2.3.1916–7.2.1994

למשפחה מעדת בני-ישראל וגדלה בסביבת העיר 1916 ערה היימס, לבית דניאל, נולדה בהודו בשנת בומביי. היו לה שלוש אחיות צעירות ואחת בוגרת ממנה. אביה היה נגר אמן. האדם הקובע במשפחה היה האח הבכור, שהיה מהנדס רכבות. בהתאם לעיסוקו של האח השתייכה המשפחה למעמד” החברה האנגלו- הודית”. הבנות הלכו לבית ספר פרסי אנגלי-נוצרי, וגם עסקו בספורט. בבית הספר התיכון למדה, בין השאר, גם את השפה הלטינית ובשלב מסויים עסקה בהוראת אנגלית. נישאה ערה לבנימין היימס והקימה איתו משפחה בעיר הגדולה בומביי. בנימין ניהל את עסקיו 1941 בשנת של מהרג׳ה הודי, עסקים שלא תמיד צלחו בידיו ובהתאם לכך היה מצבה הכלכלי של המשפחה, אבל המעמד החברתי חייב וכל הילדים למדו בבתי ספר פרטיים אנגליים. עלתה 1956 הבית היה מסורתי-ליברלי וציוני. שמרו כשרות ושבת וקיימו את החגים העבריים. בשנת המשפחה לישראל עם שלושת הילדים הצעירים יותר. (השניים הבוגרים עלו קודם). יחד איתם עלו גם אחיותיה של ערה, עם משפחותיהן. המשפחה הגיעה לבאר שבע ומשם הביא אותם לגבעת חיים – מי שהיה אז רכז עבודה של הקיבוץ – יעקב קופלר. ערה נכנסה לעבודה במטבח ואחר כך במפעל וקשרה יחסי ידידות עם חבריה לעבודה. שנים, חלקן שנים קשות. בנימין עבד כשומר 15 עזבה המשפחה לאשדוד וחיה שם למעלה מ- 1962 בשנת במפעלים ועיקר עול הפרנסה של המשפחה נפל על הבת שמחה, עד אשר קיבל אביה עבודה מתאימה בנמל. שני הבנים הבוגרים דוד ואליהו נשארו בקיבוץ. גם בתקופות הקשות ובתנאים קשים ידעה ערה לקיים בית נאה וחם ומכניס אורחים. הילדים התחתנו והמשפחה המורחבת מימשה את המושג “קיבוץ גלויות” במלוא מובן המילה. חזרו ההורים לחיות בקיבוץ עם דוד. ערה טיפלה בבעלה, שהיה חולה ונפטר זמן לא רב לאחר 1979 בשנת מכן והספיקה לעבוד, עוד לפני שחלתה גם היא, במחסן ובחדר האוכל. שבע שנים שהתה במרכז הסיעוד ונתמכה בעובדים המטפלים ובבני המשפחה. לאט לאט היא דעכה, עד שעצמה עיניה בשקט בשקט, כמו שחיה את כל חייה.