09.06.1950–13.05.2000

שנים. הוריו של שמוליק, 4 שמוליק נולד עם אחותו התאומה דבורה. אחיו יצחק מבוגר ממנו ב- “אקסודוס”. המעפילים באוניית לארץ שעלו אושוויץ השמדה שמוליק גדל ביפו, על גבול תל אביב, בבית ערבי גדול על חוף ימה של תל אביב. באזור זה התקבצו באותה תקופה עולים חדשים מכל התפוצות, ושם למד את ניגונו של שפות שונות, ואף היטיב לחקותו. אביו היה ממוצא יווני וממנו ספג את אהבתו הגדולה למוסיקה היוונית שליוותה אותו במשך כל חייו. אביו היה אדם חולה, ואימו עבדה קשה מאוד לפרנסת המשפחה. בתקופה זו למד שמוליק בבית ספר ממלכתי־ דתי בשכונה, בית ספר שהחינוך בו היה קשה ותובעני. אימו חששה שייצא לתרבות רעה בשל הסביבה בה הוא נפטר אביו 9 חי, ובהיותו בכיתה ג׳ שלחה אותו לפנימייה ליד תל השומר, שם למד עד כיתה ד. בהיותו בן ממחלת לב. המצב בבית היה קשה ושמוליק נשלח לגבעת חיים מאוחד כילד חוץ. כאן בקיבוץ הכיר את שנים עד כיתה ט׳, ואז נאלץ לעזוב כי בילה יותר זמן על מגרש 3 תמר, אהבת חייו. שמוליק נשאר בקיבוץ הכדור-רגל, מאשר בכיתה, בלימודים. כאשר חזר הביתה, עזר בפרנסת הבית במשך היום, ולמד לימודי ־ התנדב לצנחנים, שם עשה את כל שירותו הצבאי, ובמהלכו התחדש 68 ערב בתחום האלקטרוניקה. במאי ׳ הקשר עם תמר. תקופת הצבא הייתה קשה, מרדפים בבקעה, מלחמת ההתשה, ואחר כך, כחייל מילואים התחתן עם תמר ולאחר שנה נולדה בתם הבכורה, חגית. 1972 גם במלחמת יום כיפור ושלום הגליל. בשנת 20 שנים נולדה הבת הצעירה ־ נועה. בקיבוץ עבד כחשמלאי במשך כ־ 6 נולדה הבת אלה, ולאחר 77 בשנת שנה. במקביל לקח על עצמו את נושא התאורה וההגברה, אותם התחיל עם ארגז עץ קטן ובו ציוד מינימלי, והפך אותו לענף מקצועי לכל דבר, ענף שבאו בו לביטוי כישוריו היצירתיים והקפדתו על כל פרט קטן. שנה, כל חג וכל אירוע בקיבוץ היה מוגבר ומואר בצבעוניות. אחת מאהבותיו הגדולות הייתה ־ 18 במשך משחק כדור־ רגל, וגם לזה הוא הקדיש את מרבית זמנו ומרצו, גם כשחקן ושוער, וגם אח״כ כמאמן הקבוצה המקומית. לאחר שסיים את עבודתו בחשמלייה, עבד מספר שנים כאיש אחזקה בחדר האוכל, ובמקביל למד קירור ומיזוג אוויר, והקים ענף זה בקיבוץ. בשנה ורבע האחרונות עבד כעובד־ חוץ בחברת “יגב”, אשר בטרם הספיק לחגוג את יום 12.5.2000 לתדהמת כולנו נקטעה בפתאומיות. שמוליק נפטר בביתו ביום שישי . 50 הולדתו ה־ יהי זכרו ברוך בני המשפחה 23 שאני קוראת לך שוקי וכל מקורבינו יודעים. אנחנו מכירים כל כך הרכה שנים ־ מכיתה ד שמוליק, כשהגעת אלינו כילד חוץ, והיו לנו קשרי חיזור ילדותיים שנקטעו כאשר עזבת בסוף כיתה ט׳ וחודשו בחג שנים אנחנו ביחד. זה הרבה, 32 המחזור שלנו, בסוף כיתה י״ב. סיימת אז קורם מ״כים בצנחנים. מאז, כמעט . לתומי חשבתי שזהו 50 שנים. תכננתי לך את יום הולדתך ה־ 30 זה מעט ולא מספיק. חיינו יחד כמשפחה כ- בנות נהדרות, יש לנו את דבי 3 ציון לחצי יובל, ושנותרו לנו עוד המון שנים של יחד, והיו גם תכנונים. יש לנו הכלבה שאהבת כל כך, וכולנו נשארנו בלעדיך, ולכולנו כל כך תחסר. בחג העצמאות האחרון, יומיים לפני . חיברת את 50 שנחת עלינו האסון הנורא הזה, שיחזרת בפנינו את נאום פרידתך לכבוד יום הולדתך ה- שיר הסיום במלים ולחן משלך. זה היה כל כך מצחיק, התגלגלנו מצחוק. אפילו דיברת על ההלוויה שתהיה לך, ואיך תצחק עלינו ותגיח מהארון. מה, ייתכן שידעת או הרגשת משהו ושמרת מפנינו בסוד? ביום שישי האחרון הכל היה כרגיל, כשבשעת צהריים פרצת הביתה באופן כל כך מבהיל. חשבתי שזה עוד משחק מיני רבים, אבל הפעם זו הייתה הצגה אחרת, שונה, רצינית, קצרה וכל כך סופית. קשה לעכל מוות כה פתאומי אצל כחור כמוך, כזה בריא, כזה חתיך, מלא חיים. אתה לא יודע, אבל אנחנו יודעים כמה עצוב וקשה לנשארים. אני רוצה להיפרד ממך וזה מאוד לא פשוט לדבר עליך בלשון עבר ולחשוב על העתיד – בלעדיך. יש לנו משפחה נהדרת כזו. חמה ותומכת שנותנת המון כוח ויש גם חברות וחברים, אך בסופו של דבר, אתה כאן באדמה למטה, ואני כבר לא אתך. כאן אנחנו נפרדים. מקווה שיהיה לך רוגע ושקט, המון שקט לתמיד. אל תדאג, עוד ניזכר בך בלי סוף, כי דמותך וכל שהיית בשבילנו, אתנו נשארים. שלום לך שוקי שלי. ממני שאוהבת ורוצה לחבק אותך חזק תמר