גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של מנדל גלר ז״ל
נישבענו: "לעולם לא נישכח אח מעשי היטלר - ימח שמו"

כשאני שוכב על הספה בשעת בין-השמשות, לנוח מעמל היום, באה ומקיפה את זיכרוני עיר המולדת שלי, העיר כוטין, וכאשר אני סוגר אח עיני מרחפים לפני תמונות שעברו על העיר כוטין באלו ימים נוראים שהפשיסטים הגרמנים, הרוצחים האכזריים דרסו במגפיהם המלוכלכים בדם ההרוגים ברחובות העיר וירו בכל מי שפגשו בדרכם.

העיר כוטין היתה הראשונה בה שפכו חמתם על כל איש ואשה זקן וטף. כמעט כל העיר עלתה באש, אבל בזה לא נחה דעתם. הם חפצו לאבד ולהשחית במלוא מובן המילה, והנה ההידמקים האלה, החיות בצורת אדם התפזרו בכל הרחובות והרגו את כל מי שפגשו בדרכם.

הקורבנות הראשונים שנפלו ביד הגאסטפו היו שלושת הרבנים ועשרת השוחטים עם הרבי ממזרניץ ובראש הרוצחים האלה הוציאו אותם מחוץ לעיר. ציוו להם לחפור בעצמם בור גדול, ומשחפרו התחילו לירות בהם עד שנפלו כולם אל הבור, ובכדי להגדיל את הכאב והבושה שלנו ואת השמחה בשבילם השליחו אשה ערומה ממש על הרבי ממזרניץ.

בתוך עשרת השוחטים שבעיר היה אחד ששמו ר' יצחק, הוא היה גדול מכולם. לא רק בחכמתו אלא גם בלימודו. הוא למד אצל ר׳ ניסלה פוסק בכוטין והיה כמעין המתגבר. הוא קיבל הסמכה לרבנות מהרב צירלטון מקישינוב שהיה מלומד וגדול בחכמה ורב זה אמר על ר' יצחק שהוא תלמיד חכם.

מספרים שכשבא חייל גסטאפו לר׳ יצחק לקחת אותו אל מקום ההריגה, ביקש מן החייל שירשה לו ללכת דרך בית-המדרש שבו התפלל כל ימיו, להפרד ממנו. החייל מילא את בקשתו וכאשר ר' יצחק אחז ביד הדלת, קיבל התקפת לב, נפל ויצאה נישמתו בקדושה.

אני לא בכיתי על מותו - הוא היה אבי - בתלמוד כתוב: ״אל תבכו למת, בכה תבכו להולך״ איש צדיק לא מת,
 הוא רק עובר מעולם השקר לעולם האמת. עליו יכולים להגיד "חבל על דאבדין ולא משתכחין".
 
אבל לא כל האנשים פשטו את צווארם לשחיטה, היו כאלה שהאני מאמין שלהם היה: "תמות נפשי עם פלישתים" אם ניגזר עלינו למות ניקח איתנו הרבה מהם, ובאמת נפלו הרבה פשיסטים על-ידיהם.

הבקשה היחידה היתה: לראות את מפלת גרמניה, נקמה! המילה הזאת לא פסקה מפינו ובאמת הגענו לראות את זה. ראינו את מאות אלפי הנאצים שהלכו שבי בידי הרוסים, האמריקאים והבריטים. ראינו אותם בשוכבם על הארץ בתולעים והצפינו פניהם מבושה.

ואחרון אחרון חשוב, ראינו אה משפט נירנברג שכל ראשי ממשלת היטלר, כמו גרינג, גבלס הימלר ואחרים ניתלו. ואנחנו לא נישקוט עד שכל רוצחי היהודים יעמדו למשפט ויקבלו את שכרם.

 
הפוגרום הראשון שראו עיני "הפרעות"

העיירה ליפקנו עומדת על שפה הנהר פרוט, זהו הגבול בין רומניה ובסרביה ולא פלא שבימים הראשונים במלחמת העולם השניה כבר עפו הסנרדים (פגזים) על בתי העיר ליפקנו. מובן שכל אנשי העיר ברחו מליפקנו אל העיר ברינ׳ני הקרובה, גם אני ומשפחתי היינו בין הבורחים. שם הייתי עד ראיה על הפרעות (פוגרום) שנערכו על-ידי אנשי הכפרים הערלים בעזרת אנשי הצבא הרומנים.

זה היה בחודש יוני 1941. מאז הבוקר באו העירה אנשי הכפר, מי ברגל ומי בעגלות ובשקים גדולים לשים בהם את השוד והביזה שיפול בידיהם מהיהודים הנירדפים.

כשניגשו אל דלתות הבתים, הם היו סגורות אבל בעזרת הקרדומים ועוד כלי משחיתים שברו את הדלת וניכנסו אל הבתים.
האנשים ברחו בדלת האחורית בכדי להציל אח נפשם. אנשי הכפרים יכלו לעשות את מעשי השוד בלי שיפריע מישהו. הם הוציאו מהבית את כל מה שבא לידם, אפילו את דלתות התנורים ואת זה שלא יכלו להוציא הספות, הארונות, שברו לגזרים. כמו שאמרו: "גם לי גם לך לא יהיה".

אנשי הצבא הרומני, הפשיסטים, עזרו על-ידם. רוב אנשי העיר, נישארו בעירום ובחוסר כל, אבל בזה עוד לא ניגמרה הרעה. אחרי ימים אחדים בא צו מהרומנים שכל יהודי ליפקנו בנעריהם ובזקניהם, בנשיהם ובטפיהם יתאספו בשוק הבהמות וגם לשם באו בחורי הערלים מן הכפרים לגמור את הגזילה שהחלו בבתים. שרי הצבא ישבו מנגד, אצל הבתים, שתו לשכרה והערלים גזלו כאוות נפשם.

הפשיטו את האדרוח מן האנשים, המגפיים, הכובעים, האנשים צעקו בכו, ושרי הצבא צחקו ולא אמרו דבר. ראינו "שלית דין ולית דיין". צעקות האנשים היו כקול קורא במדבר.

הגשם שהתחיל לרדת מן הבוקר, התחזק בכל פעם וכל האנשים רעדו מקור. ככה עמדנו עד השעה השלישית בצהרים, ואז התחיל הגרוש. לפי פקודת השוטרים התחלנו לצאת מן העיר בריצ׳נו. היינו 3,500 איש, עייפים מעמידה כל היום תחת הגשם והקור.

מובן שהלכנו בכבדות ובפרט כשהגשם התגבר והיה ממש למבול. אבל השוטרים לא נתנו לנו לעמוד אף לרגע ולנוח וככה הלכנו הלאה והלאה, אחדים מן האנשים, נפלו בדרך בתוך הבוץ והרפש והאחרים צעדו ממש עליהם, וככה הם נשארו בדרך ולא ידענו מה היה להם.

ב-8 שעות בערב הגענו אל הכפר אלהורה ואף שהיה סך הכל 15 ק״מ מבריצ׳ני עד הכפר בכל זאת הלכנו 5 שעות.
בכפר אלהורה ניכנסנו אל בית-הספר הכפרי שם ללון ולנוח אבל אי-אפשר היה (גם הראשון וגם השני) מפני שארבעת החדרים של בית-הספר היו קטנים ולא היה מקום, לא רק לשכב, כי אף אפילו לעמוד והרבה אנשים נשארו בחוץ.

הדוחק היה גדול מאד והאנשים בקשו מעם מים בשביל לשבור צמאונם ולא היתה אף טיפת מים. בבוקר יצאנו מן החדרים, אבל השארנו שם כבר מתים אחדים. לאן הלכנו הלאה אספר בפעם אחרת.

 
״ורטיזן"

העיר ורטיזן היא עיירה קטנה של ארבע מאות משפחות שעמדה על שפת הנהר דנייסטר בבסרביה. ולעיירה הקטנה הזאת גורשו עשרים וארבע אלף איש יהודים בימי השואה. היהודים האלה וביניהם גם אני ומשפחתי. אחרי נדודים של הרבה ימים בשדות הביאו אותנו לעיירה הקטנה הזאת.

אנשי ורטיזן ברחו מעיירתם בטרם אנו באנו, והערלים מן הכפרים הקרובים רוקנו את בתיהם ולא נישאר אף כיסא שבור. מובן שאנחנו ישנו על הרצפה, אבל גם על הרצפה לא היה די מקום בשבילנו. כבר שכבנו דחוקים וצפופים כדגים מלוחים בחבית ומי שרצה בלילה לצאת לצרכיו דרך על גופות וראשי האנשים כי לא היה איפה להציג את כף רגלו.

ביום הוציאו את האנשים לעבודה, רוב האנשים ירדו אל הדנייסטר לאסוף אבנים, בשביל הכביש שאנחנו עשינו בעיר. מובן שלא היתה העבודה הזאת קלה, לעלות עם האבנים הכבדות על ההר עד שבאנו העירה. והנוגשים דחפו אותנו ללכת מהר. גם בורטיזן אכלנו ירקות ומה שמצאנו בגנים, ולשחות לא נתנו לנו מן הבארות הטובות שהיו בעיר אותן סגרו. היינו מוכרחים לשתות מים מן המרתפים שהיו מלוחים ומרים, חוץ מהריח הרע שנדף מהם ואז התחילו האנשים למות ממחלות דיזינטריה שבאו להם מהאוכל והשתיה הזאת.

המתים הגיעו עד 120 ליום, ביחוד עשה עלי רושם יום אחד, וזה היה יום הכיפורים. אנשי הצבא הרומנים הוציאו מבתי הכנסיות את כל האנשים הזקנים, בתוכם גם השוחטים, לעבוד ביום הקדוש והנורא הזה. אני אז שאלתי את עצמי, הלא כתוב על עם ישראל שהם עם סגולה מכל העמים ואליהם אמר: גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים לכלותם להפר את בריתי אתם. עוד כתוב "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל״
 ואיפה הוא עכשיו שומר ישראל? כתוב בעוון העם נאסף הצדיק.

אבל למה נהרגו התינוקות של בית רבן שלא חטאו? הלא בעיני ראיתי איך אחד הרוצחים אחז תינוק אחד ברגליו והכה בראש הילד על המרצפת ועל הקירות, ודמו ומוחו של הילד ניזרק על הדקירות ושומר ישראל ראה כל זאת ומחק.

האם ניגזר כליה על עם ישראל למה ומדוע, הלא ידוע לנו שהקדוש ברוך הוא פנה לכל העמים שיקבלו את התורה והם לא רצו ואנחנו עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע" זו תורה? וזו שכרה?. אני נשארתי בשאלותי והרוצחים שחטו.

אחרי ימים אחדים, אחרי יום־הכיפורים בשנת 1941 גרשו אותנו מורטיזן, אחרי שעזבנו שם הרבה אלף איש.
העיר ורטיזן נירשמה בהיסטוריה לא בדיו כי אם בדם אלפי ההרוגים שנפלו שם חלל בידי הרומנים והנאצים.

משם נחלקו האנשים לשני מחנות. האחד, הלכו לאוקראינה דרך גשר סורוקה שעמד על הדנייסטר והמחנה השני הלך 
דרך הגשר בימפולי כפי שנודע לנו אחרי-כן, נהרגו כל האנשים כחמישים אלף איש שעברו מכל ערי בסרביה דרך הגשר הזה. את המתים השליכו אל הדנייסטר, שם נהרגו גם אחותי עם בעלה ושני בניהם.

המחנה שלנו הצליחו לעבור בשלום את הגשר וגרשו אותנו הלאה הלאה, טעם ההליכה היה לחסל אותנו לאט לאט מפני שבכל יום נפלו האנשים מתים כזבובים ולא באו אפילו לקבורה. אחרי הרבה ימות נדודים התחילו לחלק את האנשים הנישארים בין ערי אוקראינה ואנו באנו, אני ומשפחתי לעיירה ורחובקה.



״השתקן״

אחרי כניסת הרומנים והגרמנים לבסרביה בתחילת מלחמת העולם השניה, 1941, גרשו אותנו ממקופות ישובנו והתחילו לדחוק אותנו מבלי שנדע לאן ובשביל מה.

כך התחיל גרוש היהודים מכל ערי ועיירות בסרביה, אחרי נדודים שנימשכו שלושה חדשים בשדות וביערות בלי מזון ושתיה, ללא אפשרות להתרחץ ולהחליף כותונת הגענו סוף סוף לערי אוקראינה ועיירותיה.

אני ואשתי ושני ילדי נפלנו לתוך עיירה ורחובקה ואיתנו עוד 
800 אנשים.

אחרי כמה שבועות הגיעו מבוקובינה עוד 700 איש. קל לתאר כמה צפוף נעשה בעיירה הקטנה ורחובקה שמנתה 30 משפחות יהודיות והיתה צריכה לקלוט כ-1500 אנשים. הרבה מן המשפחות התיישבו באורוות ובדירי החזירים של הגויים וממש בפתחי האורוות סידרו את משכבם.

עייפים משלושת חודשי ההליכה בדרכים כשהחום אכל אותנו ביום והקרח בלילה הגענו לעיירה זו, לא היה לאנשים כוח לעשות משהו למען עצמם מפני שבקושי עמדו על רגליהם. האורוות היו ממש ללא חלונות ודלתות וזה היה בדיוק לאחר חג-הסוכות. האנשים התקררו וחלו בטיפוס ועוד מחלות מעיים אחרות ונוסף לכך התנפלו עליהם הכינים ואכלו אותם חיים. ואין פלא שמדי יום-ביומו מתו 20-15 אנשים.

מאלף וחמש מאות אנשים שהגיעו לעיירה, נישארו בחיים 400. כל הימים שהיינו בעיירה ורהובקה חיינו מתפוחי-אדמה, שהרווחנו אצל האיכרים הערלים שבשדותיהם עבדנו. לחם בשר ועוד כאלה לא ראינו כל הזמן.

בשנת 1944 הגיעו חוטפים, חיילים רומנים שחטפו אנשים בחוץ ובלילה היו מורידים האנשים ממשכבם, את כולם שלחו לסלובני ולברברפקה איפה שהיה מחנה מוות גרמני. האנשים נישלחו לשם בכדי לעזור בבניית גשר מבטון וברזל מעל לנהר בוג, מול ניקולייב, גם אני הייתי בין החטופים שם ניפגשנו עם עוד הרבה אנשים שנחטפו מעיירות אוקראינה.

ברפת, איפה שישנו על מעט קש על האדמה הקשה, שכב לידי צעיר מאודסה, אני קראתי לו בליבי "השתקן" מכיוון שכל מה שדיברתי אליו ועל כל שאלותי, עבר בשתיקה. לא יכולתי להוציא מפיו אף מילה.

אנחנו הלכנו כל בוקר 10 ק"מ מסליבנה לברברפקה לעבודה אצל הבוג. פעם אחת ביום מעונן וגשום התחיל הצעיר "השתקן" פתאום לדבר איתי. "הנך רואה" הוא אמר אלי: "הנך רואה את תילי האדמה הנימשכים קילומטרים? שם קבורים אלפי יהודים" והוא המשיך לספר: "אני בעצמי מאודסה, הרומנים, ביחד עם הנאצים ימח-שמם, נכנסו לביתי וירו באשתי ובילדתי היחידה, אני הצלחתי לברוח דרך הדלת האחורית, חשבתי כי ניצלתי, אבל כעבור ימים אחדים ניתפסתי וביחד עם אלפי יהודים הונכסתי לקרון משא״ שם היינו 50-40 אנשים ללא אוכל ושתיה ואפילו ללא אויר לנשימה. שלושה ימים עמדו הקרונות בתחנת הרכבת ואחר-כך התחלנו לנסוע, עד שהביאו אותנו הנה".

כאן הוא מחה דמעה מעל פניו וסיפר הלאה:
"הנאצים הרוצחים ציוו עלינו לחפור בורות גדולים, העמידו אותנו על שפת הבורות והתחילו לירות בנו, הירויים שביניהם היו חיים למחצה נפלו לתוך הבורות, אני נפלתי בין האחרונים, ומכיוון שהייתי פצוע קל, הצלחתי מאוחר יותר, בלילה לזחול מהבור שהיה מכוסה במעט עפר.

אחרי שתעיתי כל הלילה לא ידעתי לאן לפנות ואז ניתפסתי והובאתי לכאן, ובכל יום כשאני עובר בדרך התילים האלה, נידמה לי שהם מתרוממים, ואני שומע קולות חנוקים של כל אלו האנשים שניקברו חיים".

התבוננתי אף אני באלו התילים וגם לי נידמה שהם מתרוממים והד עולה מהם. האודיסאי שוב נאלם ולא דבר יותר.

מאוחר יותר אספו הרבה אנשים מהמחנה שלנו והעבירו אותם לצד השני של הבוג, גם הוא היה בתוכם. יותר לא ראיתי אותם משום ששם לא נישאר אף אחד בחיים.

במחנה שלנו הצלחנו להנצל בדרך נס, הגרמנים התחילו לקבל מכות קשות מן הצבא הסובייטי ובלילה אחד ברחו ולא הספיקו לרצוח את 200 האנשים שנישארו עוד בחיים. וככה ניצלנו גם אני שהייתי בתוך אלו המאתיים שנותרו.

מנדל גלר גבעת-חיים מאוחד