7.9.1915–29.7.1993

בפולין. 1915 ציפורה נולדה בשנת היא היתה עדיין פעוטה כשאביה הלך למלחמה ולא שב. בבית נשארו אמה ועוד אחות. ציפורה גדלה בבית יהודי חילוני, שדיברו בו אידיש. קצת עברית למדה בבית הספר. הצטרפה לקבוצת הכשרה, שם הכירה את זאב (ולוו׳לה) מזורביץ ונישאה לו. בשנת 14 כשהיתה בת לקיבוץ גבעת חיים. כאן נולדו 1940 עלתה המשפחה לישראל לקיבוץ עין הים ומשם עברו, בשנת 1938 לציפורה וזאב ארבעה ילדים. ציפורה עבדה במשך שנים בבתי ילדים, עד שבעלה זאב נהרג בתאונת עבודה. כשהתאלמנה נכנסה ציפורה לעבודה במטבח, בה התמידה שנים רבות, עד שמסיבות בריאות נפרדה בצער ובאהבה מחבריה לצוות העבודה במטבח ונכנסה לעבוד ב״גבורות”, שם עבדה עד שמפאת מחלתה נאלצה להפסיק לעבוד. נישאה ציפורה לדב לובל, שהצטרף לקיבוץ. 1972 בשנת במלחמת יום הכיפורים נהרג חיים מזור, בנה הבכור. מטרגדיה נוספת זו לא התאוששה ציפורה כמו מזו הראשונה. מצבה הבריאותי התחיל להידרדר. למרות הטרגדיות שפקדו אותה נשארה ציפורה אשה בעלת מזג חם ואוהב, בעלת חוש הומור וחכמת חיים. עד למחלתה הקשה, ממנה לא קמה, התמסרה ציפורה לכל עבודה בה עסקה ולמתן חום ואהבה לבני משפחתה, בעיקר לנכדיה. 52 לוין אהובה 1941 – 1904 מוצאה של אהובה מבית הורים אמידים. עזבה את ביתם בניגוד לרצונם ובלי הסכמתם. הגיעה לאחת הפלוגות של ״שחריה״. צעירה, מלאת מרץ נעורים, התעמקה כבר אז בספרות הסוציאליסטית. בתום נפשה רצתה בהגשמה מלאה של היושר והאמת, אשר אמונתה בהם טרם נפגמה. על אף הלבטים הרבים, העמל והקשיים החומריים, עברו עליה שנות ההכשרה בקלות, עברה מפלוגת עבודה אחת לשניה, ככל אשר תידרש. השאיפה העיקרית – עליה. אבל שערי הארץ היו סגורים. לכן התלכד גרעין חברים שהחליט על הכשרה קבועה עד העלייה ואהובה בתוכם. בבירורים בקבוצה לא קבע הרוב את דרכו ישר לקבוץ המאוחד, אלא התארגן בתור קבוצה לעלייה ולכיבוש החלוצים הראשונים לעליה 105 בלבד ואת דרכם הרעיונית החליטו לקבוע בארץ. באוניה סוניה, בין החמישית, בלטה אהובה כדמות אנושית בעלת ערך. בארץ רצתה מאוד לשמור על שלמות הקבוצה, יצאה למשק הפועלות, קבעה את ביתה ביבניאל, עברה עם הקבוצה למגדל כשלעיניה – האמת והיושר המוחלטים. בגן-הירק, בטבע, בשדה בין הצמחים היא מוצאת סיפוק. הקבוצה מחליטה להצטרף לגורדוניה, היא לא משלימה עם צעד זה ומצטרפת למיעוט החברים שעבר עוד מקודם לגבעת-חיים. עבדה במטבח, מטבח הורים, בשירותים שונים ובענף החקלאי האהוב עליה כל כך- גן הירק. נשלחה לעזרה לרמת הכובש. חלק מחייה היו הדיונים בוועדת המשק, שאלות התרחבות, התקדמות בענפים, סיכויי התפתחות. בעיות העבודה היו קרובות לליבה. הקשבנו לה בשיחות הקבוץ בעניני קליטת עליה שהסעירו בשעתן את יישובנו. היא לחמה בדעה צרת אופק, כי מבחינה משקית “אי אפשר לקלוט”. נאמנותה לחיי הגשמה דרשו ממנה כוחות נפש רבים, תמיד עמדה על משמר היושר החברתי, בלי לשנות את נתיבה. מעורבת בחברה ושואפת לשינוי ערך האדם בפשטותו. בזמן האחרון היתה סגורה מאד בחייה , החיים הכבידו עליה מאד. היא, אשר תמיד ידעה לעזור לשני במצבו הקשה כשנמצא במבוכת נפש פנימית, לא ידעה לשלוט ביצריה, כשהדברים פגעו בה. נפגשה באי הבנה … כרסום פנימי עמוק באין מילה משקיטה, גרם לאבדן אמונתה באדם. נעלמו מעיניה תכלית החיים וחזונם – חשך עולמה. באין רואים העמיק הייאוש פנימה וניתק את פתיל חייה. הניחה אחריה משפחה בארץ ובגולה. קטעי מכתבים מתקופת מגדל “כל כך טוב שיש בית. תכתבו לי מכל הנעשה והנשמע אצלכם. אני עוד הכל רוצה לדעת. לא לחינם קברתי שם מיטב זמני ומחשבותיי, שאינני יכולה להשתחרר מזה. אולי כשכבר לא יהיה שם הזכר האחרון, אהיה נאלצת להפסיק להתעניין … תכתבו מה בנוגע לגן, האם עושים אותו … אני עוד לא מצאתי את מקומי גם בקיבוץ; ובכלל אינני יודעת אם אנשים כמוני ימצאו את זה ומפני זה קשה עוד. כולכם יכולים לקרוא את המכתב, הלוא הוא לא מכיל ולא כלום; כמו שריק בנשמה, ככה מתבטא בכל. מתי מתכוננת הקבוצה לעזוב את מגדל, את הזכר האחרון של אנשים שחיו וקיוו לבלתי ידוע ושעוד הרבה זמן יהיה הזכר הזה חרוט בזיכרונם. 53 (שושנה) לוינגר שושה 16.6.1994 – 5.2.1911 בעיר קושיצה, בסלובקיה. בת שניה למשפחת רוט. אביה היה בעל מאפיה ואמה 1911 שושה נולדה בשנת היתה עקרת בית. שושה למדה בבתי ספר כלליים, עם הגויים, אך משפחתה שמרה על המסורת היהודית ועל קשרים עם היהודים בסביבתה. לאחר שמונה שנות לימוד בחרה ללמוד תפירה. בנערותה הצטרפה לתנועת נוער יהודית ציונית ונשלחה להכשרה בפילזן. היציאה להכשרה היתה עזיבתה את הבית בפעם ראשונה ואמה קבלה זאת קשה. בפילזן נשארה חמש שנים, כי מסיבות שונות דחתה את עלייתה לישראל, למרות שהיתה לה אפשרות לעלות. בהכשרה הכירה את אבי לוינגר ויחד עלו לישראל בעלייה בלתי לגאלית. 1939 בשנת המסע לישראל ארך חודש וחצי. ברכבות, בתנאים קשים ואחר כך באניות מעפילים רעועות וצפופות הגיעו עולים, לחוף תל-אביב והוחבאו בבתים פרטיים ללינה של הלילה הראשון. 450 שושה ואבי, עם קבוצה של לפי בקשתו של אבי הם נשלחו לקיבוץ יגור. שם הם התחתנו, אך שושה לא היתה מעוניינת להישאר שם, אלא בקשה לעבור לקיבוץ גבעת חיים, כי פה היתה לה חברת נעורים טובה. התנאים כאן היו קשים. כמו כולם עבדה שושה קשה מאוד גם כשהיתה בהריון. בנוסף לקשיים חלתה בקדחת. התינוקת הראשונה נפטרה בלידתה. . שושה עבדה מספר 1952 נולדה הבת רותי והצעיר-אמנון נולד בשנת 1949 . בשנת 1944 הבן דני נולד בשנת שנים במטבח, אחר כך במקומות שונים עד שנכנסה לעבודה ב״גת”, במחסן הבגדים שבו. ב״גת” עבדה שנים רבות. גם כאשר היתה שושה לבד, מתמודדת עם בריאותה הלקוייה ועם בדידותה, טיפלה במסירות רבה בבתה רותי שחלתה קשה ואף תרמה לה כליה, להקל על סבלה. בתרומה זאת הצילה שושה את חיי בתה. בנכדיה התגאתה מאוד והיתה בקשרים טובים איתם. אחת מנכדותיה הבוגרות סעדה אותה בימי מחלתה הקשה, ממנה לא קמה עוד.