8.12.1933–18.12.1987

משה מספר “נולדתי בפריס. ממשפחתי רק מעט אני זוכר, את אבא לא הכרתי וגם כיום איני יודע דבר עליו. מפריס עברה משפחתי להולנד, שם נולדה אחותי הראשונה. משם עברה משפחתי לבלגיה ושם נולדה אחותי השניה. כשאמרו לי שאמא מאד חולה ולקחו אותה לבית חולים, אותי לקחו ישר משם למוסד נוצרי יחד 8 הייתי בגיל עם שתי אחיותיי. לא ידעתי שאני יהודי ולא היתה בבית שום מסורת ושום אוירה יהודית. . במנזר עבדנו ולמדנו בעיקר חקלאות, 14 כעבור זמן העבירה אותי העזרה הסוציאלית למנזר בו הייתי עד גיל כמובן שלמדתי את כל התפילות ויחד עם כולם התפללתי ונהגתי כמוהם. התייחסו אלי יפה מאד. כאשר הגרמנים נכנסו לבלגיה שמרו עלי מאד, ולכן אני חושב שהם ידעו שאני יהודי. מאחר שהמנזר אינו מחזיק העבירה אותי העזרה הסוציאלית למוסד נוצרי אחר בבריסל. שם הלכתי לבית הספר 14 ילדים מעבר לגיל ולכנסיה. משם העבירו אותי ואת אחיותיי לבית יתומים בהנהגה יהודית ורק אז נודע לי שאני יהודי. כעבור סידר לי מנהל בית היתומים עליה לארץ ישראל. אין אני יודע 1954 מספר שנים עברתי לאנטוורפן. בשנת מה עושות אחיותיי.” משה הגיע לקיבוץ מסילות, גליל ים ובסוף לקב׳ נען. משם התגייס לצבא. אחרי הצבא בא לגבעת חיים. שנים. במכבסה עבד 15 בגבעת חיים השתלב בחיי הקיבוץ, עבד במטבח, בפרדס ולבסוף במכבסה, בה עבד במסירות, תמיד מוכן לשעות נוספות לפעמים מעבר לכוחותיו. ערה אלדר כותבת משה, אתה תחסר בנוף הקיבוצי שלנו כמי שהיו לו יחס מיוחד וחם לילדים הקטנים בחצרנו כאוהב חיות, כחובב ספורט ועיקר כמלווה צמוד לקבוצת הבנות בליגה הלאומית לכדורסל, מצאת אצלנו שותפות עם חברים רבים בכל קשת הגילים וחשוב היה לך מה קורה לכל אחד ואחד. התמודדדת שנים רבות במחלה, אך הלב בגד. יהיה זכרך ברוך! 41 (קרסיק) קורן דב 27.03.1986 – 6.11.1938 .1948 בן נחום ופסיה, עלה לארץ ב – זה אשר סיפר דב על ילדותו: אני זוכר איך קדרו 1938 שנים. נולדתי ברוסיה, בקמינסק פודולסק ב־ 4 הרבה איני זוכר. הייתי ילד סך הכל בן השמים מעומס המטוסים ועשן הפגזים, איך האנשים נפלו ולא קמו יותר, היתר המשיכו לרוץ אל הבלתי נודע. נהגתי לישון ליד אמא: בוקר אחד אמרתי לאבא שאמא קרה. מאותו בוקר לא ראיתי אותה יותר. סבלנו רעב, חולי וקר. אבא מת מדיכאון אחרי מותה של אמא. לאחר מכן נפטרו עוד שתי אחיות מרעב ומחלות. אחותי הבכירה ואני, הצעיר מכלם נותרנו בחיים. כשנה הייתי במצב של גסיסה בשל התזונה. אחותי היא שהצילה את חיי… לאחר שנתגלגל דב בבתי יתומים ומוסדות זמניים לילדים הצטרף אל קיבוצנו יחד עם ילדי קבוצת “נעורים”, נערים ונערות ניצולי שואה במסגרת עלית הנוער. הוא הקים עם רותי את ביתו ומשפחתו החמה, האוהבת. ביתם הפך לבית לנקלטים רבים שחיפשו פינה חמה בקיבוץ. פגשנו את דב בין חצרות הפעוטונים כחצרן בתי ילדים, תפקיד שמילא עד הסוף, בדאגה לפרטים הקטנים שיקלו על האמהות והמטפלות. יחד עם פנחס בוצ׳ביץ הקים את ענף חצרנות הגיל הרך ויחד עשו בו רבות בתבונת כפיים ולב —החלום של דב היה לבנות פעם לונה פארק, שיהיה היכן לבלות בזמן הפנוי לחברים ולילדים, סבים ונכדים וגם אורחים. אולי סמוך למשק חי המשוקם… ודב ממשיך לספר: “מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שאני מדבר בחרוזים. הרבה פעמים נשאלתי, “למה אני לא מעלה את החרוזים על הנייר”, והוא מוסיף: “אל דאגה, כאשר אצא לפנסיה יהיה לי פנאי ואז אקח ימי אמן, אעלה את הכל על הנייר…”. עינב, בתו כתבה: שנים בקיבוץ ואני מאד מאושר 35 מדברי אבא: ״אני אהבתי מאד את הקיבוץ בילדותי וכך גם היום. אני כבר פה”. גדול הלב להיות בך: להקים משפחה גדולה ולתת לחיים תוכן המתגשם בעשיה רבה למען הזולת ומשאיר בנו תחושת מגע מיטיב, כל אלה קורנים מדב אלינו.