8.01.1905–30.12.1984

יעקוב נולד בעיירה צ׳רנוביץ (רומניה) למשפחה מרובת ילדים. אביו היה שוחט, חסיד ואדוק בדתו. היה ילד עירני והתעניין בכל הנעשה. בהיותו בן שש כבר עקב בעיתונות אחרי משפט בייליס המפורסם. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היה בן תשע ואז עברה עליו חוויה קשה שהטביעה עליו את חותמה לכל חייו – הצבא הרוסי שכבש את העיירה ערך בה פרוגרום ביהודים. המשפחה ניצלה ונמלטה לעיר המחוז ואחר־כן לעיירה באוקראינה, שם שהו כפליטים עד לפרוץ המהפכה. כאן למד ב״תלמוד תורה”, רוסית וגם עברית, שבה ידע לדבר כבר מילדותו ומגיל שש כבר למד גמרא. פרצה המהפכה ברוסיה והמשפחה חזרה לעיירה בבסרביה. לא היה בה בית־ספר ומעתה למד יעקב 1917 ב- בכוחות עצמו, בהדרכת אביו שהיה בקיא בתורה ובתלמוד, הירבה לקרוא בעברית, ובעיקר רבה התעניינותו בתולדות העם. מת האב, ומעתה היה עול המשפחה על הבנים. בשנים אלה גמלה בליבו של יעקוב 15 בהיות יעקוב בן השאיפה לארץ־ישראל. הוא הצטרף ל״החלוץ” בעיר קישינוב, ועבר הכשרה בחווה חקלאית, שם היה גם שנה עבד במקומות שונים בארץ — בסלילת כביש יבניאל 20 עלה ארצה ובמשך 1925 בן־אהרון. בשנת פוריה, בייבוש ביצות הכבארה בזכרון יעקוב, יחד עם קבוצה מרומניה על־שם יוסף בוסל בכיבוש עבודה בפרדסי חדרה ובחפירת בארות. מחדרה עבר עם הקבוצה לרחובות ועבד בפרדס סמילנסקי. שנים אחדות היה עם קבוצת עיינות בעמק יזרעאל, ואחר־כך כפועל חקלאי ברעננה. בשנות המאורעות שהה בגדרה והיה עבד בצפת וגם עסק בעבודה ציבורית בבית ההסתדרות 1944 ־ 1942 שם מזכיר מועצת הפועלים. בשנים ובהקמת בית ההבראה “בוסל”. משם עבר לקרית־חיים ועבד במחצבת “נשר” וב״פיניציה”. שנות חייו בארץ. שנים אחדות עבד 60 שנה מ־ 40 התקשר עם גבעת־חיים ומאז עשה בה 1944 בשנת ב״גת”. 1952 במספוא ומשנת פעמים אחדות היה מגוייס לעזרה ביישובי הקיבוץ — בפלוגה באילת ב״הגוברים” (גדות), וביד חנה. התמסר רבות לחקירות ארכאולוגיות ובחופשות השתתף בחפירות באתרים שונים בארץ. , 80 לפנות בוקר היה משכים למפעל נפטר בגיל 4 עד שהכריעה אותו המחלה. התמיד בעבודה ובשעה והשאיר את אשתו חנה ואת בתו דרורה, נכדים ונינים. מדברי חברים אנו זוכרים אותו קוצר בחרמש ומעמיס ירק על העגלות לרפת. לימים הורע מצב בריאותו והוא נאלץ לעבור ל״גת”. וגם כאן ראה את עבודתו כערך מקודש. אך אהבתו הגדולה היתה אהבת הארץ, ולא רק בליבו אלא גם בגופו וברגליו. את חופשותיו בילה בחפירות ארכיאולוגיות. היה בין החופרים במצדה, וכמובן חבר נאמן בחוג לידיעת הארץ. יעקוב התבלט בידיעותיו הרבות בספרות יהודית לדורותיה ועסק כל חייו בלימוד ובקריאה. לפני מותו כתב: “אבקש שאחת מנכדותי תקרא על קברי פרק ט״ו בתהילים ואת השיר של חיים ארלוזורוב “אז אדע” נעמי יקרה, נולדת בכפר חיים להורים רות ואפרים רון (ריינהולד). כשהיית ילדה עברה המשפחה לנתניה ושם נולד אחיך אורי. אהבת אמנות וריקוד. נסעת לתל אביב לשיעורי מחול אצל אריה כלב, אותו הערצת התחתנת עם שבי, ולכם 22 כל חייך. כשסיימת תיכון למדת חינוך גופני והיית למורה לספורט. בגיל ארבעה ילדים: אייל, עידן, יוחאי ועדי. עברתם לקיבוץ גבעת חיים מאוחד, ולמרות אהבתך והערכתך לחיי הקיבוץ השיתופיים 1978 ב- התקשית מאוד לשלוח את הילדים ללינה המשותפת. נעמי, היית מאוד יצירתית וקפדנית בכל שעשית, מקורית ומחוברת לגוף, לתנועה, לספורט, למוסיקה ולמחול. כשבאת לגבעת חיים היית מורה לספורט. לאחר זמן הקמת את המרכז למחול אותו ניהלת במשך שנים, העלית ערבי מחול גרנדיוזיים בהשתתפות תלמידות מכל הגילאים, יצרת תערוכות בשיתוף הציבור. לאורך השנים יצרת וארגנת הופעות מחול בחגי הקיבוץ. לכל יצירה שלך הקדשת חודשים. עבדת ביסודיות, באחריות, חקרת את המקורות, בנית צעד אחר צעד, ירדת לפרטים הקטנים ביותר כדי שהכל יצא מושלם. כזאת את, פרפקציוניסטית וצנועה. ממך אפשר ללמוד “איך בונים חומה”. כאלה הם גם ביתך המטופח, בישולייך הטעימים, פינות החמד שיצרת בגינתך, שם אירחת את חברותייך ואת החתולים שאימצת. אולפן המחול שהקמת אכן היה נכס תרבותי וחינוכי בגבעת חיים. עד עתה לא קם לך מחליף ואין גם תחליף לפועלך. נשמור בזכרוננו את אישיותך המיוחדת ואת הימים היפים המשותפים שלנו. החברות נעמי היא אישה מאוד עצמאית שבמובן הכי פשוט, רצתה לדאוג לאחרים ולא שידאגו ויטפלו בה. התקופה האחרונה הערימה המון קשיים וכאבים על הנסיון לשמר את העצמאות הזאת. העובדה שזה כעת מאחוריה, שהיא השתחררה מהתיסכול הזה – מאוד משמחת. התמיכה שלה, האהבה, העזרה וההתגייסות ללא סייגים וגבולות שהיא הציעה לנו תמיד, לילדים, לנכדים, היא ללא ספק עמוד התווך, הבסיס של המפגש שלנו עם העולם וכנראה הכח שמניע אותנו עד היום. ועל זה כולנו מאוד מודים לה. אנחנו אוהבים אותה מאוד. אנחנו עצובים, היא מאוד מאוד תחסר לנו. מאוד רוצים להודות, מקרב לב, לכם – הדרך שבה הקיבוץ, החברים והחברות עוטפים אותנו כל כך עוזרת. זה לא מובן מאליו ופשוט מחמם את הלב. ולצוות הנפלא של בית שקמה: טלי, שרה והמטפלות שקיבלו את אמא ואותנו בחום ואהבה ובעזרה כל כך מדוייקת שמאוד מאוד הקלה על אמא ועלינו. תודה רבה. אייל 03.02.2021 – 15.10.1944 אברהמי נעמי את נעמי הכרתי בעצם כל חיי, אייל מהכיתה של רונן, הילדים הבלונדינים היפים שלה ושל שבי הסתובבו פה מאז ומעולם, אבל התחברתי אליה ממש כשחלתה. אז התיידדנו מאוד. פגשתי נעמי סקרנית, עם הומור בריא, עם שמחת חיים למרות מחלות וצרות בלי סוף. נעמי אינטיליגנטית להפליא, שמעריצה ממש מעריצה את כל אחד מארבעת ילדיה. נעמי שהיה לה כל כך חשוב מה יגידו שנסעה עם הקלנוע בחושך. נעמי שטיפחה את הגינה ואת חתוליה כל יום, שהמדד אם היא מרגישה טוב הוא אם הצלחתי לשטוף את הבית ולעבוד בגינה. אני לא הייתי מהבנות הרוקדות אבל פעם לפני שנים שמעתי אותה אומרת שהרקדניות השקעה. כך גם 100% הן גם התלמידות הטובות ביותר. כל מה שעשתה היתה עושה ב- שלה תערוכה בחדר האוכל. פעמיים שמה את כל כולה ומירצה בתערוכה לחג המשק. גייסה חצי קיבוץ, התלהבה כל כך מעמית ארבל שהיה מרכז תרבות. וכשפרסמתי בגבעתון תמונות שלא נראו לה נזפה בי קשות. מה שלא העיב כהוא זה על יחסינו המצויינים. נעמי, שרק לפני שבוע אמרה לי שאייל הוא הטייס הטוב ביותר, שיוחאי יודע לשכנע כל אחד בכל דבר, שעידן הוא איש ביטחון המוצלח בעולם ועדי המורה ליוגה הטובה ביותר שאפגוש אי פעם, שסיפרה לי כמה היא קשורה לשירה בתו של אייל, “אני גידלתי אותה כשאייל היה בטיסות” אמרה. כל כולה של נעמי נתינה ואהבה. קשה להיפרד למרות שעכשיו, נעמי, את לא סובלת. אני נזכרת בך ועולה בי חיוך. רותם הגיוורה