14.08.1977–08.09.1999

חזר ארצה בעקבות אביו לאחר 17 טל נולד בבית חולים השרון בפתח תקוה. הוריו היגרו לארה”ב ובגיל גירושי הוריו. חי בקיבוץ כשנתיים. לא רצה להמשיך ללמוד והשתלב בעבודה ברפת. אחרי כשנתיים, עבר לגור עם אימו, אני, ברעננה, לאחר שגם היא חזרה ארצה. עבר לתקופה קצרה לתל אביב וחזר הביתה אל אימו. . (צירוף מיקרים מצמרר, יום פטירתו הוא יום פטירת סבו, (אבא של צביקה). נקבר 22 טל נפטר בהיותו רק בן אצלנו בקיבוץ. השאיר הורים, אח ואחות. יהי זכרו ברוך. אבא – צביקה 33 כץ ינקה 15.5.1959 – 1909 שנה. הגיעה מקרפטורוס, ממשפחה מושרשת במסורת היהדות ובעמל כפיים, 25 ינקה חיתה בגבעת-חיים דרך תנועת החלוץ וההכשרה הגיעה להגשמה ולחיי קיבוץ. פה בנתה את ביתה וגידלה את ילדיה, כשאת דרכה בחיים מציינת פשטות בריאה ויחס בלתי אמצעי לעבודה, לחברה ולכל אחד שבא אתה במגע. היתה היוזמת הראשית והתופרת במתפרה קונפקציונית. יחסה לסבתא, לחברה, לבת הצעירה ולילד לא היה יחס של תופרת מקצועית, כי אם יחס של אחריות לטעמו ולצרכיו של כל אחד. דבריה לא תמיד התבטאו בשפת חלקות, אך נאמרו ביושר לב ומאחורי החספוס היה יחס כן ואמיתי לזולת. במרוצת השנים היתה המקשרת בין הפרט לבין המחסן כמוסד, תוך פעלתנות וערנות. בשנותיה האחרונות, לאחר הניתוח הגורלי, ללא תרעומת, עוררה ינקה הערצה והוקרה. התמודדה נואשת עם הכח ההורס בגופה עד אשר הוכרעה. ), עדה, דבורה, משפחה 16.3.1971 נפטרה ממחלה ממארת, הניחה בעל, ילדים: משה (ניספה בתאונת דרכים בקיבוץ, בארץ ובגולה. לא זכתה לראות את נכדיה בחייה. מדברי חברים היא היתה חלק בלתי נפרד ויקר מחיינו, מן הבית שלנו. האור אשר נדלק במתפרה השכם בבוקר מדי יום ביומו נסך תמיד בטחון ושמחה. ידעתי – ינקה עובדת. כלפי סבתות היא תמיד נהגה בדרך ארץ יתרה, כי לפי דבריה, היא ראתה לנגד עיניה את דמות אמא שלה. כאם המשפחה דאגה לבית חם ולפינה נעימה למשפחתה. גם לחברה כולה הראתה בת צחוק. 34 כץ ישראל 1.1.1986 – 1904 ישראל היה פועל בן פועל. אצל אביו הנגר למד את המקצוע. עוד בנעוריו עזב את קוטי שבגליציה, בה נולד והגיע לגרמניה לברלין, שם עבד במקצועו וספג מההשכלה הגרמנית. כשראה כי הקורבנות הראשונים של הגרמנים הם המהגרים ובעיקר היהודים, חמק מגרמניה והגיע ארצה. ישראל הצטרף לגבעת חיים בתקופה הראשונה של העלייה על הקרקע. גבעת חיים של קדחת וביצות על גבול ישובים ערביים צפופים ועוינים. בצעדים חרישיים התהלך בתוכנו כמעט חמישים שנה. איש עבודה היה כל ימיו. רוב שנותיו עבד בנגריה. היתה לו יכולת הסתגלות מצוינת, תפיסה מהירה וחריצות. מסירותו לעבודה היתה מעל ומעבר. ראשון בין הבאים ואחרון בין ההולכים. כשלא עמדו לו עוד כוחותיו הפיזיים עבר לעבודות שירותים קלות יותר. אהב מאד את משפחתו ובעיקר אהב לספר לילדיו ספורים. היה מספר כשכל הילדים מצטופפים סביבו כדי לשמוע. הילדים היו שותפים בדמיונם לכל אשר קרה אצל הרב ב״חדר”. הנכדים שנולדו הפכו לטעם חייו, למרכז עולמו… המר לו הגורל מאד. המהלומות שירדו עליו כופפו את גופו ופצעו את נשמתו. תחילה מותה של ינקה, רעייתו ואחר כך מות בנו הבכור משה בתאונת דרכים קטלנית. האסון הזה רוצץ אותו כליל. משענתו האחרונה, רעייתו גרדה, סעדה אותו בנאמנות עד יומו האחרון. מדברי חברים …איש נוח היה לבריות, כתובת לכל מי שנזקק לטובה כלשהי, לעזרה מנגר. תמיד קשוב, מוכן לסייע, אם בעצה, אם במעשה. היה צנוע ומסור, איש רעים, אהב שיחה ואהב להתבדח. את הבדיחות כאילו שלף מהשרוול… בענוותו ובצניעותו לא הרבה לעולם שיחה על עצמו וכשהשיח לבו בשנות חייו האחרונות לא על עברו דיבר; כי אם על מכאוביו הרבים, בגוף ובנפש…