21.2.1937–16.3.1971

משה נולד בגבעת-חיים. את השלבים הראשונים של החינוך המשותף עבר בקבוצה של ארבעה וכך המשיר בגן הילדים. אהב לטייל עם אביו בחצר המשק ולהאזין לסיפוריו השופעים. האווירה המשפחתית החמימה השפיעה על הילד וטבעה את חותמה בנפשו. בגיל שש עבר עם כל ילדי הגן לכיתה א, לשטח בית הספר, ששכן אז מזרחית לפרדס א,, והיה מוקף ענפי המשק החקלאי וענפי החי. הוא הרבה לבלות בסביבה הזאת וכאן ספג לתוכו את אהבת הטבע והחי. עם זאת בלטה נטייתו, בעודו נער רך בשנים, למכונאות ולטיפול בכלי רכב. יחד עם ילדי המשק ספג את החוויות המסעירות של עמידת הקיבוץ במאבק נגד ממשלת המנדט אחר כך חוויות מלחמת השחרור. חל פילוג במשק, הלימודים נפגמו קשה, עקב המתח הרב בחברה ובעבודה היה הכרח להטיל 1952 בשנת על ילדי בית הספר תפקידים בעבודה, שלא כמקובל. משה סודר לעבוד על הטרקטור בפלחה. נכנס לעבודה במסגרייה ולאחר תקופה קצרה לענף המים. בעבודה זו נתגלו לראשונה כושרו האירגוני וחוש האחריות הצטרף עם בני המחזור לחברות במשק. התגייס לצה״ל והתנדב לצנחנים, ותוך 1955 . בשנת 18 של נער בן במבצע “קדש”, השתתף עם יחידתו בצניחה קרבית 1956 כדי פעולות התגמול סיים קורס מ״כים. בשנת 1958 במיצרי המיתלה וקיבל את הרקע האדום לכנפיים. עבר קורס של סמלי מקלעים במחנה ״דורה״. במאי השתחרר מהצבא וחזר לענף המים. מותה של ינקה, אמו, זעזע אותו מאוד, נטל על עצמו חלק רב מעול הטיפול והאחריות לאחיותיו עדה ודבורה. נישאו אילנה ומשה – אילנה יצאה לבי״ס לאחיות ומשה לעזרה ליד-חנה. בתום תקופת שירותו 1959 ב – ביד-חנה ביקש לעבור לעבודה ב״קואופרטיב״, אך בשל התפקיד החיוני שמילא בענף המים – מבוקשו לא ניתן לו. כתוצאה מכך ניתק את עצמו לזמן מה מהקיבוץ – אעפ״י שהיה קשור אליו בכל נימי נפשו וקיבל עבודה ב״תובלה” בנגב. לא ארכו הימים והוא חזר והשתלב בעבודה. במלחמת “ששת הימים” הלך עם יחידתו לחזיתות ירושלים ורמת-הגולן. ושוב חל ניתוק בין משה והמשק – הוא ואילנה רצו לנסות צורת חיים אחרת, קיבל מיד עבודה במפעלי המים של קריית חיים – תוך זמן קצר זכה להערכה. אך למרות התקדמותו המהירה והצלחתו במקום עבודה גברו געגועיו לחברה ולבית גבעת חיים. הכרעתם של משה ואילנה להישאר במשק התקבלה בשמחה ובסיפוק. היה פעיל בוועדות שונות. גילה כושר ארגוני לא רק בעבודה כי אם גם באירועים חברתיים שונים. אירגן .1970 טיולים – חוויה מיוחדת היתה לאלו שיצאו איתו לטיול האחרון לסיני במרץ נקטע פתיל חייו הצעירים בתאונת דרכים קטלנית. הניח אחריו את אשתו אילנה, בת 16.3.1971 בבוקר יום ג, דליה, בנים : גיורא ודן, משפחה בקיבוץ ובארץ. ממכתבים התרשמתי נורא מהמאמץ וההתמסרות שאת משקיעה בילדים. את עושה ממש את הבלתי אפשרי והוא – מתן בית והתמסרות מכסימלית לכל התנאים, והם לא קלים. אני מקווה מאד שכשאחזור אעזור לך הרבה. חוץ מזה עשית לי חופש נהדר מכל הבחינות. מקווה שעשרת הימים הנותרים יעברו מהר ונתראה בבית. הילדים נורא חסרים לי וחלק גדול מן הזמן אני עסוק במחשבות עליהם… עשיתי חשבון, אם יימשך כך המצב, יצא לי לבלות את החלק העשירי מחיי בצבא… אני נורא רוצה אליך ואל הילדים, נורא כואב לי שדליה מדוכאת. מעניין שגיורא מתפתח בלי להיעצר. “רוצה שאבא יקפוץ עוד פעם מאווירון. 36 (וינשטין) כרמון אטליה 20.6.1969 – 7.6.1891 אמא נולדה בכפר צ’כי קטן – הם היו שלושה בנים ובנות, משפחה יהודית יחידה במקום. גדלה במשק חקלאי אחים ואחיות, 11 של הוריה שניהלו גם חנות בכפר. בקיץ ובחגים היה מפגש למשפחה, (לאביה היו עוד בתקופה הזו היו למשפחותינו הרבה ילדים). התאספו אז מוינה ועד פראג. בתקופה יותר מאוחרת הבית שלנו בווינה הפך למרכז לכל המשפחה. בת תרבות, קראה הרבה, אהבה לבקר בתאטרונים ובקונצרטים. בתחילת המאה העשרים, בתקופה ההומנית חינכה אותנו לאחריות בחיים במעשים ובעבודה. בעלת הכרה ציונית סוציאליסטית ואנטי דתית. בשואה נשארה היא לבדה ועוד בן דוד אחד מכל המשפחה הענפה. אחיותיי אשר הצליחו לברוח בזמן לצרפת העבירו גם את ההורים לכפר קטן בהרים. בעזרת האוכלוסייה במקום הצליחו להסתתר ולעבור . למרות 1948 את הכיבוש הנאצי. אבי מת אחרי גמר המלחמה ואמא באה אלינו חולה ושבורה בפברואר התנאים הקשים שבהם חיו ההורים (מלחמת העצמאות, תקופה קשה) היא הבריאה וגם פה היה חדרה הקטן למקום מפגש לחברים והורים. כך נזכור אותה. מדברי חברים והורים: נפרדים ממך בלב קשה. אמאלה למרות שלא היו לך ילדים משלך היית לאם אמיתית ודואגת לילדי בעלך ששיכלו את אמם בגיל הרך. חינכת אותם לפי מיטב יכולתך ועמדת לצדם גם בזמנים קשים. חיית חיי מחתרת עם דאגה לבעלך החולה אנוש. הגעת ארצה למשפחתך בגבעת חיים ומצאת את מקומך. שנות שלוה אחרי העבר הקשה. הסתגלת יפה לעבודה ולחיי הקבוץ, התמסרת לבני משפחתך. נזכור אותך תמיר מלאת מרץ ובמלוא אונך. מיום שהגעתי לגבעת חיים, התקבלתי לחברה של סבתא כרמון וזגר . בחברה החמימה הזו קל היה לי להתאקלם כאן. כאשר סבתא זגר חלתה ונפטרה נשארנו שתינו וידידותונו העמיקה. בילינו יחד ועזרנו אישה לרעותה בימים טובים ובשעת מחלה וצער. ביום בהיר הלכתי אליה על מנת לקחתה לטיול, מצאתיה ללא הכרה-כעבור יומיים נפטרה. כך אבדה לי חברתי הטובה אשר אתה ביליתי פרק חיים מתוך ידידות ורעות. רק שנתיים שהכרנו מקרוב יותר – מאז שאנו בוועדת הורים. היתה נראת אשה מסודרת, משתתפת בכל אירוע במשק. בהתקרב יותר התגלתה הרבה יותר, היתה לה כמיהה לידידות, לחיי חברה, רצון חזק לראות, לטייל בארץ ולהתרשם. יחס יפה לעבודה לפי יכולתה. קרה ולא הכינו לה עבודה לאיזה זמן־ נפגעה מאוד ופנתה לוועדה כי לא יכלה בלי עבודה לכמה שעות ביום – בחברה עובדת. אהבה לזכור את השנים הלא כל כך רחוקות, בהן ארגנו את הסבתות לקטיף תפוחים בגן הזקן – התרמיל כלל לא היה כבד מדי, השמחה היתה רבה ועשינו תוצרת. בכל פגישה ומסיבה שארגנו לחברת ההורים, היא סבתא כרמון, היתה הראשונה שהציעה לאפות עוגות (בעילום שם) ולא שכחה להודות לכל אחת באופן אישי. בטיול האחרון – ברכבת כבלים ירדה לראש הנקרה. כשחזרה היתה כולה קורנת מהתפעלות על היופי. אהבה את החיים והסתלקה במות נשיקה.