27.4.1945–12.12.1999

זכרי

נולדת בתל יוסף לפני 54 שנה. בן זקונים לצביה ויעקב פישהויט. קראו לך זכרי, לזכר אחיך יורם, שנפטר בעמק ממחלה והוא בן שנתיים וחצי. כשהיית בן שנה נהרגה דרורה, האחות הגדולה בת ה- 16 בתאונת דרכים. נשארתם שלושה אחים, נמרוד, שרה ואתה. נולדת לזיכרון, וגדלת לחיים. תינוק יפיפה, בהיר שיער וחייכן, שעצר את חברי המשק בהליכתם. נחמה מופלאה להוריך על האובדן הכואב. ילד אופטימי, אוהב חיים, אוהב אדם, ואהוב על כולם. בן 6 – היה פילוג בתנועה הקיבוצית, ועברת עם משפחתך לגבעת חיים בעקבות הדוד – אברהם גורן. נקלטת במהירות בכתה א׳. תלמיד מצליח, חבר נפש לחבריך, בן שכל אמא היתה מבקשת. מגיל 15 התגלתה אהבתך האדירה לילדים. כשאמיר, גיסך, נעדר תקופות ארוכות מהבית, היית אבא מחליף לשני ילדיו. “אבא זיזי” קראנו לך. התגייסת לצנחנים, זה לא הפתיע. איפה שיש ערכים של לתת, לתרום ולאהוב, לשם אתה שייך באופן טבעי. מקורס קצינים העיפו אותך כי עזרת לחבר שכשל, אבל גם הצבא הבין שטעה, וסיימת כקצין בקורס הבא. אהבה נוספת שלך – הטבע והנוף, מומשה כשהשתחררת, בבית־ ספר שדה “מירון”, כמדריך טיולים. באותה תקופה הקימה יהודית ארנון את הלהקה הבין קיבוצית, ואתה צורפת משום שידעת טוב קרקוביאק ופולקה. מאז ועד היום אתה רוקד את החיים. בקלילות, בחוזק, עם הסנטר המורם והרגליים הפונות לצדדים. רוקד באהבה, ביכולת מופלאה, ועם חיוך, כמו תמיד. במשק עבדת במטע, כשאתה משלב את החומר עם הרוח. את העבודה הפיזית בצד המחול. גם במטע רקדת בתנועותיך הגמישות, בתמירות שלך. יצרת קשר מיוחד עם דור הוותיקים. הקמת משפחה עם לאה, אהבה גדולה שפרחה. “ביחד”, שנתן כוח גם לכל אחד לחוד. הבאתם לעולם את גילת, עדי ועפרי. בחום, באהבה ללא גבולות, ברוך ובחוזק. תמכת בהורים שהתבגרו במסירות אדירה, ביכולת מופלאה להמיס גם את המרירויות הקשות והכאבים שהצטברו. הצלחת לשמור על אופטימיות גם בצד החרדות הגדולות, עמן חיו הוריך כל השנים. בעיקר, מעוד תאונת דרכים. לאחר מות ההורים, נשארה המשפחה הקטנה מאד מלוכדת. אתה ושרה, בני זוגכם והילדים. שמחים מכל נכד מצטרף, שומרים בקנאות על מפגשי יום שישי, על התמיכה ההדדית, על העזרה הקטנה – ממסמר בקיר ועד אירועים משפחתיים. כשנולדה רוני, הנכדה, כאילו רק היטיבו עמך השנים. מבטה ואור עיניה, די היה בהם שתוותר ותתייצב כל פעם שבקשה. וכאילו אין סוף לאהבתך, וכל פעם מכילה יותר ויכולה ליותר. הצלחת באופן מופלא לשמור על קשר, לפשר, להתחבר, לאהוב את כולם, רקמה אנושית אחת – מבוגרים וצעירים, משפחה וחברים. בקבלה אדירה, יצרת קשר מיוחד ואישי עם כל אחד. גם בתחום החג והעשייה התרבותית היית תמיד אדם תורם לקהילה. לצד לאה הנמרצת. אתה עושה כל מה שצריך שר ורוקד, מסדר כסאות, בונה במה, ומפרק את הערב. איש קול ואיש תאורה. וה״יזכור”, ביום הזיכרון. בקולך העמוק והיציב. יזכור. ואנחנו זוכרים איך רקדת את החיים. לפני כחודש צנחנו יחד צניחה משפחתית. אתה ועפרי, ואנחנו שלושה מבני קרן. “הדבוקה המשפחתית” קראו לנו. ואותה הצניחה תהיה לנו להנצחה. זכרי, כמו חור ענק שנפער בלב. ריקנות אדירה, כאילו תכנס כל רגע, תחייה תניף את אחד הילדים, והכל יסתדר. תסתכל סביב, זכרי. כמה אהבה, כמה חברים. איזו יכולת מופלאה לפשר, לאהוב, לחבר, להכיל את כולם, ולתת, לתת בלי גבולות. זכרי, עוד לא רקדנו את כל החיים. יש עוד כמה טנגואים שאתה חייב לנו. והשארת אותנו משפחה כל־כך, כל כך קטנה. שרה, גלית, ענת