10.10.1950–23.12.2020

שוהם יוסי שלי! אבא איזה מסע עברת! דווקא אתה, שכל כך פחדת ממחלות והקפדת על כל בדיקה, כל כך הקשבת לגוף ותמיד ניסית להבין מה קורה מתחת לפני השטח ולמה… דווקא אתה, שהיית בריא ופעיל עם חזות צעירה והמשכת לעבוד פיזית עם הכניסה , עד היום ההוא לפני חודשיים… כשבאת אלי הביתה באמצע היום להודיע לי שאתה כבר לא יכול 70 לשנות ה- יותר… ומאשפז את עצמך עד שמבינים מה מתחולל שם! בחודשיים האלו היו טמונות כל כך הרבה מתנות חשובות ומשמעותיות שילוו גם אותך וגם אותנו חיים שלמים ואני בוחרת להתרכז בהן! בחודשיים האלו, בילינו יחד שעות רבות בעיקר בחדרי בית חולים, והפכת לי ליועץ צמוד לכל עניין ועניין… איך נהנית לשמוע את הסיפורים שלי והתמוגגת שאני משתפת ומכניסה אותך לנבכי ליבי… מה שמירוץ החיים הרגילים לא איפשר בדרך כלל ולמרות שחיינו באותו קיבוץ כמעט ולא היה זמן לשיחות נפש. אבל עכשיו היו לנו חודשיים רק של שיחות כאלו! וזכינו שנינו! בחודשיים האלו, השלמנו חיבוקים ומגע של חיים שלמים… תמיד היית איש של חום ואהבה אבל עכשיו הבנו יותר מתמיד כמה כוח יש למגע, זו הייתה הדרך היחידה שלי להעביר לך אנרגיה חיובית ומרפאת… ראיתי איך זה מחזיק אותך וכל כך שמחתי שיש ביכולתי לעשות משהו שיכול להקל עליך, גם אם רק לאותו רגע. וגם עלי זה הקל. תמיד אמרת לי שהחיים זה עניין של מינונים וצריך לעשות הכל באופן מאוזן ולא מוגזם, וגם עכשיו מצאת את האיזון וידעת מתי לגרוף את כל המתנות שקיבלת בחודשים האלו, ולהגיד שדי… אני הייתי איתך עד נשימתך האחרונה והסתכלתי לך בעיניים הכואבות וכמעט מתחננות, ולכן אני יודעת שלא יכולת לשאת עוד יום כזה, ומתנחמת שעכשיו אתה סוף סוף שליו ונינוח וכבר לא סובל. אבל אני גם יודעת שאתה מאוד מאוד מאוד תחסר לי! אבא שלי, מיוחד ואהוב… האיש עם לב הזהב וידי זהב… תודה על חיים שלמים! ותודה על הזכות שהיתה לי ללוות אותך בחודשיים האלו ולהושיט לך יד כדי להתרומם! נוח על משכבך בשלום, אבא אהוב שלי. שני אני אוהבת אותך! שלי… אבא אני לא יודעת ממש איפה להתחיל. לא מה להגיד או להרגיש או לחשוב. הדבר הזה בא לנו משום מקום ולקח לנו את אבא שלי. לפני שבכלל סיימתי לעכל שהוא חולה, הוא פתאום איננו. אני כל כולי מנסה להתרכז ברגעים הטובים, בחיים המלאים שהיו לו, בחברויות ובמשפחות שהוא יצר לעצמו – ” I LOVE YOU אבל עדיין כואב. כואב כל רגע שהוא לא פה ושאני חושבת על כך שאני לא אשמע אותו אומר לי ” במבטא שהוא אף פעם לא האמין שיש לו. מאז ששמעתי את הבשורות הראש שלי במין ערפול אפור. אני לא מצליחה להפריד בין זכרונות ורגשות, גם הרגעים הטובים כואבים כי אני יודעת שלא יהיו לי עוד רגעים איתו. כל הזכרונות רצים כמו סרט: הקולות המצחיקים שעשה כשהוא התעטש, שישב וראה איתי שעות על גבי שעות של טלויזיה, שהיה מונית שלי לכל דבר (יש שיגידו באופן מוגזם), כשעשיתי משהו מוזר והוא היה משקשק את “, על האוכל שהיה מכין (לפני שהוא למד לבשל YOU ARE SO WIERD הראש וצוחק תוך כדי שהוא אומר לי ” כמו שצריך) שהוא כל כך התגאה בו, ששמר סקילז רציניים מימיו בהתאבקות ואפילו ששלושתינו עלינו עליו – לא הצלחנו להפוך אותו. אבל הרגעים הכי קשים לחשוב עליהם זה החיבוקים שלו. איך שהוא היה מחבק אותי עם כל הגוף, כל פעם. מה לא הייתי נותנת בשביל עוד חיבוק כזה. היה לי מזל גדול שהצלחתי לבקר אותו בתחילת כל זה – שהצלחתי לראות אותו, לחבק אותו ולדבר איתו. היו לנו שיחות פילוסופיות ועמוקות שאני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהרגשתי שהוא מכיר אותי כל כך טוב. הרגשתי שהוא קיבל אותי, ואוהב אותי, וגאה בי. היה לי מזל גדול שהיה לי עוד קצת זמן איתו למרות המרחק העצום. אף פעם לא הרגשתי את המרחק כמו שהרגשתי כשאבא חלה, ועכשיו שלא יכולתי להיות שם איתו. אחותי המדהימה לקחה את המושכות בידיים ועשתה הכל בשבילו בתקופה הקשה הזו, שני שפר את סופרוומן ואני יודעת שאבא העריך כל שניה שהיית איתו כמו שאני מעריכה אותך ואוהבת אותך. ידעתי שאיתך הוא היה בידיים הכי טובות שיש, ובכל זאת זה שלא יכולתי להיות שם וזה שאני עכשיו לא יכולה להיות שם – כואב. הזה, על כל זכרון ” I LOVE YOU אני כל כך מודה על כל רגע שהיה לי איתו, על כל פעם ששמעתי את אותו ” מעורפל לטוב ולרע כי היה לי אותו. אבא שלי, יוסי, הוא נגע בכל כך הרבה לבבות ונפשות. כל כך הרבה חברים כמו אחים, . GOOD BYE ומשפחה חזקה וגדולה, כשתמיד הוא במרכז. אבא אתה חסר. אתה תמיד תהיה במרכז של כולנו. יעל