17.9.1909–20.1.1998

שנים, בעיירה קבלובצ׳ה שבאוקראינה. היא היתה אחותן הבכירה 88 , לפני 1909 אמא נולדה בראש השנה, ב- של טובה ודורה, בבית זלדה וזוסיה ברוך. המשפחה התפרנסה מעסקי כריתת עצים ביערות הסביבה. בהיות עקרה המשפחה ממקומה, בעקבות גל פוגרומים (פרעות פטלורה), ונמלטה לבית הורי אביה 13 סימה בת שבקישנייב. בקישנייב הוחמרו תנאי הפרנסה של המשפחה. אמא עבדה ולמדה, וסבתא זלדה עסקה בהשכרת חדרים בבית, ובהכנת סעודות למבקרים. אחד מהאורחים שסעדו בביתם היה מדריך צעיר, ראש הקן של 70 השומר-הצעיר בקישנייב – אבא. שם הנצה הברית המופלאה בין אבא ואמא, ברית שנמשכה למעלה מ- , 1929 שנה. ההתחברות עם אבא – משמעותה היתה גם התחברות לדרך החיים הציונית-סוציאליסטית. ב־ עם סיום לימודיה בגימנסיה, עלתה אמא עם מספר חברות לארץ, והצטרפה בעקבות אבא לחברי קיבוץ ג‘, שישבו בבת-גלים ליד חיפה. אמא מספרת: “היה אז מחסור בעבודה בחיפה, בעיקר לבנות, ובהתחלה אמרו צעירות ויפות, מיד הוחלט להשאיר אותנו 18 שלא יודעים מה יעשו איתנו. אבל כשרק ראו אותנו, והיינו בנות בקבוצה… עבדנו בימים ההם עבודה פיזית מאד קשה, אכלנו מעט, ורקדנו הרבה…” ההסתגלות אז לא היתה קלה לאיש. הדרך החלוצית מראשיתה כרוכה היתה ברגעי התפכחות, ובוויתורים רבים על מאוויים אישיים חבויים וחלומים… אמא מספרת: ״ כשאני הגעתי לארץ, וחשבתי ששרוליק יהיה רק שלי – הוא כבר היה שקוע עמוק בפעילות הציבורית; כבר אז הבנתי שהפעילות הזו תהיה ה׳יריבה׳ – המתחרה שלי במהלך חיינו המשותפים… “אמא ואבא נישאו תחת חופה, כדת וכדין, כפי שהבטיחה אמא לאביה טרם עליתה ארצה, נולד הבן הבכור – עוזי. כעבור שנה יצאה 21 והכתובה נשלחה למשפחתה בחו״ל בגאווה רבה. בהיותה בת חבורת החלוצים לאדמות החול והביצה שבעמק חפר, ותקעה יתד בקיבוץ החדש, גבעת־חיים. אמא למדה הוראה לכיתות יסוד בסמינר הקיבוצים בימי ראשיתו. במיוחד זכרה לטוב את לימודי הטבע עם יהושוע מרגולין ופרופסור מנדלסון, והנחילה לנו מאהבתה זו בטיולי שבת באזור. על תקופת ההוראה דברה אמא בלב חצוי ובביקורת עצמית חריפה; היא אמרה: “עשינו אז הרבה שגיאות, לא הבנו בפסיכולוגיה ובפדגוגיה, והחמרנו מאד בעונשים”. עם סיומו של פרק זה בחייה עבדה אמא בכרם, ובענפי שרות בקיבוץ, עד שפנתה שנה. 20 לתחום רישום העבודה בהנהלת החשבונות, בו עסקה במסירות כ- במהלך שנים אלו הקימו אמא ואבא משפחה ענפה לתפארת, כשאמא היא הדבק המלכד של השבט. היא נהנתה למנות שוב ושוב את יבולה- חמישה בנים ובנות, עשרים נכדים, ושישה- עשר נינים, ומאד ציפתה להולדת שלושת הנינים שבדרך. המשפחה והקיבוץ היו עבורה שני צירים מרכזיים בחייה, אך לא בלי מתחים בלתי־נמנעים בין השניים. בדבריה בעבודת השרשים של דורי בני אמרה: “אני אוהבת את הקיבוץ, והייתי חוזרת על הכל – מלבד הדברים שהפריעו לי בחינוך המשותף; בתור אמא – סבלתי בקיבוץ, ותמיד התגעגעתי לילדי”.” עבורי גילמה אמא גם את עצמתו של הדור הזה, שרשם את דפי ההיסטוריה ושינה את פני הקרקע בארץ הזו במו ידיו, דמעותיו וזיעתו, אך גם – את מחירי הדרך התובענית הזו ששילם האדם היחיד, מחירי עצמיותו. 108 אמא הקרינה הרבה גאווה ונחת במה שבנתה ויצרה , אך בין השורות חשנו גם בוויתורים האישיים הכבדים… חשנו זאת בשנים האחרונות כשסיפרה ודיברה יותר על עצמה; חשנו זאת כשסיפרה כמה רצתה לנגן הצטרפה לחוג ללימוד אנגלית; וחשנו זאת כאשר 80 פסנתר, כמה רצתה ללמוד שפות- עד כדי כך שבגיל דחפה ועודדה אותנו ללמוד, להתפתח, אולי לממש את מה שהיא לא עשתה ולא לקחה לעצמה. אמא העריכה אנשי קריירה ואסרטיביות, ואילו היא עצמה בחרה לה נישות של נתינה חרישית, עשיה יומיומית עיקשת וצנועה. היא המשיכה לעסוק, עד לפני חדשים ספורים, באפיה, בטיפוח הגינה, ובסריגה, וקראה עד לימיה האחרונים ממש. במחלות רבות נלחמה אמא במהלך חייה, ויכלה להן באומץ, וב״פוטנציאל החיים” שבה, כמו שאמר לה אבא לא מזמן; אך בחדשיים האחרונים כבד עליה משא השנים, וזאת למרות הטיפול המסור שזכתה לו מאנשי המרפאה ובית-שקמה, למרות התמיכה מהמשפחה שהקיפה אותה, ולמרות הליווי הצמוד של רעה לחיים – אבא, שאפילו אהבתו העזה לא יכלה לחולי הפעם. היום כשאני נפרדת מאמא, אני נפרדת משירתה החרישית, העדינה, מהדמות האמהית, הנותנת, המשוחחת ורוצה בטוב, ואני נפרדת גם מהמנגינות שלה שלא נוגנו, מהתהיות שלא נתהו בקול – ואולי ממשיכות להתנגן בנו, בניה ובני-בניה. תודה על כל שנתת, אמא, ובראת. יהי זכרך ברוך. נעמי לזכרו של אבא עוזי – ראשי פרקים מחייו: שנות חיי אדם, שהן גם פרק ותקופה בתולדות הקיבוץ, המדינה והעולם? אבא 93 איך מסכמים בכמה משפטים כבנם הבכור של סימה ושרוליק, בזמן שחברי קבוצה ג’ היו עדיין בהכשרה בחדרה, כשנה 27.1.1931 נולד ב- וחצי לפני שגבעת חיים עלתה על הקרקע, כשהגבעה שמאחורינו היתה עדיין גבעת חול מוקפת ביצות, עם הכפר הערבי זלפי לידה. הוא חלק עם מוצרט, המלחין הגאון האהוב עליו כל חייו ואולי שמץ של גאוניות דבק 27.1 את תאריך לידתו ה- גם בו, באבא. מזכרונות ילדותו מצטיירת התמונה המוכרת, של חיים ליד אנשים צעירים מאוד – חדורי להט הנשמה ומסורים לחיי עבודה, מצוקה ומחסור, ושעיתותיהם ודעתם אינן נתונות כל כך לילדים, שנחשבו אז לילדי הקבוצה לא פחות מלילדי הוריהם. בתקופת נעוריו עבר ללמוד ולהתגורר בקיבוץ עין חרוד. תוך ריחוק – שלא לומר הרחקה – ממשפחתו ומקהילתו. בין השאר פיתח שם את תחביב ההאזנה למוזיקה קלאסית שבקעה מהגרמופון במועדון החברים, שתחת חלונותיו ישב ושיחק שחמט. וכך לשמחתנו, הצליח להחמיץ את ההשתתפות הפעילה בפלמ”ח ובקרבות אך היה עד 17 היה עדיין בן 1948 ב- לכל המהלכים ההיסטוריים של תקופת מלחמת השחרור. , שהגיעה לארץ חמש שנים קודם לכן בעליית הנוער, 19 שירות צבאי, חתונה עם הנחלאית שושנה-שוש בת ה- גידול ילדים, שחייה, כדורסל, שחמט, עבודה בחקלאות ובנהיגת משאית, ואז בתכנות מחשבים עד הפנסיה – אלה נקודות עיקריות של חייו. . בעבודה 70 עד תחילת שנות ה- 60 במיוחד זכורה לי לטוב התקופה שבה עבד כנהג משאית, מאמצע שנות ה- זו הוא שילב יחד כמה מאהבותיו: עבודה פיזית קשה בשילוב של מכונות – היתה לו נטיה חזקה לטכנולוגיה, להמצאות ולחידושים – יחד עם האזנה למוזיקה קלאסית תוך כדי הנסיעות, כשאת המשאיות היה בוחר לפי איכות הרדיו שלהן… מבחינת הטכנולוגיה, משאת נפשו היתה לבנות ולייצר רובוט בעל יכולות פעולה כמעט אנושיות, שאותו הוא הגה ותכנן לפרטיו. מסיבות שונות הפרויקט לא התרומם מעבר לדגם נסיוני אחד ותחושת ההחמצה בשל כך ליוותה אותו עד סוף חייו. בהפסקות מהנהיגה, כשהמשאית היתה נפרקת או נטענת, היה שולף מתא הכפפות את לוח שחמט הכיס – שהיו בו נקבים בלוח, בהם היו ננעצים כלי המשחק – ומתאמן ומתרגל, כשהוא משחק נגד עצמו, פעם בלבנים ופעם בשחורים. זו היתה גם התקופה שבה הגיע להישגיו הגבוהים ביותר בשחמט: אלוף ההתיישבות העובדת מספר פעמים, אלוף הארץ, השתתפות באולימפיאדות השחמט כשחקן בכיר בנבחרת ישראל. 2.06.2024 – 27.01.1931 עוזי גלר כאחד מראשוני הדור השני – דור ממשיכי הדרך, אבא הזדהה לחלוטין עם ערכי הקיבוץ, הציונות, הסוציאליזם, העבודה היצרנית והמאבק על האדמה ועל הארץ. למרות שהיה אינדיבידואליסט גדול, ראה את עצמו כחלק ממעמד הפועלים, מהעם, המדינה, הקיבוץ והמשפחה. אבא לא היה איש של מילים, הוא סלד מדיבורי גבוהה-גבוהה, העמדות פנים ועשיית רושם חיצוני, שמאחוריהם טמונים אינטרסים כאלה ואחרים. הוא היה ישר כסרגל, פיו וליבו תמיד שווים. אמר ישירות את שחשב והרגיש אך נזהר מאוד מלפגוע ברגשות האנשים. מעולם לא אמר מילה רעה לבני שיחו או על זולתו אלא טובות בלבד. לשון הרע היתה ממנו והלאה – זאת כל עוד מדובר באנשים ממשיים… אך על ציבורים מסויימים היתה לו ביקורת, במיוחד על ציבורים לא יצרניים שחושבים שהכל מגיע להם. גם את הקיבוץ במתכונתו הנוכחית, שבו “כולם עוסקים בשיאצו במקום בחקלאות או בתעשיה” היא ביקר וניסה, בדרכו חסרת המרפקים, לדחוף חזרה לדרך הנכונה לשיטתו. הוא עצמו מעולם לא הרגיש או חשב שמגיע לו משהו, להפך – איפיינו אותו צניעות והסתפקות במועט עד כדי סגפנות, תוך מסירות, אחריות ונדיבות אין קץ למשפחות. הוא היה מטריאליסט אדוק בהשקפת עולמו אך כיבד גם השקפות אחרות ואהב להתווכח איתן, אם כי מעולם לא סטה מעמדתו. אבא היה אוטודידקט – הן בשחמט, הן בתכנות והן בתחומי ידע רבים ומגוונים מאוד, שבהם היה ידען גדול. בערוב ימיו אחד מהתחומים האלה היה הבישול והאפייה – בעיקר במיקרוגל. בתכנות קיבל את פרס נשיא המדינה על תוכנת ניהול חשבונות שכתב. היה רגיש ומופנם אך מלא הומור – גם כלפי עצמו, בלגלוג עצמי. לכאורה – ולא רק לכאורה – איש של מחשבה ועשייה, אך מאחוריהן היה לב ענק ורגש מלא חום. “לא דיברנו עוד – ובכלל – על אהבה” אבל היא היתה נוכחת מאוד בחיינו והתבטאה במבטים, באכפתיות, בדאגה אמיר מסורה, נתינה נדיבה ועוד. אבא, בילדותנו היית עבורנו בעיקר עוזי גלר הגאון, שחקן השח והמתכנת, בעל מוסריות מוקפדת ועקרונות ברזל. מישהו שאפשר להתגאות בו מאוד, ואפילו להעריץ, אבל גם קצת מרוחק ולא מאוד נוכח. בכל זאת – לטיפה על הראש פה ושם, טיול בשבת בין הוואדיות פעם ב… משחק בכדור-נוצה לשעה משמחת ויקרת מציאות – היו לנו לעוגן ולידיעה איתנה שאתה בשבילנו ובעדנו. ובערוב ימיך היית בשבילנו בעיקר לב. אהבת אותנו – ארבעת ילדיך ושפע נכדיך וניניך – בלי סייגים, בלי הבדלים, בלי תנאים, בנאמנות אין קץ. תמיד חיובי, תמיד אכפתי, מתעניין ובעיקר בעיקר נותן. טל לכן, כשהלכת נשארתי טובלת במעיין זהוב של נועם ואהבה ותודה עליך. אבא, אני עומד כאן מעליך אבל בעצם למרגלותיך. מאוד מאוד עצוב לי על לכתבך מאיתנו, על מותך. אך יגוני מהול גם בשמחה! שמחה על חייך הארוכים והמלאים. אני שמח על הישגיך, על צליחתך את החיים הממש לא קלים וממש לא פשוטים הללו עד גיל מופלג שכזה. חווית וראית כל כך הרבה בחייך הארוכים: מחצי ביצה קשה ופרוסת לחם, מסוס ועגלה (“רק חול וחול”), מגבעה שדופה, שוממת ונגועה בקדחת ומלחמה ועד לגבעה פורחת, מלאת חיים, חיים ארוכים. אני שמח מאוד וגם גאה בך מאוד על כל מה שהקמת והשגת. הקמת כאן על הגבעה הזו בית. בית בקיבוץ וקהילה משגשגת ובית פרטי שלך עם משפחה לתפארת. ואני גם שמח וגאה בך על הישגיך הרבים במשחק השחמט בארץ ובחו”ל ובהקמת מערכי מחשוב בתעשיה. את הכל עשית במו ידיך, בשקט ובצנעה שכל כך אפיינו אותך. אני שמח ומודה לך מאוד על כל מה שהנחלת לי. על דרך חשיבתך המיוחדת, מחוץ לקופסא, על ראייתך את התמונה הרחבה, את כל לוח השחמט על משבצותיו וכליו. על חשיבתך קדימה, שלושה צעדים קדימה, אל העתיד והקידמה. על סקרנותך הרבה שלא ידעה גבול ועל כושר הלימוד העצמי שלך. אבא, אני מודה לך מעומק ליבי על הצעד הקטן אך הענק שצעדת לאחר מותה של אמא. צעדת את הצעד הזה בשקט, ללא מילים מיותרות וללא שאלות, פשוט הודעת: “אני כאן בשבילכם, ילדיי”. תמכת בנו ועזרת לנו, לכל אחד ואחת מאיתנו הענקת ונתת המון. ממש עולם ומלואו. ושוב בשקט ובלי לעשות מזה עניין, פשוט היית כאן בשבילנו. וממש עד יומך האחרון לא רצית להכביד עלינו, אלא להעניק לנו אותך. לחייך, אבא, לחייך הארוכים והמלאים. נוח עכשיו. זכית במנוחה הזו בגדול. זהו ניצחון חייך. אהבתי אותך, אוהב תמיד. זיו “שבע נדודים ירד אודיסאוס השב השאולה לדרוש בשלום ידידים הרוגים לפי חרב” (לאה גולדברג). מאמינים או לא מאמינים באלוהים, תמיד תמצא חברים. עוזי אמר שהוא מתגעגע לחברים מהקיבוץ שאינם עוד. אם הם נמצאים בגן עדן או בשאול תמיד הם יהיו חברים שלי. זה קיבוץ בשבילי ובשביל אבא שלי. רוית