ואחותה (האחות השניה נשארה במערב גרמניה) . לגומי ולאחר מכן בחברת לאחר שובה לגרמניה חיה בעיר אלטנבורג. עבדה קשה מאד, בתחילה במפעל רכבות. הירבתה להיפגש עם בתה ושני נכדיה שנולדו שם. וכן עם כל משפחתה הענפה. בעיקר דאגה לאחיה הצעיר, עליו פרסה חסותה כיוון שהיה ערירי ועיוור. עד יום מותו דאגה לכבס עבורו ולטפל בו. תנאי החיים בגרמניה היו מאד עלובים, הניתוק מאיתנו היה כמעט מוחלט, ביקורים בכלל לא נתאפשרו הרבה מאד שנים. מעט מכתבים נשלחו ממנה וחבילות בכלל לא. תחושת הניכור שלי אליה כגרמניה וכלא שייכת היתה רבה. די בקלות ויתרתי על הקשר עם הדבר שחיבר אותי כילדה אל העם הגרמני עם כל המשמעויות הנוראות שנים, כאשר אני כבר בעלת משפחה משלי, ולאחר הולדת בני הבכור, הרגשתי צורך 7 שהיו לכך. רק כעבור להכיר מחדש את אמא, לראות אותה ולהיפגש איתה. כמובן שעל יציאה שלה אל מחוץ לגבולות גרמניה באמצעות מכתבים תאמנו הקומוניסטית, לא היה בכלל על מה לדבר- כל עוד לא הגיעה לגיל הפנסיה. פגישה בפראג. איציק בני הבכור, נשאר בבית (תינוק בן חצי שנה) ושאול ואני, עם זוג נוסף מהקיבוץ, נסענו לטיול באירופה כאשר היעד החשוב הוא פראג. וזאת כי אנו חששנו מאד להיכנס לגרמניה. עקב פלישת ) שונתה התכנית ואנו קבענו להיפגש בתחנת הרכבת הראשית בברלין. פגישה זאת 1968 הרוסים לפראג ( נעשתה בצל המשטר הקומוניסטי המאד מכביד ומאיים עבור כל זר. זו היתה פגישה של שעתיים בבית קפה. פגישה קצרה וכואבת לשני הצדדים. דברים לא יכלו להאמר בה לאחר ניתוק כל כך ממושך, ותחושת הזרות השתלטה עלינו. הפרידה במעבר הגבול השאירה את אמא בוכה וכואבת מהצד השני וכך חזרה לביתה. רק לאחר שבע שנים נוספות הגעתי שוב לגרמניה, והפעם לביתה של אמא בעיר אלטנבורג, לביקור של שלושה שבועות. הייתי לבדי, הפעם נשבר הקרח ופתאום נוצר הקשר מחדש. אמא דאגה להפגיש אותי עם כל אחד מבני המשפחה. אך המפגש עם אמא בביתה היה בהחלט מהמם. בבית דירות ישן מאד בו אין בכלל מים חמים ניגרים מברז. את המים מחממים על תנור הפחמים הגדול שבמטבח המשמש לחימום ולבישול. חדר אמבטיה אין בכלל בבית. מתרחצים בקערה קטנה בעזרת מטלית, ומי שמקפיד יותר ממלא לעצמו גיגית יותר גדולה ומתישב בה כבאמבטיה, במטבח. ניתן גם להתרחץ במקלחת ציבורית בתחנת הרכבת. שירותים נמצאו מחוץ לבית, בחצר. שירותים פרימיטיביים ללא מים כמו בית שימוש שדה. כל העיר נראתה שחורה ואפורה מהפחם הרב שנשרף בה כל ימות השנה. אך המיבנים עצמם הרשימו ביופיים. במרכז העיר עומד עדיין הארמון העתיק של ההרצוגים מלפני אלף שנים ובו מוזאון מעניין המראה את אורח החיים העתיק בבורג הישן. מאז, הביקורים שלי אצל אמא נערכו כל כמה שנים. הקשר עם המשפחה התהדק, בעיקר, דרך מכתבים. נסעתי עם זהר ואיציק לגרמניה ואז נפגשה לראשונה עם נכדיה אלו. במפגשים אלו הקשר שלי 1978 בשנת עם אחותי באתה, נשאר מסוייג מעט. הורגש ריחוק מה אולי בגלל השקפותיה המאד קומוניסטיות אשר לא איפשרו לה להיפתח אלי. לעומתה, אמא, שבשנות צעירותה, עת עלה המשטר הנאצי לשלטון, היתה קומוניסטית פעילה ולפעמים גם סיכנה את עצמה בגין זאת, אמא הכירה היטב אחר כך את אשר קורה בעולם הרחב שמחוץ למסך הברזל וטעמה את החוויה הארץ ישראלית. לאמא כבר לא היה אפשר להמשיך ולמכור את הרעיון הקומוניסטי כפי שבא לידי ביטוי בשנים אלו בגוש הקומוניסטי. ולכן, בעת ביקורי אצלה כאשר התקיים מפגן “האחד במאי וחבר לעבודה שאל אותה מדוע לא היינו בהפגנה, ענתה אמא בפשטות: כאשר אתם לבשתם את המדים החומים. אני כבר לא צריכה את 1937 ב- “אני את הדגל האדום נשאתי הדגל האדום”. עם השנים אמא כבר הזדקנה ובינתיים אחותי שבגרמניה התאלמנה וכמה שנים לאחר מכן חלתה מאד והפכה לנכה. בשנים הללו אמא עזרה לה ולילדיה. אחותי אומנם היתה בביתה אך נזקקה להרבה היא שבה לישראל 1994 עזרה וטיפול. אמא עשתה ככל יכולתה, אך גם היא כבר לא היתה בריאה. ובשנת ובאה לחיות בגבעת חיים. הניתוק שוב מגרמניה היה קשה. אחותי הגדולה כבר היתה מאושפזת במצב קשה בלבד). וגם הפרדה מהשכנות והחברים, ובעיקר מהמשפחה היה בהחלט לא 55 והיא בת 1995 (נפטרה ב קל. היא הרבתה לחזור בזכרונותיה לכפר הולדתה הקטן, עם ההווי הכפרי הפשוט של כורי הפחם וסביבה יפה של יערות וטבע אותם כל כך אהבה. בגבעת חיים. 22.12.2002 אמא נפטרה ב- עלי אתר