1.9.1926–21.8.1985

משה נולד בדרום הודו, בקוצ׳ין. עסקי משפחתו היו קשורים בדייג. כבר בצעירותו התבלט משה בכישוריו האינטלקטואליים והחברתיים לכן זכה להמשיך בלימודיו. בתקופת לימודיו התקרב מחד אל רעיונותיו של גאנדי אך מאידך, ראה בארץ ישראל את ביתם של היהודים. זמן קצר לאחר מכן ידע שברצונו וביכולתו לעורר את הקהילה היהודית בקוצ׳ין לקראת עליה לארץ ישראל. משה נקלט בקיבוצנו בקלות יחסית, התחיל לעבוד בגן ירק ובפרדס. כשנתיים לאחר מכן התגייס לצבא והשתתף במלחמת סיני. אחרי שחרורו עבד זמן רב בחקלאות, בחדר האוכל, בחדר הנשק, בניקיונות ולאחרונה בעבודת־ עזר במרפאה. לכל העבודות התמסר באהבה ובחריצות, ודייק בכל מצווה קטנה כגדולה. במלחמת סיני התחילה מחלתו המסתורית. אותה מחלה שליוותה אותו עד סוף חייו. במשך כמעט שלושים שנה למד להבליג על כאביו וסבלו ולהסתירם מהציבור. הוא ידע להתגבר על כל אותם לילות בהם נדדה שנתו כדי שיוכל להמשיך בפעילותו. הוא אהב את בני משפחתו אהבת נפש וחבל שהילדים לא הכירו את אביהם הבריא. באופיו היה איש חברה וגילה דאגה רבה לכל עולה קוצ׳ין בקיבוצנו. הוא הקפיד לשמור על קשרים עם כל פרט ופרט בחמולה הגדולה שלו וידע את הנעשה אצלם כל הזמן. כשגברה מחלתו הפך ביתו של משה למרכז לעולי קוצ׳ין. למשה משפחה ענפה בארץ, אבל העדה כולה היתה משפחתו ויהיה לה קשה בלעדיו. דברי חברים: טעם חייו של משה היה ברצון לעזור לבני אדם, וזה חייב הקרבה עצמית ופעילות צנועה ומסורה. כוחותיו ניזונו מהרצון הבלתי פוסק להיות שותף לבניה של חברה, אשר תחיה בדרכים של יושר, אמון ושלום… את ביתו בקיבוץ טיפח באהבה, את הגינה ליד ביתו הפך לגן פורח. נזכור תמיד את משה כפי שהוא היה… דוד גדי לזמירה ודב יזהר (איזירר במקור). אח צעיר לאורי ונחמה, בקיבוץ העירוני אפעל. 1949 נולד בספטמבר גדי נקרא על שם דודו גד איזירר שנהרג זמן קצר קודם לכן בעת שרותו כלוחם במלחמת העצמאות. יהי זכר שניהם ברוך. גדי היה בן שנה כשהמשפחה עברה לקיבוץ גבעת חיים. מגיל צעיר מאוד סבל מבעיות בריאות וקשיים נוספים שהגבילו אותו פיזית, לימודית וחברתית, שגרמו לו להרגיש שונה ולתסכולים רבים. לאורך השנים גדי עשה מאמצים למצוא לו מקום שבו יוכל להשתלב. בקיבוץ עבד בנוי, בהודיה ובמשתלה. מספר חודשים אף עבד על אוניה. דוד גדי היה מוסיקאי מחונן. משמיעה למד לנגן על פסנתר, על חצוצרה ולבסוף הפך את המפוחית לכלי שדרכו התבטא בעולם ובעזרתה השמיע את קולו קול צלול תוסס וחם, מלא חיים והומור ואהבה לאדם. לגדי היה גם זיכרון מצויין: היסטוריה, תולדות המדינה, הקיבוץ וסיפוריהם של אנשים בחייו. הוא זכר את כולם. נראה כאילו ראשו היה מלא בסיפורים. ואם רק נמצא מי שיקשיב, היה מספר אותם. גדי אהב לדבר בשפות שהיה קולט ולומד מתוך השירים ששמע, יותר מכל אהב את האיטלקית, משירי סאן רמו האהובים עליו במיוחד. בצעירותו אהב גדי לבלות בחברת המתנדבים, לפגוש אנשים מכל העולם ביחד עם חברו אשר אטלס ז”ל. גדי נהג לצאת להליכות ארוכות בשבילי הקיבוץ ותמיד היה אדיב לכל מי שפגש. היה איש נעים הליכות. בשלב מסויים בחייו סבל גדי מדיכאון שהוביל לתקופה של אשפוז פסיכיאטרי בשער מנשה. עם השנים היה גדי מסתגר יותר ויותר והיה מצמצם עצמו ומשתבלל בתוך שגרת יומו וביתו. אנשים נוספים היו לצידו לאורך מסלול חייו, חברים מהקיבוץ שבאו מידי פעם לארח לו חברה: ניר גורן ז”ל, מיכאל אזניאן, ולאחרונה גם יאיר גורן (יקיר המשפחה). היו גם מי שעזרו לו להשתלב במקומות העבודה: ניסים בנוי, עליזה גור במשתלה וגלעד אריאלי ששילב אותו בהודיה ועזר לו רבות גם בתחנות נוספות בחייו. בשנים האחרונות גדי התגורר בבית שקמה שם זכה לטיפול מסור ולמעטפת דואגת וחמה. אני מבקשת להודות בשם המשפחה לכל הצוות הנהדר. דרך הנגינה גם בתקופות הקשות יצר גדי קשרים עם חברי הקיבוץ, זקנים וילדים כולם נהנו מנגינתו. גדי דודי היה ציפור משונה, ציפור של שיר. יהי זכרו עטוף בזמר ובמנגינה. דנה אריאלי 3.01.2025 – 7.09.1949 יזהר גדי גדי, בן דודי היקר, היית חלק מנוף ילדותי. היינו בני הדודים הצעירים במשפחה, והתקיימה בינינו “ברית הקטנים” בקרב בני דודנו. ביליתי בחברתך ימים רבים בחופשותיי כאן בגבעת חיים. כבן המקום פרשת עלי את חסותך והולכת אותי בשבילי המשק. בכל יום נחשפתי לשביל חדש ולפינת מסתור מופלאה. אתה גילית לי את נפלאות פינת החי שריתקה את סקרנותי. ימים רבים בילינו יחדיו בבריכת השחייה שמוקמה בבריכת ההשקיה ולאחר מכן עברה למתקנה החדש. וכאן הפלאת בקפיצותיך מהמקפצה הגבוהה. גדי, אין לך מושג עד כמה הערצתי אותך! ניסית ללמדני לצלול ללא הצלחה מרובה. גדי, זה לא אתה, זה אני שחששתי. בשעת הצהריים צעדנו יחד לחדר האוכל שם פגשנו את דודה זמירה. הדודה הכי אהובה בעולם. הדודה שאת טעם ארוחות הארבע שלה אני נושא על שפתיי עד היום. זמירה רקחה את כדורי השוקולד המופלאים שזכו לשמם האייקוני קוטש-מוטש. גדי, דרכינו נפרדו כשבגרנו וכל אחד יצא למסע חייו. בשנה שעברה התקיימה פגישתנו האחרונה, בני דודים קשישים חברי “ברית הקטנים”. כל כך שמחתי לפגוש אדם מאושר שזוכר את עברנו לפרטי פרטים. גדי, בן דודי היקר, נוח על משכבך בשלום. נדב