19.03.1923–24.01.2000

אבא נולד בעיירה לובן שבגרמניה. שנשארה עלה ארצה במסגרת עליית הנוער והצטרף לחברת הנוער בגבעת ברנר. משפחתו 1939 בשנת בגרמניה, נספתה כולה בשואה. התגייס לפלמ”ח ושירת בפלוגה ה׳ שפעלה בעיקר באזור המרכז והדרום. 1941 בשנת בפלוגה ה’ היה שייך לכיתת הסיירים שתפקידם היה להכין תיקי־שטח של מקומות נבחרים, כהכנה להקמת התיישבויות, וכן כהכנה לפעולות קרביות. בהמשך נקרא אבא לעלות צפונה וגויס להברחת עולים ארצה מסוריה ולבנון. אבא סחב על גבו ובידיו עולים רבים שיכולים לומר שהחלו את דרכם בארץ על גבו של יהודי אחר. פעילות הברחת העולים תועדה גם בשירו של חיים חפר “בין גבולות בין הרים ללא דרך, בלילות חשוכי כוכבים, שיירות של עולים לבלי הרף, למולדת אנו מלווים”. סיים אבא את שירותו במסגרת הפלמ”ח וחזר לגבעת ברנר, שם השתלב בעבודת המסגרייה, 1945 בשנת מקצוע אותו הספיק לרכוש חלקית בגרמניה. , לאחר שהצליח 1947 במסגרת שירותו בפלמ”ח, הכיר את אימא שגרה בקבוצת שילר השכנה, ובשנת להשיג אזרחות פלסטינאית, הם נשאו. כעבור חודשיים אבא ואימא עברו לגבעת חיים כיוון שחיפשו קיבוץ טוב שלא יהיה גדול מדיי כמו גבעת ברנר. את גבעת חיים הכירו במסגרת שירותם בפלמ”ח. גם פה החל אבא לעבוד במסגרייה, לאחר מכן בזמן הפילוג, קיבל אבא על עצמו את האחריות על ענף המים. התחיל את עבודתו כנהג בקואופרטיב, עבודה שאותה אהב והמשיך בה שנים רבות עד שנאלץ 1954 בשנת להיפרד ממנה עקב בעיות בגב. אבא לא נפרד מהקואופרטיב אלא המשיך לעבוד בו כאחראי על מחסן .70 החלפים, תפקיד בו שירת בנאמנות ומסירות רבה עד הגיעו לגיל חזר הביתה כשהוא מודאג האם יצליח למצוא לו עבודה בגילו המתקדם, אבל גם פה הצליח להשתלב 70 בגיל בעבודת המוסך, תפקיד שהיה חשוב לו מאוד. אבא הלך מאתנו מבלי להיפרד ומבלי לומר שלום. ואנחנו כאן, באנו לומר לך שלום, במסע האחרון. אבא, נוח על מקומך בשלום, והלוואי שתמצא סוף סוף את שלוותך. יהי זכרך ברוך. 73 קטעים מסיפורו של צבי על חייו על בית ההורים “נולדתי בגרמניה בעיירה קטנה שנקראת לובן, במשפחה יהודית בורגנית ומתבוללת, כבן יחיד. הייתה לי אחות שנפטרה בגיל שנתיים מדלקת ריאות. לאבא היה מוסך גדול לאוטומובילים ומגרש לפירוק מכוניות. כל הקרובים מצד הוריי חיו בכפרים השכנים. בחגים המשפחה התאספה אצלנו אך לפעמים לא היו מספיק אנשים למניין. לידנו היה מחנה הכשרה שהיינו מזמינים לחגים ומארחים אותם בבית, וככה יכולנו לקיים את החגים. אני זוכר מפסח את הצלחת הענקית שעליה היו חרותים פרפרים עם כל מיני קישוטים ועל זה שמנו את כל מה שהיה נחוץ לליל הסדר. כשהגעתי לגיל בר מצווה, ההורים רצו לקיים את המצווה אבל לא היה לנו רב. אבי, כראש הקהילה, פנה לקהילה בברלין, והם שלחו לנו יהודי אדוק שידע לנהל את כל הטקסים, אך לא ידע לתקוע בשופר. הביאו הביתה את השופר עטוף במטפחת משי וכולם ניסו אבל לא הצליחו. אני, שהייתי שובב גדול, הייתי מתאמן עם פח כזה שהיינו מפרקים. את השופר שמו בחדר האורחים ולא ידעו מה לעשות. נכנסתי כשהחדר היה ריק, נתתי תקיעה עד שהשמשות רעדו! דבר ראשון קיבלתי מכות, כי איך העזתי לנגוע בשופר בלי כיפה. אחרי התייעצות החליטו גדולי התורה שזאת מצווה לתת לי לתקוע בשופר בבר המצווה שלי. על הוריו …כשעליתי ארצה קיבלתי עוד כמה מכתבים מהם דרך הצלב האדום. אחרי המלחמה שמעתי מקרובים שפגשו את אימי, שלקחו אותה למכבסה של ה־ס.ס. בברלין לעבודת כפייה ואחרי חודש, היא פשוט לא חזרה מהעבודה. את אבי הכריחו לעבוד בפינוי רחובות אחרי הפצצות. הוא עבד מאוד קשה בעבודות כפייה והביאו אותו למחנה בדכאו. הוא חי עד חודש לפני גמר המלחמה. גם הוא יום אחד פשוט לא חזר מהעבודה. איש לא ראה איך ולמה, אבל זה היה ברור, הם חיסלו אותו שם. את אימא חיסלו בתחילת המלחמה ואת אבא חודש לפני שהסתיימה. תקופת שהותו בפלמ״ח …במחלקת הסיירים הטילו עלינו משימה לתקוע יתדות כדי לסמן את הדרך על המצדה, ולהפוך את טיולי שנה. ערכנו מפקד לפידים 2000 הנוער העובד לנכס. בגמר העבודה עשינו עלייה ראשונה למצדה אחרי חגיגי ואז תקעתי בשופר ממרומי מצדה, אז באמת התרגשתי. בכל יתר הפעמים השופר לא סימל לי משהו מיוחד. הפעם היה לזה חוסן שאני הרגשתי בו. …יצחק רבין היה המ״פ שלי. עברנו כל מיני קורסים בכל מיני מקומות בארץ, והגענו גם למשמר העמק שם הלבישו אותנו במדים והיינו יחידה של הקומנדוס הבריטים . קיבלנו מהם נשק, חומרי חבלה והלכנו עם מדים. …אחרי שהייתי שנה בפלמ״ח גם יוכבד התגייסה ויחד הגענו לגבעת חיים כמחלקת הסיירים, גרנו באוהלים לאורך הכביש במקום שהיום נמצא אולם הפועל. יוכבד הייתה האלחוטאית של המחלקה. שנים בפלמ”ח ומכוון שהדבר היה מתיש ,רצינו מאוד להשתחרר.. הוזמנו לשיחה עם 5 לאחר ששירתנו כ- יצחק שדה. יצחק אמר: חבריה, אתם צודקים, אבל אנחנו זקוקים לכם. והסימן היה – הוא הושיט את היד, ואמר: זהו, אתם ממשיכים. 125 מי שלא היתה לו דודה כמו דודה אסתר, לא זכה בדודה – איזו דודה ! דודה שרק מפנקת ומפנקת. כשחזרה עם עמליה מאמריקה, זכינו לקבל את בית הברבי הראשון: כוננית, מיטה, שירותים ועוד. דודה שכל שבת וחופשה היינו כולנו נפגשים ומתנחלים אצלה לחגיגה, איזו חגיגה זו היתה ! בריכה, קפיצות ממקפצות, השתוללויות, סיורים ברפת ובלול, ארוחות בחדר האוכל, גלידה עצמית וכמובן ארוחת הארבע הבלתי נשכחת, שעמליה זוכרת בזכות ההליכה החוזרת לחדר האוכל להביא עוד ועוד לחם. דודה שכשבגרנו והתחתנו היינו מגיעים אליה לבלות וליהנות עם הילדים שלנו, שהיו לה כמו נכדים. תמיד יצאנו ממנה עם מתנות, בגדים משאריות הבדים שתפרה וממתקים – כמה שהילדים שלנו נהנו לבקר אותה. דודה שגם כשהילדים שלנו בגרו נהנו לבוא אליה ולנסוע איתה בקלנועית. דודה שבכל פעם שבאנו אליה ליוותה אותנו למכונית, לראות שהכל בסדר. דודה שבשבוע שעבר אמרה לי, תתקשרי לאבא שיבוא לקחת אותי, תגידי לסבא שאני עוד מעט באה. אז הנה הגעת לסבא. עכשיו אתם שלושתיכם, רחל אבא ואת ביחד, כמו שהייתם פה למטה, ואנחנו פה הפסדנו אתכם. עכשיו כשנצא מפה מי ילווה אותנו למכונית? דודה אנחנו אוהבים אותך