08.02.1917–01.01.2000

הנזי נולדה -בוינה שבאוסטריה. בתם של הנרייטה וארנסט פרוייליך. בת יחידה להוריה שנפרדו כשהיתה בת שנתיים, ומאז היתה תחת חסותה של סבתה, קרולינה מצד אביה. , הלשינו שכנים על סבתה לגרמנים, והיא נלקחה ברכבת למחנה 1938 עם כניסת הגרמנים לאוסטריה ב־ .84 ריכוז, ומתה בדרך בהיותה בת הבינה שעליה לברוח על מנת להציל את חייה, וכד עברה לשוויץ משם לפריז ולדרום 20 הנזי שהיתה בת הם נישאו. 1947 צרפת, לאביניון. באביניון הכירה את אפרים במסיבה אצל חברים משותפים, ובאביב עלו לישראל באוניה “נגבה” במסגרת תנועת “החלוץ” והגיעו לגבעת חיים. 1949 ב- סיימה את עבודתה 1994 הנזי עבדה במקומות שונים, במכבסה, במטבח, בחדר חולים ובלימת. בשנת בלימת באופן רישמי, אך תמיד היתה נכונה לבקשות חבריה לעזור בתרגום מסמכים שונים, שכן הפליאה באוצר השפות בהן שלטה – גרמנית, צרפתית ואנגלית. בשנים האחרונות סבלה מקשיי נשימה רבים. קושי שמנע ממנה את הטיולים ברחבי הקיבוץ, אך לא מנע את אהבתה לקריאת ספרים בעברית ובאנגלית, ולאפיה. הנזי היתה ידועה בעוגות השטרודל ובעוגיות הריבה המפורסמות שלה. מאפים שכל קונדיטוריה לא יכלה להתחרות בהם, והם פיארו כל אירוע משפחתי. הנזי ואפרים הקימו משפחה חמה ואוהבת לשני בניהם חנן ויורם ולשבעת הנכדים. אפרים שהיה יד ימינה, מאז ומעולם, נילווה אליה תמיד לכל מקום ודאג לכל מבוקשה. בשבועות האחרונים ביקשה לקנות מחשב, כדי שיהיה לה במה לעסוק בבית. היא הסתייעה באסף שלימד אותה את סודותיו, ואף קבעה עם אייל כי כאשר תשתחרר מבית החולים, הוא יגיע אליה. כוונתה היתה בהמשך להיכנס לאינטרנט ולהתכתב עם שני נכדיה הלומדים בקנדה – הידי ובשמת. אך היא לא זכתה לכך. ביום רביעי האחרון נכנסה שוב לבית החולים. למרות שהמצב הלך והדרדר, גם אז, הרגישה שהיא מטרידה את חנן ויורם, גוזלת מזמנם ומשלוותם ושאפרים צריך להתרוצץ בשבילה, וכמו תמיד שאלה על הנכדים כל העת. הגוף הקטן והצנום, שהרופאים והאחיות התפלאו מה רב כוחו, המשיך לדאוג לכל הסובב אותו, לבד מלצרכים האישיים ולקשיים שלה. כך נהגה מאז ומעולם גם כאם וגם כסבתא. והנה כאן כולנו כדי להיפרד ממך. מקווים שכעת יהיה לך זמן רק לעצמך, ותוכלי לנוח. ומבטיחים לך להמשיך ולדאוג לאפרים. נוחי על משכבך בשלום, שתהיה מנוחתך עדן. המשפחה 29 פרנק יולין 29.11.1976 – 1895 . 1895 סבתא יולין נולדה בעיר סמטר שבטרנסילבניה בשנת ילדים. אחד מאחיה היה אביו של מוץ ז״ל, והשני אביה של אלישבע ליגטי. כל משפחתה, 9 במשפחתה היו ניספו בשואה. פרטים על גורלה של הבת לא נודעו אף פעם. הסבתא ובעלה נאלצו 17 וביניהם בתה בת לעבור לאיזור הגטו בבודפשט וסבלו מקור ורעב. היא עצמה ויתרה הרבה פעמים על האוכל הדל בשביל בעלה החולה. אחרי המלחמה הוא נפטר והיא נשארה בודדה ואומללה. באותו זמן נולדה אסתר והיא עברה לחיות עם משפחת ליגטי. עיסוקה בטיפול באסתר ואחרי כן ביוסי, עזרו לה להתאושש מצערה הגדול. הגיעה אלינו יחד עם משפחת ליגטי והתחילה בחיים חדשים ולא מוכרים. היה לה קשה להתרגל, 1957 ב אבל היא מצאה כח ורצון להסתגל. היה לה כשרון בלתי רגיל לקשור קשרים חבריים, למרות אי-ידיעתה את השפה. הרבה חברים יוצאי הונגריה שהוריהם ניספו, ראו בה סמל וזכר להוריהם – הם נהגו לבקר אצלה בימי שישי וערבי חג. כל השנים היתה חולנית, אבל ידעה לסבול בשקט ובסבלנות. תמיד חששה להיות למעמסה לסביבתה. כל מי שהכיר אותה העריך ואהב אותה.