03.10.1918–11.05.1996

לילי נולדה בוינה אוסטריה, כבת שנייה לסבינה והוגו סינק. אביה היה יהודי חילוני, גאה ובוטח ב״גרמניותו”, אחותה הבכורה מהבית לחיים , יצאה כבר 10 ואילו אימה, שמרה על זיקתה ליהדות. כשהייתה לילי כבת , מיד לאחר פלישת הגרמנים 1938 עצמאיים והקשר בין האחיות כמעט נותק. לילי עלתה לארץ בסוף שנת לאוסטריה, עם חברי קבוצתה להכשרה בקיבוץ אפיקים. לאחר חצי שנה עלה גם בן זוגה, כשסיים את לימודי הרפואה. , במכתב מאחותה, בו היא מבקשת ממנה להוציא 1942 הידיעה האחרונה על משפחתה, הגיעה אליה בשנת ולהציל את ההורים מאירופה הכבושה. עד ימיה האחרונים נשאה לילי רגשי אשמה על אי יכולתה להצילם. . המשפחה חיה בקיבוץ עין־גב, שם עבדה לילי כחובשת-אחות. הקיבוץ 1944 מיכה, הבן הבכור, נולד בשנת שכן בדד בחוף המזרחי של הכינרת, חשוף למתקפות העוינות של הסורים שישבו מעליו. יחד עם שאר הילדים, פונה גם מיכה מעין־ גב בתקופת מלחמת השחרור. לילי, כחובשת, התרוצצה בין הנפגעים בעמדות, והגישה עזרה. בתקופה זו נוצר והתהדק הקשר עם ישקה בוב, שפעל בגבורה בקרבות על הגנת היישוב. נשאו לילי וישקה, ולאחר שנה נולדה בתם, עדנה. לילי, ישקה ושני הילדים, הגיעו לגבעת-חיים 1950 בשנת מאוחד בעקבות הפילוג. קיבוץ עין־ גב נשאר שייך ל״איחוד“”. למרות הקשיים הגדולים בקיבוצם הקודם בתקופת המלחמה והשיקום, הם אהבו מאוד את המקום ואת החברים בו, ואילו כאן, התקשו למצוא מעגל חברתי מתאים. המשפחה התכנסה בתוך עצמה, שומרת על אהבתה לחברים הוותיקים, לקיבוץ עין־ גב ולמעט הידידים שרכשו כאן. מיכה הבכור, עזב לאחר מספר שנים את הקיבוץ. אהבתה הכואבת לבנה שהתרחק, הוסיפה מרירות לחייה. במשך כעשר שנים עבדה לילי כאחות במרפאה, כשהיא מלאת תשומת- לב ואחריות לחולים, ובמיוחד לחולים הקשים. תוך כדי עבודתה השלימה את לימודיה הפורמליים בקורסים לאחיות. כשיצאה מהמרפאה, עבדה כסייעת רופא שיניים ובקוסמטיקה, עד שנכנסה להקמה וארגון של ארכיון הקיבוץ. את הארכיון הקימה יש מאין: נברה בערמות הניירת בניסיון להציל מסמכים, תמונות, מפות, יומנים, תעודות ומה לא. בנוסף דאגה לעדות מוקלטת של החברים על תולדות חייהם, כי כל אחד הוא חלק מהתמונה הכללית, וכל סיפור של כל חבר, שייך לסיפור גבעת־ חיים. קיבוצנו היה בין הראשונים שתיעד בעל־פה את תולדות חיי חבריו. כאשר חלה ישקה, טיפלה בו לילי במסירות ובאהבה עד לפטירתו בשנת . געגועיה אליו ואל האהבה שהרעיף עליה, ליוו אותה עד מותה. לילי ידעה על המחלה הקשה המקננת 1987 בגופה. היא עבדה עד שהמחלה הכריעה אותה ונכנעה לה, אך לא לעקרונותיה. יהי זכרה לברכה