גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של ראובן ליכטנר
נולדתי בוינה באוקטובר 1927.
 
אבי ריכז והדריך את צוות העובדים בבית-מלאכה גדול לקונפקציה אימי היתה מורה לפסנתר.

הורי לא היו דתיים ואף לא ציינו את הגי ישראל. קשרי עם "היהדות" הסתכמו בשעור דת שקויים פעם בשבוע בשעות אחה״צ ובו עסקו בקריאה בסיפורי המקרא ובשינון תפילות מן הסידור. הדברים היו זרים לי וכן גם השפה, כך שרק חזרתי כתוכי אחרי מילות המורה.

נוסף לכך חלה עלי חובת הליכה לבית-הכנסת מדי שבת (אחי הבכור היה מלווני לשם) דומני שהחובה היתה מטעם המורה שמונה על-ידי הקהילה היהודית בוינה.

מי שהזכיר לי אח היותי בן לעם היהודי היו ילדי הגויים. הם ידעו שאני יהודי ומדי פעם כשנחה עליהם הרוח היו רודפים אחדי ברחוב ומציקים לי וצועקים באזני: יהודי-Jude. לכן yבעי היה שחברי היחידי באזור מגורי היה ילד יהודי שגר באותו בנין רב דירות בו גרנו (בית ובו כ-150 דירות).

באוסטריה, ערב הפלישה היו כ-40% מהאוכלוסיה נאצים אוהדי היטלר שרצו בסיפוחה של אוסטריה לגרמניה. ב-1938 לאחר הסיפוח, הורע מצב היהודים באופן ניכר. כל התלמידים היהודיים (ואני ביניהם) הוצאו מבתי-הספר בהם למדו, ורוכזו בבית־־ספר אחד (שהיה מרוחק מאד מביתי). בתי העסק היהודים נסגרו ואבי נותר משולל פרנסה.

המעטתי לצאת מן הבית. באחת הפעמים הבודדות שהעזתי לצאת לרחוב תפסוני שני פרחחים ודחפוני פתחת לדוכנים של השוק שהיה ריק מרוכלים בשעות אחה״צ. הם איימו עלי בסכין, אח"כ רצו ממני כסף ולי לא היתה פרוטה. לבסוף כשלא ידעו איך להתעלל בי עוד, תפסוני והטילוני לתוך פח אשפה גדול שהיה גבוה וסגרו עלי את המכסה. לאחר שחלף זמן הרימותי את המכסה ואשה שעברה ברחוב סייעה בידי לצאת מתוכו.

הורי אסרו עלי, לאחר מקרה זה, לצאת לרחוב. הרחוב היה המקום בו למדו ילדי הגויים מה אפשר לעשות ביהודים, הם ראו מדי יום כיצד בריונים היו עוצרים את הנשים היהודיות ההדורות בלבושן ומכריחים אותן לכרוע על ברכיהן ולשפשף את הרחובות והקירות מלכלוך הכרזות הפוליטיות שכיסה את פני העיר.
 
(לפני פלישת היטלר לאוסטריה עמד להערך משאל עם. האם האוסטרים מעוניינים בסיפוחם לגרמניה אם לא. משניתברר מעט לפני המשאל שאין רוב לאינטרס הגרמני - פלש היטלר לאוסטריה כדי להבטיח ״משאל עם הוגן״. לכן היתה העיר כולה מכוסה בכרזות תעמולה בעד ונגד הסיפוח).

באותו זמן החלו היהודים מתייעצים בינם לבין עצמם כיצד ולאן לברוח?

לפני כל השגרירויות הזרות נישתרכו תורים ארוכים של יהודים שרצו להגר מאוסטריה ומהר ככל האפשר. הנאצים היו מתנפלים על אותם תורים, תופסים יהודים מתוכם, מכים ומתעללים בהם. אותה שעה היו אנשי המשטרה, הממונים על הסדר והחוק, עומדים ונהנים. במקרים אחרים מעלימים עיניהם מן הנעשה.

מכיוון שלא עלה בידינו להשיג היתר-כניסה למדינה בטוחה יותר, החליטו הורי לנסוע לאנגליה בה חיתה דודתי (עמה עמדו הורי בקשר הדוק ושתפוה בלבטיהם להיכן להגר). הדבר התבצע כך: אמי, אחי ואני עזבנו את אוסטריה באוגוסט 1938. נסענו ברכבת מסויימת. ביום מסוים ובקרון מסוים. וכל זאת משום שמכר של אבי, גוי (שעבד פעם עם אבי) היה אחראי על קרון מסויים ברכבת מסויימת ונסע בתאריך מסויים ברכבת שיצאה מאוסטריה. אקט זה הבטיח לנו אח עזרתו במעברי הגבול ואף הסתיר עבורנו אח דברי הערך ואת כספנו, משום שליהודי אסור היה ליטול עמו בצאתו מאוסטריה מאומה מרכושו פרט ל-13 מרק לנפש.

אבי נשאר בוינה עוד לתקופת מה, כדי לחסל את הרכוש שנותר ולארוז את הרהוט על-מנת לקחתו לאיטליה.

הגענו לרומא, לביתה של דודתי, התארחנו בביתה כשבועיים והיא הציעה לנו לעבור מן המטרופולין לעיר שקטה ומרוחקת ושמה פיסקרה השוכנת לחופו של הים האדריאטי.

קצת אינפורמציה לגבי מה שהתרחש באיטליה ביחס ליהודים:
ב-1922 עלה מוסוליני לשלטון באיטליה.
ב-1938 הוצא על-ידי המפלגה הפאשיסטית האיטלקית בראשותו של מוסוליני "מניפסט הגזע האיטלקי״.
-על יהודים נאסר ללמוד וללמד בבתי-ספר כלליים.
-נאסרו נישואי תערובת.
-יהודים זרים (כל מי שבא לאיטליה לאחר 1919)ניצטוו לעזוב את המדינה תוך 6 חודשים.
-חובה להצהיר בפני השלטונות על שייכות לגזע היהודי וחובה לדאוג שזה נרשם במרשם התושבים לביקורת המדינה או ניתמך על-ידה כגון הנהלת בנקים, מוסדות וכדו׳.

את רדיפות היהודים באיטליה (מאז הנהיגה הממשלה הפאשיסטית את מדיניות הגזע בשנת 1938), ניתן לחלק לשתי תקופות עקריות כשהתאריך של שביתת הנשק עם באדוליו (8 בספטמבר 943ו) וכיבוש איטליה (הצפונית ועד רומא) על-ידי צבאות גרמניה הנאצית מפריד בינן.

כשניכנסנו לאיטליה באוגוסט 1938 קיבלנו רשות לשהיה קצרה בלבד. לאחר שעברנו לגור בפיסקרה בבית שכור ושהינו בעיר מספר חודשים בקשנו מן השלטונות רשיון קבע לדור בעיר (היתר לשהות קבע חפף שנתיים ימים) וניתן לנו. באיטליה של אותם ימים שלט מוסוליני, אולם עדיין לא ניכרתה ברית בין היטלר למוסוליני. יהודים לא מעטים היוו חברים במפלגה הפאשיסטית האיטלקית, ולא מעט יהודים ממנו מפעלים של מפלגה זו.

אבי הצטרף אלינו באוקטובר של אותה שנה. במשך חודשי הקיץ למדתי איטלקית, כך שבתחילת שנת הלימודים יכולתי להצטרף לאחד מבתי הספר בעיר ולהתחיל בלימודים.

לא פרסמנו ברבים את יהדותינו, ותושבי העיר עמם היה לנו קשר סברו לתומם שאנחנו גרמנים.

אבי מצא עבודה בבנק ואמי חזרה לחת שיעורי נגינה בפסנתר ואף החלה מורה את השפה הגרמנית. היה לכך ביקוש רב כי בבתי-הספר האיטלקיים הוכנס לימוד השפה הגרמנית כמקצוע חובה. אימי לימדה לא רק תלמידי בית ספר, אלא גם את מוריהם שהתקשו ללמוד שפה זו. התברר שאמה היתה מורה מעולה ומבוקשת.

הזמן חלף. שנה וחצי של שקט יחסי ואז התחיל מתברר שאיטליה עומדת להצטרף למלחמה לצידה של גרמניה נגד בנות הברית. שוב החלו הורי לחפש דרך כיצד לצאת מאיטליה. באמצעות פרוטקציה עמדנו לקבל אשרות כניסה לברזיל. נסענו לרומא לשם סידור הענין ושהינו בה בדיוק באותו יום בו הכריז מווסוליני על הצטרפותה של איטליה למלחמה. בעיר נערכו תהלוכות והונפו סיסמאות, העם שהוכן לקראת האירוע קיבל זאת בהתלהבות רבה.

בעקבות ההכרזה על כניסתה של איטליה למלחמה, הרימה האוניה הברזילאית (שעגנה בגנואה) את העוגן וברחה ואנו נשארנו ללא אפשרות הגירה לברזיל.

עם כניסתה של איטליה למלחמה החל קיצוב במזון והחלה מצוקה כלכלית. בעקבות הידוק היחסים בין מוסוליני והיטלר קיבלו השלטונות האיטלקים הוראה ללחוץ על הפליטים היהודיים. משהגיע זמנו של חידוש רשיון ישיבתנו באיטליה ניתקלנו בסירוב מצד שלטונות העיר, אף איימו שישיבו אותנו לגרמניה. אימי נסעה לרומא ושם בעזרת דודתי הפעילה פרוטקציות, התחננה ואפילו בכתה עד שאיזה פקיד ברומא נאות להרים טלפון לפיסקרה והודיעו לפקיד הממונה בעיר שיאפשרו לנו להשאר עוד 6 חודשים במקום.

ב-1942 פוטר אבי מן הבנק בו עבד וזאת עפ״י דרישת השלטונות. התברר שבבנק הופיע שליח של הבולשת האיטלקית, הוא הודיע למנהל הבנק שאבי יהודי ואסור להעסיקו בעבודה בבנק. מכאן ואילך הפכה אימי להיות המפרנסת היחידה של המשפחה. היא לימדה פסנתר, זימרה וגרמנית. (שני הורי שרו יפה מאד ועוד בוינה הרבו לשיר ולנגן בצוותא ומשעברנו לאיטליה למדו לשיר את האוטרות האיטלקיות בשפה המקורית וכשהיו שרים בבית בערבי הקיץ היה קולם בוקע מבעד לחלונות הפתוחים וקהל מקומי של אוהבי מוסיקה היה מתאסף ומאזין לקונצרט).

ב־1943 הוצא טופס פניה לכל בתי הספר האיטלקים בו נידרשו התלמידים להצהיר על אי השתייכות לגזע היהודי.

אימי חתמה על טופס זה עבורי ואני ניתקבלתי לשנת הלימודים החדשה. עברו שבועות מעטים מתחילת שנת הלימודים ויום אחד באמצע השיעור ניקראתי בדחיפות לחדרו של מנהל בית-הספר. הוא רגז עלי מאד על שהעלמתי את היותי בן לגזע היהודי וסילקני מיד מבית-הספר וגם יצא בעקבותי מחדרו לראות האם אכן מלאתי את פקודתו בדחיפות הרצויה לו.
(כיום אני בטוח שגם הוא היה מבוהל מאד וחשש שמא יסולק מן המפלגה הפאשיסטית בגין החזקת יהודי בבית-ספרו).

ב-1946, לאחר המלחמה, פנה אותו מנהל בית-ספר אל אימי ובקשה שתאשר בכתב שהוא עזר לנו בעת המלחמה בכך שאיפשר לאחי לגשת ב-1942 לבחינות הבגרות (מה שהיה אמת). הורי נחנו לו את האישור והוא הוחזר לכהן כמנהל בית-ספר (לפני כן פוטר משום השתייכותו למפלגה הפאשיסטית בעת המלחמה.

המצב באיטליה הלך ורע, מושבותיה באפריקה ניכבשו, אתיופיה, לוב וחלק מסומליה נישמטו מידה. עריה הגדולות, בעיקר באזור התעשייתי שבצפון איטליה, הופצצו קשות מן האויר על-ידי בנות הברית וכל מי שהיה באפשרותו לנוס מהן, ברח לערים הקטנות ששכנו באזור החוף האדריאטי, אזור שהיה עד אז שקט באופן יחסי.
 
הראשונים שנמלטו היו העומדים בראש המפלגה או בעלי אמצעים, ששלחו את בני משפחותיהם לאזורים שקטים ובטוחים יותר. אי-לכך נוצר בפיסקרה מחסור פתאומי בדירות וכשהגיע לעירנו אחד מראשי המפלגה ממילנו והתקשה למצוא לעצמו דירה נאותה, הוא לחץ על השלטונות לסלקנו. קיבלנו הוראה לצאת את פיסקרה ולעבור לגור באיזה כפר נידח בהרים וממקום זה נאסר עלינו לצאת. היה עלינו להתייצב מדי יום ביומו בתחנת המשטרה הכפרית כדי להפגין נוכחות.

זמן קצר לאחר מכן הפציצו בנות הברית את פיסקרה משום צומת רכבות מרכזית שעברה בסמוך לה ושוב החלה בריחת תושבים המונית והפעם מפיסקרה לעבר כפרי האזור ההררי. הכפר בו שכנו הפך בין שבוע מכפר המונה 2000 נפש לכפר ש-9000 נפשות מתגוררות בו.

לא היה מזון ולא תנאים לטפל באוכלוסיה גדולה מעין זו. זמן קצר אחרי כן הודח מוסוליני, בנות הברית התקרבו לדרום איטליה והאנדרלמוסיה היתה שלמה. אנחנו קיוינו שבקרוב נשוחרר.


קצת אינפורמציה:

ב-25 ביולי 1943 בוצעה באיטליה ״הפיכה" שהביאה לנפלת מוסוליני ומשטרו הפאשיסטי והעלתה תקוות רבות לשחרור קרוב ומוחלט, אולם שביתת הנשק שהוכרזה ב-8 בספטמבר 1943 גררה בעקבותיה את כיבוש רובה של איטליה בידי הגרמנים, מרומא וצפונה, כלומר כל המחוזות בהן ניתרכזו קהילות ישראל. מוסוליני חזר לכהן בראשה של ממשלת בובות איטלקית פאשיסטית.

הצבא הגרמני שכבש את צפון איטליה ומרכזה, התארגן והתייצב בקו הגנה שהיה בערך כ-20-30 ק״מ מן הכפר בו שהינו והם עצרו באזור זה את כוחות בנות הברית למשך 9 חודשים, שכללו גם תקופת חורף קשה במיוחד, באותו זמן החלו פליטים יהודים שונים (מאוסטריה, פולניה, גרמניה צ׳כיה ויוגוסלביה) שעד כה ה0תתרו בהרי יגוסלביה, החלו לנוע לכיוון איטליה. הם עלו בטריאסט ונסעו ברכבת הנוסעת דרומה בתקווה להגיע לאזורים שבשליטת בנות הברית או לפחות לאזורים שישוחררו בקרוב על-ידם. איתרע מזלם והגיעו עד פיסקרה כשהצומת המרכזי העובר בה ניפגע והם נותרו ללא אפשרות להמשיך ולהתקדם. מכיוון שאיזור החוף נישלט על ידי כוחות משטרה איטלקיים וגרמנים, פנו הם לפנים הארץ לכפרים שבהרים וכך פגשנו אף אנו בכמה מהם (ביתנו הפך מוקד משיכה לאנשים אלו).


יום אחד הופיעה אישה פולניה, שלאחר זמן לא רב הודתה שהיא יהודיה, אישה כבת 42, אחר כך הופיעה משפחה מאוסטריה, שני אנשים מבוגרים עם ילד בערך כבן 8. הופיעו גם אב ובתו בת ה-17 מיגוסלביה. אנשים אלה היו מלאי חשדות ופחדים מחוסרי בטחון ונטולי מנוחה. הם היו מתארחים בביתנו ללינת לילה ואף לארוחות (התחלקנו עמם במעט המזון שניתן היה להשיג). הם היו באים ונעלמים ושוב שבים... בהתנהגותם ראיתי כיצד סבל מחסור ופחד הפכו אנשים בני תרבות למעורערים המוכנים למסור לידי האויב את חבריהם לסבל.
 
בדצמבר של אותה שנה כשהקוים של החזית התייצבו ולא נראה שום סיכוי שבאותו חורף נשוחרר, החלטנו להמלט מאותו כפר בו אולצנו להתייצב יום יום לפני המשטרה. עברנו לאיזה כפר עוד יותר קטן ונידח, אך לא עברו שבועיים ובביתנו הופיע בלש, הוא הודיע לנו שהמשטרה יודעת להיכן ברחנו ושכדאי שנחזור למקומנו הקודם ״אל תעשו צרות כדי שלא נעשה לכם צרות", מן נוסח איטלקי שתחילתו משדל ומסביר וסופו מאיים! הבעיה היתה כיצד לחזור? תחבורה לא היתה, החורף היה קשה והמרחק בין שני הכפרים כ-13 ק"מ.

אימי יצאה לבקש עזרה מקרב אנשי הכפר, שמא ירתום מי את סוסו לעגלה תמורת תשלום כמובן, ויובילנו. ( הליכה ברגל לא היתה בגדר האפשרי משום מחלתו של אבי). משנתברר לאימי שאין אף כפרי אשר מוכן לסייע בידינו עזרה עוז והלכה למפקדה הגרמנית המקומית הציגה את עצמה כפליטה איטלקית אשר ברחה מצפון איטליה מחמת ההפצצות. כן הסבירה לגרמנים שהיא נשארה ללא אפשרות יציאה מכפר זה עם בעלה החולה ועם בנה וביקשה את עזרתם בנידון.

המפקד הגרמני שלח מיד קומנדקר עם נהג וחייל מלווה - הם טיפסו על ההר עם אמא. אנחנו היושבים בבית פנימה ראינו לפתע מכונית גרמנית ממנה מגיח חיל ואמא, היינו בטוחים שבאים לאוסרנו. אך הנה נכנסה אמא וצעקה קחו אח המזוודות - נוסעים!

החייל נטל את המזוודות ועזר להעמיסן על המכונית ובאותה עת מיהרה אמא למשוך את שולי כובעו של אבא עד מעל לאפו, לבל יזדקרו פניו היהודיות לעיני הגרמנים וכך הגענו לכפר.

באותו לילה פרצה באיזור סופת שלג שלא ניראתה כמוה זה עשרות שנים. גובה השלג הגיע לכדי 1.5 מטר. שלג זה שיתק למשך חודשיים את כל הפעולות באיזור, איש לא זז מן המקום בו שהה, הקווים קפאו ממש. רק הצבא הגרמני לא שקט, מדי פעם היו חייליו פושטים על הכפר, עוברים מבית לבית בכדי ליטול גברים לעבודות כפיה כגון: פינוי שלג מן הדרכים או חפירת עמדות ושוחות עבור הצבא הגרמני.

בהזדמנויות מעין אלו היינו אני ועוד כמה צעירים איטלקים יורדים למרתף ומסתתרים בו (הם נטלו אנשים מגיל 14-60) ובאותה שעה היתה אמא מארגנת את השכנות ויחד היו משקות אח החיילים הגרמנים ביין והם היו עוזבים את הבנין עליזים - ובלי גברים.

כשמזג האויר השתפר והחלה עונת האביב, גבר הפחד מפני מאסר, אז החליטו הורי לשלחני בדרכו של אחי וכך יצאתי באחד הבקרים לדרך, הגעתי עד נקודת הזינוק ממנה היו עוברים את הקווים, במקום זה התארגנה קבוצת כמרים איטלקיים שסייעו בידי כל אדם (שהיתה לו סיבה טובה לכך) לעבור את קווי האויב. (מאוחר יותר התברר לי שהם גם היו אלה שסייעו לאחי בחציית הקווים תחת מסווה של איש כמורה). משהגעתי נתברר לי שעקב חידוש הפעילות המלחמתית משני צידי הקו, אי אפשר לעבור בנתיב זה ולכן חזרתי הביתה להורי. הם קבלוני ברגשות מעורבים שמחו לראותני חי אך הצטערו על שלא הצלחתי לחמוק ולהנצל. (השכנים ספרו שהורי בכו כל אותם ארבעה ימים בהם נעדרתי מן הבית).

במוקדם או במאוחר הגיעו לכל כפר ועיירה איטלקית אנשי קומנדו גרמניים שבדקו את רשימות האוכלוסין במשטרה המקומית וכך קרה שבבוקר אחד בחודש מרץ 1944, בשעה שעברתי בכיכר המרכזית של הכפר, עצר לידי קומנדקר גרמני, נישאלתי על-ידי היושבים בו האם שמי רוברט ליכטנר, הם אילצוני לעלות על ריכבם ולהובילם לביתי. משנכנסו הודיעו לנו שלוקחים אותנו ומייד!! אך לא בטרם ערכו חיפוש בבית במגמה למצוא רכוש ולא מצאו. כן חיפשו אחר אחי שברח כמה חודשים לפני כן, אמרנו להם שברח ואיננו יודעים היכן הוא. הם הרשו לנו לארוז מזוודה עם כמה חפצים והעבירו אותנו לבית מעצר בעיר טרמו כ-50 ק״מ מאותו כפר.

בכלא זה ריכזו הגרמנים את הפליטים היהודים שנימלטו מארצות הכיבוש הנאצי וחיפשו מסתור באיטליה (לא ניתקלתי באיזורים בהם חיינו ביהודי איטלקי - שאיטלקים מסרוהו). כן ניכלאו בכלא, איטלקים שערקו מן הצבא האיטלקי הפאשיסטי או שהיו חשודים מבחינה פוליטית. שהינו במקום כ- 4 שבועות, אבי ואני בחדר אחד עם עוד 40 גברים. אימי שוכנה באגף הנשים, ובכל יום איפשרו למשפחות להפגש למשך שעתיים בחצר.

הבנין בו נכלאנו היה עתיק, עובי קירותיו כ-1.5 מטר, חלונותיו ניבנו מן הריצפה עד התיקרה ו- 3 סורגי ברזל עבים היו קבועים בכל חלון. בכל בוקר בשעת ההשכמה וכן בכל ערב אחרי ההשכבה נהג אחד הסוהרים להכנס לאולם בו התגוררנו ולהגיש לנו קונצרט, הוא עבר מחלון לחלון ובידו מקל עמו פרט על כל הסורגים תוך כדי הקפת האולם.

יום אחד הודיעו לנו שמעבירים אותנו
רק את היהודים שהיו בכלא. החזרנו את הציוד שקיבלנו, מזרוני קש, קערת חרס וכף מעץ, ובערב הועמסנו על משאית גרמנית ונסענו בלילה, באפילה. לפנינו נסע אופנוע, מאחורינו ג'יפ וכך שמורים היטב הגענו לאחר כמה שעות נסיעה למחנה שהיה מרוחק כ-80 ק"מ מן הכלא בו ניכלאנו קודם לכן. מחנה זה שימש עד להתמוטטות איטליה הפאשיסטית (1943) כמחנה לשבויי מלחמה אנגלים ואמריקנים.

לאחר כיבוש צפון איטליה בידי הגרמנים, הפכוהו הנאצים והשלטונות האיטלקים הפאשיסטים למקום איחסונם של יהודים, עצירים פוליטיים ושאר מיני אנשים לא רצויים למשמר. היו שם כ- 60 סינים שעסקו לפני המלחמה ברוכלות, היו איטלקים ממלטה שבפרוץ המלחמה שבו לארצם והוחזקו במחנה כ- 4 שנים ועוד.

כל קבוצה לאומית הוחזקה בקסרקטין ניפרד ולכל קבוצה היו שעות שימוש משלה במטבח המשותף לכל המחנה. הקבוצה אליה השתייכנו היתה מורכבת מאותם פליטים שניקבצו מהרי יגוסלביה ונתפסו לבסוף כולם בידי הגרמנים. קיבלנו ביתן משותף ובמהרה התארגנו, שטפנו את הריצפה וחיטאנו את המקום מכינים ופשפשים ושאר מכות מחנה. מתחנו כמה חבלים מקיר אל קיר ותלינו עליהם שמיכות ועל-ידי חציצה זאת השגנו מעט פרטיות לכל משפחה. בתוך המחנה היינו חופשיים להסתובב במשך כל שעות היום, אך לצאת ממנו היה אסור. השומרים היו איטלקים אך הפיקוד היה גרמני.

שלושת הימים הראשונים עברו מהר מאד ובמוצאי היום השלישי הופיעו אצלנו פתאום השומרים האיטלקים ובקשו שניתן להם ביגוד אזרחי. הם היו מוכנים לתת תמורתו אפילו אקדח. פשטה שמועה שבערב יבואו הפרטיזנים וישחררו את תושבי המחנה.

ובאמת בסביבות השעה 19:00 בערב, עם רדת החשיכה, הופיעו פרטיזנים מחופשים כגרמנים ליד השער. שני הגרמנים שעמדו בפתח המחנה פתחו להם, והנה נישמעה מהומה מכיוון השער. ראינו אנשים רצים במחנה עם נשק וצועקים: ״לצאת, לצאת, קחו אח חפציכם וברחו להרים!״. כך אמנם עשינו. נטלנו אח חפצינו ורצנו, כל 400 תושבי המחנה, התפזרנו לכל עבר.

הורי ואני התקדמנו במהירות האפשרית לתוככי ההרים המיוערים ובסביבות 22:00 בלילה ניתקלנו בבית נטוש, נכנסנו ללון בתוכו ולמחרת המשכנו בדרכנו ומצאנו מקלט בבית של כפריים אדיבים מאד.

אותו בוקר הגיעה למחנה ממנו נימלטנו זה אתמול, שיירה של משאיות גרמניות כדי לקחת את כל תושבי המחנה צפונה. מכיוון שלא מצאו בו נפש חיה, הם שלחו פטרולים לסרוק את האזור. אחד הפטרולים, ראה מרחוק יהודי זקן, פולני, הם צעקו לעברו "עצור!" הוא ניתקף בפחד וברח והם ירו בו והרגוהו. הוא היה היחיד שהצליחו לתפוס, לאחר מכן הסתלקו. נישארנו אצל אותם כפריים כשבועיים שלושה.

באותה תקופה החלה התקפת בנות הברית. הצבא הגרמני נסוג וכל עורקי התחבורה מלאו בגרמנים נימלטים. הנסוגים שלחו פטרולים לבתי הכפריים האיטלקים כדי לקחת מהם מזון. אנחנו  הסתתרנו במשך היום בשדות וביערות.

רק אימי נשארה בבית הכפריים והנה הגיעו 3 חיילים לבית ודרשו מן המארחים שלנו מזון. אמא ראתה שהכפריים רועדים מפחד ומוכנים לתת כל שיש בביתם. היא התערבה ואמרה לאשה, הוציאי יין והשקי אותם ביין, התחילה לדבר עמם בגרמנית. שוב הציגה עצמה כפליטה מצפון איטליה, נחנה להם מעט צידה וחשבה שניפטרה מהם. אך הגרמנים סברו אחרת, הם אמרו: ״יופי שיש לנו מתורגמנית, בואי עמנו וסדרי עבורנו את העניינים גם בשאר הבתים״. הם נטלו אותה עמם לשם איסוף מזון בכפרים וכך במשך יום שלם, בקשה אמא מן התושבים שבבתים שתחילה ישקו את הגרמנים ביין ואח״כ יתנו להם מעט אוכל.

לקראת הערב חזרו כל הפטרולים למקום ריכוזם, התברר שהם מנו כ-800 חיילים. פטרולים אחרים הביאו כבשים שלמות שחוטות, חצאי חזירים, נקניקים וכל טוב בשפע רב. כמובן שהפטרול שנהנה מעזרתה של המתורגמנית הביא מעט יחסית אך לעומת זאת הם היו עליזים מאד שיכורים לגמרי. בשלב זה הצליחה אימי להמלט - למזלה.


אחרי שאחרוני החיילים הגרמניים נסוגו מן האזור (ידענו שהם אחרונים משום שהם פוצצו את הגשרים). מאד שמחנו וחשבנו הנה מחר יבואו המשחררים - בנות הברית. הם לא באו למחרת ואף לא יום לאחר מכן. בשלב זה החליטו הורי לשלחני חזרה אל הכפר בו נעצרנו ולראות מה נותר מרכושנו ולמנוע את נטילתו.

יצאתי לדרך בכיוון דרום, עברתי יערות, הרים וגבעות ונחלים קטנים. ביום הראשון עברתי 48 ק״מ והגעתי לעיר בה התגוררה הסבתא של הכפריים הנחמדים שארחונו כשנימלטנו מן הכלא. היא הרשתה לי ללון אצלה. למחרת יצאתי לדרך, הקטע הבא אמור היה להיות בן 36 ק״מ (חשבתי לעבור את המרחק ב- 3 ימים). והיה מביאני לאותה עיר בה היה בית הכלא הראשון.

אחרי כמה שעות הליכה בשעות הצהרים ניתקלתי פתאום במשאית צבאית איטלקית (איטלקים שלחמו לצד בנות הברית) היא נתדרדרה מן הכביש לבוץ שבצידי הדרך. פניה היו באותו כיוון אליו הלכתי. היו עליה כמה שבויי מלחמה שעד כה הסתתרו בהרים. כל נוסעיה ירדו לחלצה. הצטרפתי למחלצים ותמורת זאת ניתן לי טרמפ עד לאותה עיר, שם פגשתי חבר שלי - איטלקי מאותו כפר בו חיינו והוא 
הבטיח לי טרמפ הביתה. למחרתו של יום כבר היינו בכפר. ככה חזרתי לביתנו ומצאתי שמרבית הדברים עמדו במקומם, נישארתי במקום בציפיה להורי שיבואו. הם הגיעו כשבועיים אחרי בעזרת כוחות הכיבוש.

כאן נסתיימה עבורנו המלחמה.


סוף המלחמה באיטליה

שעות השחרור, בין יוני 1944 ברומא לבין סוף אפריל 1945 באיטליה הצפונית, מצאה יהודים צעירים רבים, משתתפים במאבק נגד המדכא הנאצי הפאשיסטי.
2000 יהודים בקירוב, שירתו בשורות הפארטיזנים. כ-100 מהם נפלו בקרב, חמישה זכו לאחר מותם לציון לשבח הגבוה ביותר. יהודים אחרים מלאו שליחויות מסוכנות בשירות צבאות בנות הברית שעלו מן הדךום ואף ביניהם היו אבידות.
הכיבוש.
מתוך מספר כולל של פחות מ 35,000 יהודים שהיו באיטליה בעת הכיבוש הגרמני, נעדרו בסוף המלחמה קרוב ל-7,750 מהם 7,496 גורשו אל מחנות ההשמדה והשאר נירצחו במקום או נפלו בשדה הקרב.