23.02.1916–01.03.2010

בסכווננגאן, עיירת קיט בחופי הים הצפוני בהולנד. לאימו חנה (אנג’ה) 1916 בפברואר 23 אפרים נולד ב- ואביו חיים פנחס פרידמן, שבאו להולנד מפולניה. בית הוריו היה בית יהודי דתי, בית ציוני, פתוח לרווחה לכל יהודי ושימש מרכז לכל מעשה ציוני במערב אירופה, חוקי או לא חוקי. הערך העליון אצל הוריו היה אהבת ארץ ישראל. מגיל שלוש למד עברית אצל גננות שבאו מישראל, נחמה טיומקין ורחל קטינקה, ממייסדות קיבוץ בית אלפא. בהולנד אמו חינכה אותו בצורה די חופשית, לא לבש ציציות או כיסוי ראש, בבית הספר היו עבר לגור 12 מעט ילדים יהודים וכל חבריו היו גויים. לימודי עברית ותנ”ך למד בבית אצל מורה פרטי. בגיל בבלגיה, באנטוורפן והכל השתנה, כל משפחת אביו גרה שם וסבו, שמואל פרידמן, היה יהודי קיצוני בדתו שהתנגד בחריפות לציונות “משום שאסור לעלות לישראל לפני הגאולה וצריך לחכות למלך המשיח שיביאנו ילדים. אביו של אפרים, הבכור, היה למעשה המפרנס, היות וסבא היה חולה וישב כל 12 ארצה”. לסביו היו היום ולמד תורה. הייתה זו משפחה ססגונית, הדודים יצגו את כל הקשת הפוליטית חברתית. ביתם של סביו כל שבת בביתו, כל הגברים היה מלא ילדים, רועש וגועש. היות וסבו היה חולה הם היו מתפללים במניין מסובים לשולחן החגיגי בשבת ובחגים (הנשים לא ישבו יחד עם הגברים), ויכוחים אין סוף החל מדברי תורה וכלה בפוליטיקה. היה זה בית פטריוטי, וסבא היה השולט היחידי. המעבר מהולנד לבלגיה היה משבר מפני שבהולנד למד בבית ספר רגיל ואילו בבלגיה נשלח לבית ספר שדודו ניהל, פה למדו ארבע שעות לימודים רגילים וארבע שעות לימודי גמרא ועוד. המשא ומתן התלמודי, חריפות הטעונים והטיעונים שכנגד שבו את שלחה ההגנה שליחים לקנית נשק. אחד מהשליחים 1929 ליבו ומהר מאד הצטיין בלימודים. אחרי פרעות היה אהרון שידלובסקי ז”ל ממקימי קיבוץ כינרת. הוא היה מל”ו צדיקים, היה איש “הולך תמים ופועל צדק” והואשכנעו לחבור לקיבוץ. היה אביו אחד מחבורה קטנה של אנשים שקנו אדמה בשרון. בכך היה ממייסדי רמתיים. 1925 ב- באותם שנים התרכזו חייו בעיקר בתנועת נוער מקומית “בצעירי העם” שבה פגש את ברטה, אשתו, 4 עד 3 2-3 כיתות תוך הכין תכנית. למד יומם וליל, קפץ ברצותו להקדים את עלייתו והתרחק מהדת. חודשים ועבר בחינות הכניסה לאוניברסיטה בחנט לפקולטה בחקלאות. באותם השנים היה גם בין היוזמים להקמת הפדרציה של כל הנוער הציוני בבלגיה ונבחר ליושב ראש הפדרציה. כעבודת הגמר באוניברסיטה, ועבר לרוחבה 1937 “ההתפתחות והמצב של ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל”, נסע ארצה ב- חודשים. אחרי שסיים את האוניברסיטה יצא להכשרה, גר לבד בחווה שהייתה שייכת 4 ולאורכה במשך התחתן עם ברטה, עלו ארצה והלכו לכינרת. 1939 לאוניברסיטה ויצא יום יום לעבוד עם הפועלים. בראשית די להבין את חיי הקבוצה, את התפתחות הארץ ותנועת הפועלים. אחרי חצי שנה עברו לבית-אורן עם גרעין בלגי. החיים בבית-אורן בימים ההם היו קשים מאד. לא היה אוכל, לא הייתה פרנסה, גרו באוהלים. החורף הראשון היה קשה מאד, בלילות ובימים הרוחות החזקות הפילו את האוהלים על יושביהם, הגשם הרטיב את המעט שהיה באוהל על דייריו, היו ימים שממש רעבו ללחם משום 120 (בן-חיים) עוזרד חנה 06.10.2014 – 06.01.1924 באוקטובר. לצערי 6 תאריך מאוד טעון, ב- בחרת גם לסגור בפנינו את סיפור חייך. לא רצית לדבר על העבר. חזרתי לחוברת -שורשים של ערן ולספר הזיכרון לישי. מצאתי שם ילדות מרתקת. המון מכאובים ושאלות שרק דרך הנתינה העזת לחשוף. . אימך נולדה בוינה שבאוסטריה ואביך בברנו שבצ’כיה. 1924 הסיפור שלך מתחיל לפני שנת הולדתך ב- סבא שלך, היקל מצד אביך היה בן דוד של סבתא היקל מצד אימך. כך נוצרה המשפחה הקטנה שלך. שבה כולם היו קרובים של כולם. את חיי היומיום עשיתם בצ’כיה ואת החגים ביליתם יחד בווינה. אביך ניהל בית חרושת גדול לסריגים וכנראה שהיה גם בעל תואר אקדמי למתמטיקה באוניברסיטה בברנו. (עובדות שליקטנו מהמשפחה המורחבת, כי את לא סיפרת!) המשפחה האמידה בנתה וילה גדולה בפרברי העיר וגידלה אותך כבת יחידה, מפונקת. שנתנה דרור לחלומותיה בקריאת ספרים. נגינה על פסנתר, והרבה ספורט. בעיקר שחייה וסקי. לבית הספר לא שלחו חיית חיי רווחה ותרבות. אח של אמא שלך, שהיה ציוני 13 אותך, למדת עם מורים פרטיים בבית. עד גיל ידוע ומקורב להרצל, החליט להחדיר בך את רוח המרד והציונות. לקחו הגרמנים את צ’כיה כמדינת חסות וצעירים גרמנים מנערי היטלר מילאו את רחובות העיר. 1938 בשנת הוריך שחשו את דופק הזמן, הציעו לך להצטרף לתנועת נוער ציונית. זו היתה תנועה בורגנית עם נוער מתנשא. ואת העדפת להצטרף ל “בלו וויס” שבה היה נוער של מעמד הפועלים שהתאים לאופי שלך. היית עדה לפרעות השונות שהנוער ההיטלראי עשה ברחובות, לחיפושים בבתי חבריך היהודים ולחקירות. גם אותך חקרו על מקום מגוריך ועיסוקי משפחתך. אבל את לא ניפקת את הסחורה. בעטו בך החוצה לרחוב וכך הצלחת להגיע לבית הוריך ולהזהיר אותם. זו היתה נקודת מפנה בחיי המשפחה שנאותה לאפשר לך לעלות לארץ ישראל. שנים רבות רדפה אותך תמונת העלייה לרכבת בפראג. כשאמא שלך רצה אתרי הרכבת ומסרבת להיפרד. זו היתה הפעם האחרונה שראית אותה. בני נוער מאוד צעירים 25 לגבעת חיים הגעת עם תנועת הנוער הלגאלית האחרונה לפני המלחמה. הייתם ומבולבלים שהתמקמו בבניין המזכירות למטה. בחדרים דלים. שרותים בחוץ והרבה יללות של תנים. תנועת נוער א’ חינכה את הטירונים מתנועת נוער ב’ בתעלולים נוראיים שהבהירו באופן די אכזרי לאן אתם הולכים. העבודה היתה בחוץ בתנאים מאוד קשים, ומהר מאוד הגיעה גם הקדחת. לצד החולי היה מחסור באוכל. אבל היתה בריכת שחייה, ולכולם תפרו בגדי ים מהסריגים של היקל שנשלחו איתך לא”י. באירופה המלחמה היתה בעיצומה ושמועות בודדות התחילו להגיע באמצעות הצלב האדום. הורייך הובלו 121 לטרזנשטט. את בחרת לעזוב את גבעת חיים ולעשות עלייה לבית אורן. עם כמה מחברי הגרעין שלך חזרת אל הטבע הירוק. אל אוהלים ומזרון אחד שנדד כל לילה עד שסיים דרכו ברפת כשהתברר שלפרה היחידה לא היה מה לאכול. החיים בבית אורן היו מאוד קשים העבודה העיקרית היתה עבודת סיקול אבנים, בידיים. האוכל הצטמצם לעגבניות ופרוסת לחם והרבה חלומות בהקיץ על החלבה והעוגות שנשארו בגבעת חיים. למרות זאת, אהבת את המקום אהבה עזה, הצטרפת לחבורה שירדה ליגור לעבוד ושם הכרת את אבא שלי. כשהגיעה שעה הלידה של ישי חזרתם לבית אורן ובניתם בית. חייך בבית אורן הפכו למלאי עניין ואתגר, לקחת חלק בהגנה על בית אורן. עבדת ביום וישנת בעמדות בלילה. המצור הבריטי על בית אורן השאיר בך זיכרונות מסעירים במיוחד. בתום המלחמה הגיע לידייך מכתב מהשכן של המשפחה בצכיה. ובו סיפורי הזוועה. אביך עבד בטרזינשטט בסילוק גופות וכשהוצא לו לעבור למקום אחר, אימך הצטרפה אליו, לאושוויץ. שם סיימו את חייהם בתאי הגזים. בין הזמנים ורוחות השמיים נוצרו חיים חדשים בכרמל. אני נולדתי לשנת השלג הגדולה וזכורים לי הסיפורים על שומרת הלילה שחפרה שביל בשלג בעומק של מטר וחצי כדי שאמא שלי תוכל להגיע לבית התינוקות בחוץ היה קור נוראי ובבית התחממנו עם גיגיות של מים חמים. צעצועים היו מעט מאוד ואת מקומם מילא הטבע. יום יום אחרי העבודה שלך במטע, לקחת אותנו לטייל בטבע. בקייץ ובחורף החדרת בנו את אהבת הטבע לסוגיו. ובמיוחד את האהבה לבעלי החיים. לכלבים שלנו היה מקום של כבוד בבית. לנו היה חדר אחד. היו לתוכן חיינו. אפשר והחדר השני עמד לרשותם. ההתמזגות בטבע וההזדהות עם העשייה הקיבוצית לומר שהיתה הרבה קוטביות בחייך. מצד אחד אינסוף קשיים, החל בגירושים מאבא ועזיבת בית אורן לטובת גבעת חיים, ומצד שני – בניית חיים חדשים עם אפריים בגבעת חיים. עבדת בנוי ובהודייה והיית מאושרת. החיים לצד אפרים היו מלאי אהבה ותוכן, אך לצד הדבש הופיעו העוקצים. קודם מחלת הסרטן (ממנה התאוששת) ואחר כך התרוקנות העצמות, ניתוחים, ולבסוף חוסר האונים של הגוף שנכנע למצב של שכיבה בלבד. עם הזמן השתלטה עליך מחלת האלצהיימר. שמחקה באיטיות ובאכזריות את כל תאי הזיכרון שלך רק הרוח נשארה. עד היום האחרון היית חזקה. קשוחה. לא וויתרת! חזקה מול הפציעות הקשות של ישי. בטבע ובמלחמת ההתשה. חזקה מול הלא נודע במלחמת יום כיפור, ההבנה שישי נעדר ויתכן ומוחזק בשבי היתה קשה מנשוא. אך הידיעה ששוביו הרגו אותו שינתה לך את החיים כמו שכתבת: “מת בני, נסתיימה עבורי תקופת חיים. מקור המזון לרוחי ונפשי נכרת. אשר הייתי לא אהיה עוד”. ואמנם, לא חזרת להיות אותה אמא. החיים איתך לא היו פשוטים. אבל אף פעם לא קיטרת . ביום מותו של אפרים. כבר קיננה בתוכך המחלה הארורה ולמזלך לא הבנת שחייך התרוקנו מעוד אהוב נפש כל כך יקר. יש בזה נחמה גדולה שמשלימה את הנחמה בנכדים הנהדרים ובנינים המקסימים. ביום כיפור עוד סבלת. שאלת בעיניך: “האמנם עוד יביאו ימים בסליחה ובחסד?” והיום נבקש אנחנו “שתלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן” עדנה ממלוק 63 מחיפה אם בגלל שיבוש הדרך או בגלל הלגיון הערבי ששכן במבואות שאי אפשר היה להביא אספקה בלבד. כשקבלו את הפרה הראשונה 80 חברים ובאביב נשארו 180 אחוזה וירה על הכביש. נכנסו לחורף עם עבד בנוסף לעבודתו בהכשרת הקרקע, עם הפרה בהיותו “הרפתן הוותיק”. הקיבוץ שלח אותו ל”סמינר רחובות” (סמינר ברל כצנלסון). ברל היה מורה דגול, האישיות המרכזית בתנועת הפועלים ומהמשפיעים הצטרף לפלמ”ח והלך לקורס 1941 ביותר בעולמנו. מאד אהב אותו ומאז הסמינר הפך לבן בית אצלו. בקיץ לצאת לסמינר שליחים בלתי לגלים להצלת יהודים ולעזוב פקודה מבן-גוריון קיבל 1943 באלונים. ב – אל הבלתי נודע, אל יהודי צפון אפריקה. התאהב ביהודים אלו וחזר את הפלמ”ח. בסוף ספטמבר יצא אליהם עוד ועוד. ב 1945-חזר ארצה לרפת ולחיי הקיבוץ. באחד הימים יצא בראש כיתה (כיתת חברי הגנה מחברי בית-אורן) לאימונים, נתפשו ע”י האנגלים ובילו יומיים בבית סוהר בחיפה וכמה שבועות במחנה יצא לשליחות שלישית לצפון אפריקה, כאחראי לענייני הגנה ועליה. במשך 1946 מעצר בלטרון. בספטמבר אניות מחופי צפון אפריקה, אלפי יהודים עלו 3 שנתיים בצפון אפריקה הגיע לכל מקום בו חיו יהודים. הוציא והשתתפו במלחמת העצמאות. לאחר חזרתו ארצה הספיק להשתתף בפעולה אחת לקראת סוף המלחמה. גוייס לחצי שנה להקמת מחלקת יהודי המזרח בסוכנות היהודית ובמסגרת עבודה זו בקר שוב -1949- ב , לקראת עצמאות מרוקו ובתוככי מלחמת השחרור של ערביי אלג’יריה יצא שוב 1956 בצפון אפריקה. ב- חודשים, ובפעם האחרונה יצא לצפון אפריקה לקראת עצמאות 9 לצפון אפריקה למרוקו ולאלג’יריה למשך תוך דרישה ליהודים שיעלו ארצה או יברחו לצרפת. לאורכה ולרוחבה אלג’יריה ב 1961- וחרש אותה וללמד היה מזכיר המשק, באמצע תקופת היותו מזכיר הוחלט באסיפה שעליו להחליף מחנך 1950 ב- שלחה אותו 1961 שנים חינך את הכיתה עד י”ב. ב- 4 את הכיתה הראשונה, כיתת אורן, בבית אורן. במשך כל המשפחה (שני בנים ושלוש גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, להיות שגריר ישראל למרכז-אפריקה. יצאנו בנות שנולדו בין השנים 1945-1958) ובמשך שנתיים היה שגריר במרכז אפריקה ובצ’אד. עד אז היה לפי יצא שוב כשגריר נודד 1981 בטוי של טבנקין “שגריר ליהודים” עכשיו לראשונה הפך שגריר לגויים. בסוף נבחר 1966 חודשים. במשך השנים, בין שליחות לשליחות ובין תפקיד לתפקיד עבד ברפת, בסוף שנת 8 ל – וגם בהקמת בית- שנים. עסק בהרבה דברים 14 כ- כסגן ראש המועצה האזורית חוף הכרמל ושם עבד התחיל גם בפעילות פוליטית, היה ממייסדי התנועה למען ארץ 1967 הספר האזורי מעגן-מיכאל. משנת עסק בכתיבה מטעם יד טבנקין, כתב 1985 ישראל השלמה, תנועת בנאי, תנועת התחיה ותנועת צומת. ב- ועל ההגנה בצפון אפריקה. היה חבר מזכירות התחיה 1947 על שלוש האוניות שהוציא מצפון אפריקה ב- וכשהתנועה התפרקה החל בכתיבת ספר על שליחויותיו וכתיבת מאמרים פוליטיים. עבר לגור בקיבוץ גבעת חיים מאוחד עם חברתו לחיים חנה עוזרד, במשך חייו בגח”מ תמיד היה 1980 בשנת קיבל אירוע מוחי 2006 . ארבעה ימים אחרי יום הולדתו בפברואר 2006 פעיל ומעורה בנעשה במשק, וכך עד קשה ואחרי ארבע שנים של חיים ללא עשיה נפטר ונקבר בבית אורן ליד בנו הלל שנרצח , ואם ילדיו ברטה. יהי זכרו ברוך מירל׳ה 64 בן-משה אולגה 23.1.1967 – 17.12 . 1886 בן-משה רפאל 14.1.1958 – 1875 הוריו של חברנו אלי בן – משה. רפאל נולד בטבליסי, גרוזיה, יחד עם מאנגליה. 1948 אלגה עלה ארצה ב – רפאל נולד למשפחת סוחרים ענפה. לרגל עיסוקיו הרבה לנסוע דרך אירופה וכך הגיע לווינה, הכיר שם את אמא, שם נישאו וחזרו לרוסיה. לאחר שנים אחדות יצאו לביקור משפחתי לווינה, בדרך עברו את ארץ-ישראל, בה חיו הורי האב בירושלים (רצו לזכות להיקבר בירושלים, עיר הקודש). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לרוסיה לא יכלו לחזור. למרות הבדלי החינוך 1914 הגיעו לווינה ב – והסביבה בה גדלו, שררה ביניהם הבנה רבה, האב דבק בלב שלם במסורת הדתית, אותה ספג בבית הוריו, קיים מצוות עד סוף ימיו. במילוי צווי ״דת ישראל״ החמיר עם עצמו בלבד – לא עלה בדעתו לדרוש מאחרים דבר שמעבר להוראת מצפונם. גילה הבנה ורוחב לב בכיבוד רצון הזולת, עדות לדתיותו הכנה והאמיתית. אמא חונכה על ערכי התרבות המערבית שבבית יהודי-וינאי מתבולל. כל ימי חייהם חלמו על “מולדת העם” ו “בשנה הבאה בירושלים” היתה משמעות אישית ומעשית. כאשר עלה בנו ארצה, ראה בזה התחלת הגשמת תקוותיו. המאמצים להשיג עבורם היתר עליה – לא נשאו פרי. כאשר היטלר כבש את אוסטריה – הצליחו לצאת לאנגליה. עם קום המדינה עלו ארצה והצטרפו לשדה נחום. למרות התנאים הקשים, התרגלו במהרה לסביבה החדשה ומאושרים היו ומעולם לא התלוננו. עברו שנים נפטרה 9 נפטר האב רפאל בן-משה. לאחר 83 . בגיל 1955 עם משפחת בנם אלי לגבעת-חיים ב – . 80 האם בגיל שניהם הלכו לעולמם בשיבה טובה והובאו לקבורות בגבעת-חיים.