17.9.1914–16.5.1995

, בעיירה סוויר בפולין, עיירה שבה היה רחוב אחד. מסביב לעיירה קטנה זו גרו 1914 סימה נולדה בשנת .1939 הגויים. סימה עלתה לארץ ב- התייתמה מאביה ואמה גידלה בקושי אותה ואת שני אחיה. פרנסתה של האם היתה בתפירה. “ביתנו 7 בגיל היה בית עצוב”, סיפרה מאוחר יותר. מזונם היה דגים, ותפוחי אדמה, שגידלה המשפחה ליד הבית. בבית שמרו את השבת וחגגו את חגי ישראל. את בית הספר היסודי סיימה בעיירה. ספרי לימוד לא היו לה והיא שאלה אותם מילדים אחרים. כדי לעזור בפרנסת המשפחה נתנה בערבים שעורי עזר לילדים ממשפחה יהודית בכפר מרוחק. מפחד הגויים היתה רצה הלוך וחזור. סימה השתייכה לתנועת החלוץ הצעיר וידעה עברית על בוריה. את המשך לימודיה כגננת עשתה בווילנה, בתנאים קשים. עבור שעורי עזר קיבלה מקום לגור ולעיתים גם ארוחת צהריים. מווילנה יצאה לפעילויות חלוציות. חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה החליטה שהיא עולה ארצה ויהי מה. הנאצים חיסלו הגיעה לארץ כמעפילה והודות לישראל גלר, שקיבל 1939 את כל בני משפחתה ואת רוב תושבי העיירה. ב- בחיפה את פני המעפילים, היא הגיעה לגבעת חיים. בשנים הראשונות עבדה בחקלאות ואחר כך עברה לטיפול בילדים, עבודה שעסקה בה שנים רבות. אז היה על המטפלת להעיר את הילדים בשעה 6:30 בבוקר, להגיש ארוחת ערב וגם לעשות “לילה טוב”. בגבעת . הם נישאו והולידו ארבעה ילדים: אריאלה, אפרת 31 חיים הכירה את שמעון יוגב, שהיה כבר ״רווק זקן״ בן נכדים, מהם נהנו שמעון וסימה. אחרי שנים רבות של עבודה עם 12 עקיבא ונחמה. במשך השנים נולדו ילדים, עברה לעבוד במטבח. שנה, הידרדר מצבה הבריאותי ומזה מספר שנים התגוררה בבית שקמה, 14 מאז פטירתו של שמעון, לפני בו זכתה לטיפול מסור של עובדי הבית ושל ילדיה, שכולם נשארו בקיבוץ. מהנינים שנולדו בשנים האחרונות כבר לא זכתה ליהנות, עקב מצבה הקשה.