23.02.1947–23.06.2004

בתל אביב, בן 23.02.1947 צביקה נולד ב – שני להוריו חיה ואברהם בן צבי, אח לנעמי ואפרים. ילדותו עברה עליו בין העולם החילוני בתל אביב לבין שכונת גאולה בירושלים, בה גרו סבו וסבתו הדתיים, הורי אמו, שכל כך היה קשור אליהם. כילד נהג לבלות אצלם והרבה לספר חוויות מימים אלו. אמו חיה, דור שני בירושלים, ייצגה את הצבריות השורשית ואת אהבת ארץ ישראל. אביו אברהם, ניצול שואה, הטביע בו את הצד היצירתי שבבניה ובעשיה. בחיפה. בגבעתיים הכיר את את נעוריו עבר בגבעתיים ובתקופה מסוימת בקיבוץ סאסא ובביה”ס הטכני שלימים הפכה להיות אשתו. 16 מרגלית, חברתו מגיל צביקה התגייס לנח”ל והעביר את שירותו כמפקד כיתה. בתקופת הצבא והמילואים רכש חברים רבים עמם נמצא בקשר עד היום. צביקה ומרגלית הגיעו לקיבוץ גבעת חיים עם יניב, בנם הבכור, בעקבות חיים מזור ז”ל ורחל אשתו, חברי אמת קרובים. נפילתו של חיים במלחמת יום הכיפורים היתה משמעותית מאד בהחלטה לבחור בגבעת חיים כבית. בקיבוץ נולדו שגית, רוני ועמית. צביקה השתלב היטב בקיבוץ, בעבודה, בחברה ובחיי התרבות. הוא נשא בתפקידים שונים בגת. שנתיים משמעותיות ביותר בחייו היו בחינוך חברת נוער. עמם מיצה את יכולתו לדרוש ולהעמיד גבולות, ומצד שני להוית כאב חם, אוהב ומקבל. לאחר לימודי הנדסת בנין ברופין החל צביקה לעבוד בענף הבניה בגבעת חיים ובתק”ם. בתחום הבניה מצא שביטאו את היסודות המוצקים שבאישיותו, אושר גדול ביכולותיו המקצועיות, האירגוניות והיצירתיות והישרו ביטחון בכל מי שהיה בסביבתו. צביקה, איש משפחה חם ואוהב, אשר יחד עם מרגלית גידל ארבעה ילדים לתפארת ושני נכדים מתוקים, (נכון למועד פטירתו) מקור דאגתו, אהבתו וגאוותו, ומסביבם תמיד מעגלים של משפחה וחברים אליהם היה מסור בנתינה אינסופית, ברגישות ובאהבה. חייו היו שזורים בשירים וריקודים, בבדיחות ציניות והרבה שמחה. , ברגע אחד נקטעו חייו והשאירו את המשפחה והחברים המומים וכואבים. 2004 ליוני 23 ביום יהי זכרו ברוך