מספרת עמליה:

אשר אחי היה ילד שובב מאוד. בצבא הוא לחם במלחמת ההתשה בסיני וחבריו ספרו שהיה לוחם אמיץ.

לאחר השרות הצבאי הוא התקבל לעבודה כימאי ועבד באוניות צים. הוא נסע בכל העולם, עבד קשה ואהב

את זה מאוד. לאחר 2 ו שנים בים הוא ירד לחוף ועבד חצי שנה במסגריה בגבעת חיים.

לפני עשרים שנה אשר נסע למקסיקו והשתקע שם. הוא התאקלם מהר, למד ספרדית, דיבר בצורה שוטפת

וקרא עיתונים. שם הכיר את גרסיאלה, אשתו. הם היו זוג חם, אהבו, הבינו, נתנו כבוד אחד לשני. אשר סיפר

לה על ישראל ועל יהדות.

אשר ניסה מזלו בדברים שונים, עד שפתח מסעדה במקסיקו סיטי. בין אורחי המסעדה היו בכירים ממשרדי

הממשלה, והוא הצליח מאוד בעסקים, עד רעידת האדמה הגדולה, שהרסה הכל. אשר נשאר ללא פיצויים

וללא מקור פרנסה.

במעט הכסף שנותר הוא ניסה לפתוח עסקים שונים: בית חרושת לקרמיקה, תכשיטים ועוד. היה לנו קשר

חזק אתו. רק כשידעתי שהוא בסדר הייתי רגועה.

לפני 3ו שנים נולדה גיניפר. אשר היה קרוב מאוד לילדה ואהב אותה בצורה בלתי רגילה.

באחד הימים גרסיאלה נסעה במונית, וברמזור נכנסו ארבעה גנסטרים, קשרו לה את העיניים ובמשך חמש

שעות הסתובבו בעיר, רוקנו את כרטיס האשראי שלה ואיימו על חייה.

לאור הדברים האלה אשר החליט שהם לא נשארים יותר במקסיקו סיטי. הם עברו לגור בעיר מרידה, שבחצי

האי יוקטן ונשארו שם חמש שנים.

בערך לפני שנה וחצי הם החליטו לבוא לארץ ולגור פה, קרוב אל אמא ואלי. הוא תמיד אהב את ישראל,

אומנם חי שם, בגלל גרסיאלה אבל התגעגע הנה.

בגלל המחלה שלו הוא היה זקוק לקרבת בית חולים, רצה לחיות בשביל הילדה, לגדל אותה. ג׳ניפר למדה

בבית הספר, היא כבר יודעת לדבר עברית ומרגישה פה די טוב.

כשהתחילו כאבים בחזה, לא חשבנו שזה רציני. אמרו שצריך בדיקות – אבל אז קרה משהו בלתי צפוי.

ההפתעה קשה, קשה מאוד.

אשר היה בן 55 כשנפטר. אח שלי הוא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם.

עמליה.

בן מתילדה ואלכסנדר אביה של חברתנו ציפורה הוכמן. עלה ארצה ב-1967 מיוגוסלביה.

ויקטור טאוב, נולד והתחנך בעיר בניסקה – ביסטריצה שבצ׳כוסלובקיה. אחרי בית ספר תיכון למד רפואה

וטרינרית בבודפשט. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גוייס לגדוד פרשים ושירת כרופא וטרינר של סוסי

הגדוד. מהתקופה הזו ידע לספר סיפורים עליזים. עם תום המלחמה השתקע ביוגוסלביה בעיירה שחיו בה

כ-30 משפחות יהודיות. השתלב בחיי הקהילה והיה מספר שנים ראש הקהילה. בביתו התקיימו כמה פעמים

חגיגות חנוכה ופורים של ילדי הקהילה. תושבי המקום חיבבו אותו והעריכו את חריצותו ומסירותו לעבודתו.

בהתקרב מלחמת העולם השניה שוב גוייס והוא כבר אדם מבוגר. עם מספר רב של חיילים יוגוסלביים נפל

בשבי הגרמני ובילה שם ארבע שנות מלחמה. אחרי שיחרורו התברר לו שאשתו ובנו היחיד ניספו והוא

התאבל קשות.

אחרי זמן הכיר את נדיה ובנה את חייו מחדש. לפני עלייתו ארצה הם ביקרו אצלנו פעמיים. אהב לבוא ולהיות

בארץ. בסוף שנת 1967 ניתן להם לעלות ארצה והוא היה מאושר להיות איתנו. התעניין בנעשה בארץ

ובקיבוץ, ניסה ללמוד עברית והיה גאה שלמד להבין את השפה. לדבר לא הצליח ללמוד. אהב את החיים עד

יומו האחרון.

זכרונות על סבא:

… אני לא כמו רוב הילדים בקיבוץ, לא גדלתי על ידי סבי. לראשונה הכרתי אותו כשהייתי בגיל 3 .בתחילה

מאוד חששתי להתקרב אליו. לבסוף התרגלתי, והיתה זו התקרבות לתקופה קצרה בלבד, כי סבא חזר שוב

ליוגוסלביה.

ההיכרות השניה היתה כבר בגיל 10 .נסעתי עם אמי לבקרו ביוגוסלביה. ב-1967 עלה ארצה עם אשתו נדיה

מלא חיים, בכדי לחיות בקיבוץ וברצון עז ללמוד את השפה העברית ועוד לעבוד. נהג ללכת בתקופת הקיץ

כל יום לבריכה, עד שנת 1975 .הקפיד להגיע בכל שבת לבית-הכנסת בכפר חוגלה. זכה להיות בחתונתי,

וזה גרם לו להתרגשות לא מעטה, למרות שהרגיש לא טוב, סרב לשכב. שבועיים אחרי החתונה שלי הצטנן

וקיבל דלקת ריאות, מזה לא הבריא. בערב האחרון לפני מותו, ישבנו בחוג המשפחה בחדרו, הוא אמר לי:

תמי, זה הסוף. הרגיש כבר כי סופו מתקרב.

אזכור אותו באיש טוב. עם רצון עז לחיות וליהנות מהחיים.

אבא נולד בעיירה לובן שבגרמניה. בשנת 1939 עלה ארצה במסגרת עליית הנוער והצטרף לחברת הנוער בגבעת ברנר. משפחתו שנשארה בגרמניה, נספתה כולה בשואה. בשנת 1941 התגייס לפלמ”ח ושירת בפלוגה ה׳ שפעלה בעיקר באזור המרכז והדרום. בפלוגה ה’ היה שייך לכיתת הסיירים שתפקידם היה להכין תיקי־שטח של מקומות נבחרים, כהכנה להקמת התיישבויות, וכן כהכנה לפעולות קרביות. בהמשך נקרא אבא לעלות צפונה וגויס להברחת עולים ארצה מסוריה ולבנון. אבא סחב על גבו ובידיו עולים רבים שיכולים לומר שהחלו את דרכם בארץ על גבו של יהודי אחר. פעילות הברחת העולים תועדה גם בשירו של חיים חפר “בין גבולות בין הרים ללא דרך, בלילות חשוכי כוכבים, שיירות של עולים לבלי הרף, למולדת אנו מלווים”. בשנת 1945 סיים אבא את שירותו במסגרת הפלמ”ח וחזר לגבעת ברנר, שם השתלב בעבודת המסגרייה, מקצוע אותו הספיק לרכוש חלקית בגרמניה. במסגרת שירותו בפלמ”ח, הכיר את אימא שגרה בקבוצת שילר השכנה, ובשנת 1947 ,לאחר שהצליח להשיג אזרחות פלסטינאית, הם נשאו. כעבור חודשיים אבא ואימא עברו לגבעת חיים כיוון שחיפשו קיבוץ טוב שלא יהיה גדול מדיי כמו גבעת ברנר. את גבעת חיים הכירו במסגרת שירותם בפלמ”ח. גם פה החל אבא לעבוד במסגרייה, לאחר מכן בזמן הפילוג, קיבל אבא על עצמו את האחריות על ענף המים. בשנת 1954 התחיל את עבודתו כנהג בקואופרטיב, עבודה שאותה אהב והמשיך בה שנים רבות עד שנאלץ להיפרד ממנה עקב בעיות בגב. אבא לא נפרד מהקואופרטיב אלא המשיך לעבוד בו כאחראי על מחסן החלפים, תפקיד בו שירת בנאמנות ומסירות רבה עד הגיעו לגיל 70. בגיל 70 חזר הביתה כשהוא מודאג האם יצליח למצוא לו עבודה בגילו המתקדם, אבל גם פה הצליח להשתלב בעבודת המוסך, תפקיד שהיה חשוב לו מאוד. אבא הלך מאתנו מבלי להיפרד ומבלי לומר שלום. ואנחנו כאן, באנו לומר לך שלום, במסע האחרון. אבא, נוח על מקומך בשלום, והלוואי שתמצא סוף סוף את שלוותך. יהי זכרך ברוך.

קטעים מסיפורו של צבי על חייו:

על בית ההורים: “נולדתי בגרמניה בעיירה קטנה שנקראת לובן, במשפחה יהודית בורגנית ומתבוללת, כבן יחיד. הייתה לי אחות שנפטרה בגיל שנתיים מדלקת ריאות. לאבא היה מוסך גדול לאוטומובילים ומגרש לפירוק מכוניות. כל הקרובים מצד הוריי חיו בכפרים השכנים. בחגים המשפחה התאספה אצלנו אך לפעמים לא היו מספיק אנשים למניין. לידנו היה מחנה הכשרה שהיינו מזמינים לחגים ומארחים אותם בבית, וככה יכולנו לקיים את החגים.

אני זוכר מפסח את הצלחת הענקית שעליה היו חרותים פרפרים עם כל מיני קישוטים ועל זה שמנו את כל

מה שהיה נחוץ לליל הסדר.

כשהגעתי לגיל בר מצווה, ההורים רצו לקיים את המצווה אבל לא היה לנו רב. אבי, כראש הקהילה, פנה

לקהילה בברלין, והם שלחו לנו יהודי אדוק שידע לנהל את כל הטקסים, אך לא ידע לתקוע בשופר. הביאו

הביתה את השופר עטוף במטפחת משי וכולם ניסו אבל לא הצליחו. אני, שהייתי שובב גדול, הייתי מתאמן

עם פח כזה שהיינו מפרקים. את השופר שמו בחדר האורחים ולא ידעו מה לעשות. נכנסתי כשהחדר היה

ריק, נתתי תקיעה עד שהשמשות רעדו! דבר ראשון קיבלתי מכות, כי איך העזתי לנגוע בשופר בלי כיפה.

אחרי התייעצות החליטו גדולי התורה שזאת מצווה לתת לי לתקוע בשופר בבר המצווה שלי.

על הוריו: …כשעליתי ארצה קיבלתי עוד כמה מכתבים מהם דרך הצלב האדום. אחרי המלחמה שמעתי מקרובים שפגשו את אימי, שלקחו אותה למכבסה של ה־ס.ס. בברלין לעבודת כפייה ואחרי חודש, היא פשוט לא חזרה מהעבודה. את אבי הכריחו לעבוד בפינוי רחובות אחרי הפצצות. הוא עבד מאוד קשה בעבודות כפייה והביאו אותו למחנה בדכאו. הוא חי עד חודש לפני גמר המלחמה. גם הוא יום אחד פשוט לא חזר מהעבודה. איש לא ראה איך ולמה, אבל זה היה ברור, הם חיסלו אותו שם. את אימא חיסלו בתחילת המלחמה ואת אבא חודש לפני שהסתיימה.

תקופת שהותו בפלמ״ח: …במחלקת הסיירים הטילו עלינו משימה לתקוע יתדות כדי לסמן את הדרך על המצדה, ולהפוך את טיולי הנוער העובד לנכס. בגמר העבודה עשינו עלייה ראשונה למצדה אחרי 2000 שנה. ערכנו מפקד לפידים חגיגי ואז תקעתי בשופר ממרומי מצדה, אז באמת התרגשתי. בכל יתר הפעמים השופר לא סימל לי משהו מיוחד. הפעם היה לזה חוסן שאני הרגשתי בו.

…יצחק רבין היה המ״פ שלי. עברנו כל מיני קורסים בכל מיני מקומות בארץ, והגענו גם למשמר העמק שם

הלבישו אותנו במדים והיינו יחידה של הקומנדוס הבריטים. קיבלנו מהם נשק, חומרי חבלה והלכנו עם מדים.

…אחרי שהייתי שנה בפלמ״ח גם יוכבד התגייסה ויחד הגענו לגבעת חיים כמחלקת הסיירים, גרנו באוהלים

לאורך הכביש במקום שהיום נמצא אולם הפועל. יוכבד הייתה האלחוטאית של המחלקה.

לאחר ששירתנו כ- 5 שנים בפלמ”ח ומכוון שהדבר היה מתיש ,רצינו מאוד להשתחרר.. הוזמנו לשיחה עם

יצחק שדה. יצחק אמר: חבריה, אתם צודקים, אבל אנחנו זקוקים לכם. והסימן היה – הוא הושיט את היד,

ואמר: זהו, אתם ממשיכים.

הילה שלנו נולדה בקיבוץ” גבעת חיים מאוחד” כבת שלישית אחותם של ענת ורותם. לאחר כחצי שנה בהם

עמדו הרופאים חסרי אונים ולא ידעו מה היא מחלתה של הילה , הגענו איתה לתל השומר לפגישה עם

פרופסור יעקב רותם ז״ל, שהיה מנהל מחלקת ילדים והוא קבע, ללא היסוס שהילה חולה בדיסאוטונומיה

משפחתית, במשך 12 שנה נאבקה הילה במחלה הקשה ונכנעה לה ב- 1984.2.21 .הילה היתה ילדה

בלונדינית. קטנה ושברירית מבחוץ אך מבפנים חזקה עם הרבה שמחת חיים ואומץ ענק. ילדה רגישה, לא

מוותרת על אף שניה של חיוך או משחק ומוכנה לספר על עצמה ועל מחלתה הקשה . ערנית ובעלת רסן

אדיר ליהנות מכל כאשר מצבה אפשר לה זאת . האופי החזק והרצון הנחוש להתגבר ולתפקד רגיל, היכולת

הענקית לשמחת חיים והבנה שלחיות ולהרגיש טוב זה משמעותי ובעל ערך חזק. שלהרגיש טוב זה לא

מובן מאליו, היה צורך להיאבק על כך יום יום. מה שעזר לנו לעזור לה היו תכונות האופי שלה – התבונה,

חוש ההומור, אישיותה המשובבת החיונית והמרץ שנחנה בהם. כל זמן שהילה חוותה רגשות כמו ייאוש

או אוזלת יד הם היו נדחקים החוצה למרות שהיו קיימים ובאו לידי ביטוי במצבים של לחץ גדול, אז היו

גם שמחת חיים כאילו אסירות תודה על – כל יום שניתן לה במתנה, על כל רגע של פעילות שכה אהבה

ובמיוחד לשחק כדורסל. המחלה הלוקחת ממנה את הכבוד והשליטה בחייה שהכניסה אותה לתהומות

הסבל האנושי, מחלה המטרפת את הדעת ומעלה אצלה שאלות ללא תשובות. הילה חיפשה משמעות

לסבל – כמו איוב, וכמו גדולי הפילוסופים בכל הדורות. הסבל שלה עזר לאחרים אולי להיות יותר אנושיים,

יותר מתחשבים, יותר עוזרים וגם יותר אדישים לפעמים – למענה, והיא החזירה בחיבוק , בצחוק , בחיוך,

במילה קצרה, בשיר, בריקוד ובאהבה גדולה.

הילה נטמנה בבית העלמין בקיבוץ – גבעת חיים מאוחד ב- 1984.2.21 .אין יום שהיא לא נמצאת איתנו

ובמיוחד הציורים המדהימים שהשאירה לנו לפני מותה ותלויים בחדר השינה שלנו.

יהי זכרה ברוך.

אמא נולדה בגרמניה.

בגיל 14 עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער והתחנכה בקבוצת שילר.

בשנת 1941 התגייסה לפלמ״ח ועסקה בתחומים שונים: הברחת עולים מסוריה לארץ, הברחת נשק בזמן

העברת העולים – שבעקבותיה ישבה חצי שנה בכלא, סיורי הכנה עם מחלקת הסיירים של הפלמ״ח שחקרה

וסרקה את כל הארץ, והייתה מד״סית ואלחוטנית של גבעת ברנר השכנה.

אמא היתה ספורטאית מצטיינת וצלחה את הכנרת כמה פעמים כאשר היתה צעירה, ובפעם האחרונה

עשתה זאת בגיל 65 לאחר שעברה בהצלחה את ניתוח המעקפים הראשון ושלחה את התעודה לרופא

שניתח אותה.

בשנת 1947 התחתנה עם אבא, אותו הכירה במסגרת שירותה בפלמ״ח ולאחר תקופה קצרה הם עברו

לגבעת חיים, אותה הכירו משרותם בפלמ״ח, מכיוון שחיפשו קיבוץ קטן יותר מגבעת ברנר שנראה להם

קיבוץ גדול מדי. כאן הקימו את ביתם.

אמא היתה אשת מעשים, לא אהבה דיבורים והעדיפה את העשייה: היא עבדה ברפת, בשלחין – שם כמעט

ילדה אותי, בגת, במחסן הבגדים, ב ״סלון של שרה”, במרכזיית הטלפון, ובשנים האחרונות הייתה אחראית

על רישום העבודה. העבודה הייתה בעיניה ערך עליון בחייה והיא השתדלה להתמיד בה עד גיל מאוחר.

אמא אף פעם לא ביקשה לעצמה דבר. צנועה וענווה, הלכה בשוליים, שלא להפריע ולא להכביד.

כשגדלנו, אנחנו הילדים, והקמנו משפחות משלנו, אמא הפכה להיות סבתא גאה לנכדים, שהלכו ורבו,

ובשנים האחרונות שמחה עוד יותר כאשר הפכה להיות סבתא- רבה לניניה.

אמא זכרה יותר טוב מאיתנו את תאריכי הלידה של כל אחד מהילדים, הנכדים והנינים ודאגה תמיד להזכיר

לנו שלא נשכח.

אמא הלכה מבלי שהספקנו להיפרד. בזמן האחרון חששנו שיגיע היום, רצינו לעזור, אך אמא כדרכה סירבה

לכל עזרה. היה לה חשוב לשמור על עצמאותה-כבודה.

מדי ערב שוחחנו בטלפון, כדי לשמוע מה נשמע האחת אצל השנייה, דיברנו על כל הנושאים שבעולם –

פוליטיקה, מלחמות, בחירות וכדומה, בעיקר דיברנו עלינו – על חיי היומיום שהלכו ונעשו לה קשים, אף

שסירבה להודות בכך.

ידענו שיגיע היום ונצטרך להיפרד. אך לא כך רצינו שיהיה.

אני מבקשת את סליחתך אמא שלא היינו לידך ברגעים הקשים האחרונים, מקווה ומייחלת שעכשיו תנוחי

על משכבך בשלום, ללא כאבים וסחרחורות, ללא הצורך להעמיד פנים שהכל בסדר.

תחסרי לי בעיקר בשיחות הערב היומיומיות, בעצות ובהיותך אמא שלי.

יעל.

חדוה נולדה בברלין, בשנת 1911 ,בשם הרטה טראוב. היא היתה בת יחידה להוריה, אשר למרות שם

המשפחה, טראוב )עינב בעברית( המעיד שפרנסתם מיינות, עסקו ברוקחות והקימו כמה בתי מרקחת.

כיאה לבת במעמדה, גדלה חדוה כילדה מפונקת וגם נהנתה מחברתם של הדודנים הרבים. בכל שנה טיול,

פעם לפראג, פעם לבודפשט או לווינה. ברבות השנים נודעה כתלמידה מצטיינת, במיוחד בספרות ואנגלית,

אך הלימודים חדלו להיות בראש מעייניה, כשבגיל 19 הכירה את חיים – היינץ, וכעבור מספר שנות חברות,

ב־1933 ,הם נישאו. לאחר זמן קצר נולד פטר – מיכאל.

את השנים הקשות תחת שלטון המפלגה הנאצית חדוה וחיים חוו על בשרם. את ליל הבדולח וכן הרוח

האנטישמית שבגרמניה גרמו לזוג הצעיר להצטרף למפעל הציוני ולהדריך נוער יהודי בהכשרה חלוצית לא

רחוק מברלין. בשיחה דרמטית, באוגוסט 1940 ,דיבר אייכמן בטלפון עם חיים והודיע לו, שתוך שבועיים

עליהם לעזוב את גרמניה, ולא, יילקחו למחנה ריכוז.

וכך, בבהלה של הרגע האחרון, יצאו חדוה וחיים עם פטר בן הארבע את גרמניה והגיעו, בדרך חתחתים,

לווינה. משם הפליגו על הדנובה באוניית מעפילים – פסיפיק עד מיצרי הבוספורוס. בכניסה לים התיכון

עצרה את המעפילים משחתת בריטית והובילה אותם לחיפה, שם העלו אותם ומעפילים משתי ספינות

נוספות לאונייה פטריה, כדי לגרשם לאי מאוריציוס. חבלני ה״ההגנה” פוצצו את האונייה, במטרה לעצור את

הגירוש, אך הפיצוץ היה חזק מדי ופטריה שקעה למצולות. חיים הספיק למסור את הילד לידי מישהו ורץ

לחדוה ששכבה חולה בבטן האונייה. יחד קפצו למים , וניצלו, אך בנם לא היה בין הניצולים. רצוצים נפשית

וגופנית נשלחו חדוה וחיים למחנה המעצר בעתלית. לאחר קרוב לשנה נולד מיכה והמשפחה הגיעה לגבעת

חיים.

חדוה וחיים השתלבו בחיים החדשים, מילאו תפקידים, חדוה כאקונומית וכרכזת בריאות, וחיים כרכז קניות

של גת וכקניין ירקות וחומרי גלם. אחר־כך נולדו גינה ואורי.

בשנות ה־60 כמנהלת הכל־בו של גבעת חיים הכניסה חדוה מהפכה בתקציב האישי, ובשנות ה־50 ניהלה

את בית ההבראה של הקיבוץ המאוחד בנתניה. גם כגימלאית ניתנו בידיה האמונות האחריות בהנהלת

החשבונות של תקציבי החברים. בין לבין נהנתה מעשייה תרבותית. במיוחד ייזכר לטובה חג פורים, כאשר

יחד עם חיים העלתה הצגות, לצחוקם של חברי הקיבוץ.

מאמצע שנות ה-60 נכנסה חדוה לתפקיד נוסף – סבתא. רם, ניב וליאור, נכדיה הראשונים, ואחר כך דותן,

גליה, אוהד, רועי, דריה וטל. ב־1980 הצטרפו לנכדים גם אופיר ואסף. חדוה מעולם לא שכחה חג ומועד,

והרעיפה מתנות וברכות על כל נכדיה.

בין העוגות שאפתה תיזכר במיוחד האפפל קוכן שאפתה בכל יום שישי. אחרי שנים של שמחה ועדנה הגיע

גל נוסף של עצב ודאגה. ב־ 1978 הלך חיים לעולמו. חדוה אבדה משמחת החיים. בעזרת הנכדים והמשפחה

אספה את כוחותיה וניסתה להתגבר.

שבע שנים אחר-כך נחת אסון נוסף, כאשר אורי, שהיה כוכב ספורט וסטודנט וארכיטקט מצטיין באוניברסיטת

ייל, שנה ורבע אחרי לידת בתו דריה, בגיל 37 נפטר לפתע.

ב־ 1989 כאשר מיכה ורחל היו בארה״ב בחופשה מהקיבוץ, הצטרפה חדוה אליהם, והיא כמעט בת 80. חדוה

השתלבה בפעילות ויצו, טיילה רבות ברחבי ארה״ב ונהנתה מהשנה היפה ביותר בחייה, כדבריה. בהתקרבה

לגיל 90 התחילו הנכדים להתחתן: דותן, רם, ניב, גליה ואופיר ובמהרה נולדו הנינים.

חדוה תמיד מצאה את הצד החיובי, למרות הצרות שפקדו אותה.

יהי זכרה ברוך.

נפרדת ממך – רחל.

חיים החביב, דמות בולטת בתוכנו, נסתלק מאיתנו פתאום והוא קרוב מאוד ליום הולדתו ה־69 .עם גבור שנאת היהודים בארץ מוצאו, גרמניה, ועל אף היות אחד מהוריו לא יהודי, הוא היה מן הראשונים שהבינו כי דרך הציונות המגשימה היא המוצא המכובד היחידי, וכך קרה שחיים הלך להכשרה חלוצית על אף היותו בעל משפחה ומטופל בילד. בשל נטייתו וכשרונו לפעולות ציבוריות נעזרו בו להקמה ולהדרכה של נקודת הכשרה חדשה, ומועד העלייה לו ולמשפחתו נדחה. לבסוף ניתנה להם האפשרות לעליה ב’ ובבוא היום מצא חיים את עצמו עם משפחתו באניה “פטריה” שעגנה בנמל חיפה, צפויה לגירוש. ושוב היה חיים בין הפעילים בוועד הנבחר, ידע על הכוונה למנוע את הפלגת האניה בכל מחיר. ואכן בעד מעשה הגבורה הזה, שהישוב היהודי דאז וכל העולם התרשם ממנו עמוקות, חיים וחדוה שלמו מחיר כבד מאד, ילדם היה בין הנספים. ואחר כך המעצר המייגע בעתלית, היות והשלטונות חשדו בו )ובצדק( שהוא בין הפעילים- המשפחה היתה מן האחרונות להשתחרר ורק כעבור שנה הגיעו אלינו. וכאן בביתו הקיבוצי שהוא אהב מאד, עבד וטרח ותרם לציבור בהתמסרות רבה בכל תחום שנדרש ממנו. הנה הגיעו ימי הגיוס הגדול בזמן מלחמת העולם השניה. לפי בקשתו הוא גוייס לפלמ״ח וגם במסגרת זו הוא לקח חלק בפעילות מרכזית. כאשר השתחרר שרת את הקיבוץ בנאמנות בעבודות שונות ותפקידים שונים ועם פיתוח התעשייה שלנו עבר לעבוד בביהח״ר “גת” ובו המשיך והתמיד עד קצה גבול יכולתו ולפעמים גם מעבר לזה – עד יומו האחרון שבא עליו לפתע. הנה כבר קיצו קרוב מאוד ובשעותיו האחרונות הוא עדיין דואג לסידור ענינים שונים שלא הספיק לגמור. השאיר אחריו את אשתו חדוה, הבנים מיכה ואורי, הבת גינה והנכדים. מדברי חברים כי זאת לדעת: הוא אהב את הקיבוץ כולו כמסגרת ודרך חיים אך הוא אהב לעזור לכל חבר וחבר בכל העינינים הקטנים של יום יום שהם לפעמים קובעים הרבה. עזרה זו הוא נתן בכל הדרכים כנדרש, גם בעצה מועילה אבל גם בעבודה וטירחה ובתבונת כפיים, וכן הצטיין באחריות ודיקנות בביצוע. נזכור את חיים כשותף נעים בעבודה ובפעולות חברתיות שונות ,שתמיד יכולנו לפנות אליו בכל ענין ובכל שעה.

דברים שכתבה רחל (בלשונו של מיכה: המלכה)

מיכה שלי, אישי היקר והאהוב – כל מה שרצינו לומר זה לזו כבר נאמר מעל פני האדמה. המחלה שלך איפשרה לנו, עם כל הצער והבכי, לפתוח פתחי אור דרכם חדרו רגשותינו, מחשבותינו. הקשר המיוחד שלנו בא לידי ביטוי בכל הדרן המיוסרת והקשה הזו. הכאב לא נגמר והגעגוע רק יתעצם. אתה ואני אחד הם. בלילה הלכת כבר לעולמות אחרים, כשאהבת כולנו עוטפת אותך ברוגע ובשלווה ואני בכיתי ובכיתי כי לא רציתי שייגמר לעולם. וחיכיתי בלילה שיבוא פרפר לבן. “בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד, שב, תנוח, אל תירא ואל תעוף בחזרה…” אני אשמור עליך. אוהבת אותך כל כך.

אבא מיכה היקר אהובנו,

איש המעשה החם והמחבק, היוזם, התומך והמרעיף מיכולותיו על כל הסובבים אותו, איש משפחה, בעל, אח, אבא וסבא. שנים של אהבה, נתינה, תרומה, ובנייה של בית עם רחל, הילדים כולם, המשפחה, החברים והקיבוץ תמו במכה של מחלה שהיכתה בך ללא רחם. כאדם אופטימי מטבעך, נלחמת והאמנת, נלחמת וחשבת כל הזמן שתנצח, זאת היתה דרכך מאז ומעולם. רחל וגם אנחנו האמנו יחד איתך בהצלחתך ובניצחונך. נאחזנו בתקווה ובהצלחות הקטנות לאורך הדרך ונשברנו כל פעם מחדש מהאכזבות והכשלים, אך לא אתה!!! נשארת מאמין וחזק גם ברגעים הקשים!!! אני אישית מרגיש זכות גדולה להיות בנך, למדתי ממך רבות, בין שאר אמירותיך זכורה לי במיוחד סיסמתך הקבועה על “הפרה שרוצה להניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק”, במקרה שלך איתנו, הילדים שלך, כך זה היה תמיד. בכל צומת בחיי, אם זה בילדות, בנעורים הפרועים, בצבא, בעסקים, בלימודים ואף בחיי המשפחה הקטנה שלי, למדתי ממך המון. תמיד נכחת, תמכת, תרמת וייעצת. נתת את התחושה המחזקת שיש על מי לסמוך. היית עמוד התווך של המשפחה ולמעשה של כמה משפחות, שהקמת וחיברת ויצרת במו ידיך ואהבתך. אבא יקר, היית)וסבורתני שעודך( איש של אמונה בטוב ואיש של נתינה, אופטימי עד אין קץ, מלא באהבה לאנשים ומלא באהבה מאנשים. אמנם את רבות משנות עבודתך הפורה הקדשת לענף הרפת )אולי משם גם שאבת את המשפט בעניין 126 הפרה שרוצה להניק…( אבל תמיד עניינו אותך האנשים, להם הקדשת את זמנך ומחשבותיך, לטובתם התנדבת והתמסרת. שנים רבות פעלת בטיפול, ליווי, תמיכה וסיוע לאנשים עם מוגבלויות וקשיים אישיים. ליווית הן מטעם הקיבוץ והן באופן פרטי אנשים שהיו זקוקים לסיוע ותמיכה ועשית זאת באהבה גדולה ובמסירות אין קץ. עם יציאתך לפנסיה סייעת לחולים ולאנשים בשיקום בקיבוץ, באזור עמק חפר ואף בבית לוינשטיין, ראית בכך שליחות ומצווה, מי היה מאמין לפני ארבע-חמש שנים שאתה, האיש החזק, הגבוה והזקוף תיקלע למצב בריאותי כזה? בטח שלא אתה!!! אבא יקר, הינך האיש האופטימי, היזם, הוגה החלומות ומגשימם, בונה, יוצר ולא נח לרגע, עד להשלמת הרעיון או החלום. לצערנו הרב, במאבק במחלה, המחלה ניצחה, אבל אתה נתת לה פייט שלא נראה כמותו ואת זה אומרים גם הרופאים והצוות הרפואי שטיפלו בך במסירות ועשו ככל יכולתם לעזור לך ולנו, ועל כך נתונה להם תודתנו מעומק הלב. אני יודע שלא נהוג, אני גם יודע שאין מערבבין” שמחה” ב״שמחה”. אבל אחטא לאמת אם לא אומר זאת כאן ועכשיו, רגע לפני הפרידה הסופית ממך: רחל היקרה!!! את היית לאבא כותל המזרח, אבא העריץ אותך, סגד לך, ואהב אותך עד אין קץ. היית לו עוגן וחוף מבטחים וזאת לאורך כל השנים. עם פרוץ המחלה והתגברותה, נלחמת ביחד עם אבא להצילו. לרפא, להבריא ולמצוא מזור ותרופה לכאביו. אין בליבי ספק שללא מסירותך ואהבתך כפל כפליים, הטיפול היום – יומי, שעה – שעה, דקה – דקה ושניה – שניה, בחוסר פשרה, באהבה, בחיבוקים, בחום, במוסיקה ובדאגה אוהבת, הם הם שנתנו לאבא את הכוח להמשיך להאמין ולחיות עוד ועוד זמן מעבר לכל סיכוי אפשרי, על כך נתונה לך אהבתנו הגדולה. אבא יקר, אנו עומדים המומים על קברך. עצובים, בוכים ושבורים! אף על פי כן, אנחנו נחושים ואופטימיים בדיוק כמו שלימדת אותנו כל השנים: להרים את הראש, לחייך, להביט קדימה לעתיד ולהמשיך להאמין. תודה אבא על שנפלה בחלקנו הזכות להיות ילדיך. תנוח בשלום ושלווה באדמה שכה אהבת. שלך ילדיך רם ואורית, ניב וזיו, גליה וליאור, אופיר ויפעת, אסף ויעל, טל וליאור.

מייקל… אני יושב כאן, בבית שלך. שלנו. בחדר בו לפני יומיים נשמת את נשימתך האחרונה. נשימה ארוכה, שבה סיפור חיים שלם, אומרת תודה לגוף החזק הזה שלך, וממשיכה ממנו בצורה של רוח. רוח שמאותה הנשימה תהייה איתנו בכל מקום, כל הזמן. לעד. כמו אוויר טהור. מייקל, למדתי ממך עולמות יותר משאוכל להניח כאן על דף מחורבן. את פרטי הפרטים של הביטוי הרגשי, אשלח לך תוך כמה שבועות בצלילים, שיפגשו את הנפש שלך בשמי הנצח המחבקים. תודה לך, איש יקר ונדיר על הסבלנות, על ההבנה שלא ידעה אופק, על האופטימיות שרק אפשר להעריץ מכיוון שלשאוף אליה זה בלתי אפשרי; תודה על האהבה שמעולם לא ראתה גבול, ותודה על המתנה הכללית, שנתת לכל אלה שזכו להכיר סוג של אנשים, שכמותו לא יהיו עוד בעולמינו, ואחרוניהם הלך מאיתנו בחמישי האחרון. אני אוהב אותך עם כל הלב, וכמו האהבה שאין לראות אותה רק להרגיש, אנחנו לא ניפרד לעולם. בדמעות חונקות מגעגוע וגאווה. שלך פצי – אסף הדר

שושנה נולדה בקרינקי ליד ביאליסטוק שבפולין. להוריה היו חמישה ילדים. בל בני המשפחה ניצלו בשואה.

בתקופת המלחמה עבדה במכרה פחם במחנה בסיביר. שם היו החיים קשים ביותר. משם עברה אחרי

המלחמה בחזרה לפולניה ולאחר נדודים הגיעה לעיר רייכנבאך שבגרמניה. במחנה בסיביר פגשה שושנה

באברהם והחליטו להתחתן. נולדו להם 4 ילדים. שרה עוד ברוסיה, פנינה ואהרון בפולניה ועינת בגבעת חיים.

בשנת 1950 עלו ארצה. בתחילה היו במעברה בפרדס חנה, לאחר מכן באור־ עקיבא ומשם הגיעו לגבעת

חיים.

שושנה עבדה שנים רבות במטבח ובמטבח דיאטה, בחבתניה ובשנים האחרונות ב״גת”. שושנה אהבה את

העבודה ב״גת”.

בשבעת החדשים האחרונים לחייה חלתה שושנה וסבלה כאבים וייסורים עזים עד יום מותה.

אולגה לבית פרנקנבוש נולדה בצ׳כיה בשנת 1894 ,מושרשת בעיר מולדתה ובשפה הצ’כית. זמן קצר לפני

פלישת הנאצים לצ׳כיה התחתנה עם ריכרד זגר ושניהם עזבו את צ’כיה. בשנות נדודיהם, בסן דומינגו

וונצואלה, נשאה היא בעול הפרנסה.

בגבעת-חיים השתלבה מיד בחברת ההורים, בחיוניות האופיינית לה. עבדה במטבח בחריצות. בעליצותה

הטבעית רכשה לה מהר ידידים. היתה מאושרת אצלנו, העריכו אותה ככח עבודה חשוב במטבח – התמידה

שנים בעבודה זו.

ב-1964 פקדה אותה מחלה שגזלה ממנה את עצמאותה. עברה לבית חולים כרוניים, שם נפטרה אחרי סבל

רב ב- 1965.6.17 .הובאה למנוחת עולמים בגבעת-חיים.