גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של דב לובל (ז״ל)
נולדתי בפולניה בעיר קולנו (ליד נהר נארף) העיר היתה במרחק 7 ק"מ מהגבול הגרמני. אבי היה נגר ואמא עקרת בית. היו לי שלושה אחים, אחד מהם נותר בחיים, משום שנטלתי אותו עימי ליער כשברחתי מפני הגרמנים. הייתי אז בן 21 והוא היה כבן 13.

הייתי חייל בצבא הפולני במסגרת שרות חובה, והנה כשעמדתי להשתחרר פרצה מלחמת העולם השניה ב- 1938. הגרמנים חצו את הגבול ואני כחייל פולני (יחד עם כל פלוגתי) נפלתי בשבי. בהיותי בשבי ראיתי לא אחת שהנאצים זורקים אנשים לבורות ששמשו כבתי-שימוש שדה.

חלק מן השבויים, בעיקר בעלי המלאכה שבהם, נילקחו לעבוד אצל בעלי משקים חקלאיים בסביבה, אני שהייתי נגר, נילקחתי על-ידי בעל האחוזה שהתגורר ליד קניגסברג ושם עסקתי בכל מלאכה שהיה בה צורך. מצאתי חן בעיני האיש והוא הזמינני לשיחה והתחיל שואל מהיכן באתי ומי אני. סיפרתי לו את קורותי ואת היותי יהודי (דבר שלא היה ידוע לגרמנים שבשביים נפלתי).

בעל האחוזה אמר: ״זה עסק-ביש, כדאי שתברח מכאן ומהר ככל האפשר״ הוא הסביר לי, שעירי קולנו, נימצאת בידי הסובייטים (כתוצאה מן ההסכם שנחתם בין מולוטוב וריבנטרופ) ואז נטל את מדי הצבא הפולני שהיו ברשותי ונתן לי תחתם בגדים אזרחיים, אף צייד אותי בכסף כיס וצרכי הדרך וליווני עד סמוך לגבול הרוסי-גרמני.

עברתי את הגבול וניתפסתי על-ידי הרוסים ומובן שהושיבוני במאסר עד שיבררו פרטים אודות זהותי. חקרו ודרשו ומשנוכחו שאני אכן אזרח קולנו שיחררוני לביתי. כל המשפחה היתה עדיין בבית.

ב- 1941 פרצה המלחמה בין רווסיה לגרמניה. השטח שלנו נכבש ע״י הנאצים וכל היהודים נלקחו לגטו, כעשרת אלפים נפשות. בהתחלה עדיין עבדנו מחוץ לגטו בעיר. אבי היה נגר אומן והגויים רצו להסתירו כשנילקח לגטו. הוא הלך לרב להתייעץ מה לעשות, להסתתר או ללכת עם כל היהודים לגטו. הרב ענה: ״מה שיעלה בגורלנו כך גם גורלך״ וכך היה.

במהרה החלו הנאצים ל״טהר" את הגטו. הם הוציאו את כל האוכלוסיה אל מחוץ לעיר וכולנו ניצטוונו לחפור תעלות רבות בכל השטח, משסיימנו לחפור החזירו את כל הצעירים (שיכלו לעבוד) לגטו ואילו אה המבוגרים יותר העמידו ליד התעלות וירו בהם לתוך התעלות. האדמה רעדה מזה. כך נורו גם הורי.

באחד הימים ניצטוו כל הנפחים היהודים לבוא לכיכר המרכזית של העיר, במרכז הכיכר עמד פסל מתכת ענק של לנין (אותו הציבו הסובייטים בתקופת שלטונם בעיר) והנפחים נאלצו לשוברו למכיתות ברזל ולערוך לו לוויה. במקום סוסים רתמו יהודים לעגלה וכך גררו את מכיתות הפסל לבית-הקברות, שם ניצטווה הקברן לחפור בור עבור הפסל. משגמר לחפור ניזרק לזוכו חי עם מכיתות הברזל של הפסל. שמו היה שבתאי מלצ׳רסקי.

אמרתי לאחי, בוא נברח ליער, כי אין לדעת מה עוד יעוללו ליהודים (היער היה במרחק של כ- 30 ק"מ מהעיר) הם לא רצו לשמוע לדברי, טענו שחורף וקר וממה יחיו ביער.

בעיר ובגטו היה בכל ערב עוצר משעה 6 בערב עד 6 בבוקר. אסור היה לצאת והיתה הוראה לירות בכל מי שיראה ברחוב ובכל זאת החלטתי לברוח. יצאתי והתחלתי לרוץ. חייל ראני וצעק עצור, בוא הנה בבקשה!! ראיתי שהוציא אקדח וברחתי מיד. בחסות החשיכה הגעתי לבית-הכנסת שלנו. הוא ירה אחרי כמה כדורים שהחטיאו את המטרה אך לא ניסה לרדוף אחרי.

נשארתי בבית-הכנסת עד אור הבוקר ואז שבתי לביתי כאילו לא אירע דבר. למרות שהנסיון הראשון ניכשל לא נואשתי והחלטתי לברוח בשנית. בחרתי ביום גשם וסופה מתוך חישוב שביום כזה לא יסתובבו החיילים בחוץ. לקחתי את אחי הצעיר בן ה-13 עימי וברחנו מן הבית והפעם הצלחנו והגענו ליער.

היה חושך והלכנו שעות ביער עד שהגענו למקום ממנו נישמעו צעקות, התקרבנו וראינו שאלו היו פרטיזנים חיילים מן הצבא הרוסי. 
לאחר ששהינו עמם כמה זמן החילותי משתתף בפעולות הלילה שלהם, עיקר הפעילות היתה מיקוש גשרים ומסילות רכבת.

לאחת הפעולות נשלחתי לבד וניתפסתי ע״י הגרמנים.הם החלו לשאול מאין באתי ומה מעשיי כאן.לא סיפרתי על מעשי מאומה, כדי לא להסגיר את חברי הפרטיזנים. אמרתי שאני מהכפר הסמוך. (אותו היטבתי להכיר משום שבו היינו מצטיידים במזון).
 
מה עשו בי?  ציוו עלי לשכב על הארץ והפרש הגרמני שחקרני ירד מסוסו ושלף את חרבו (כן היתה לו חרב) והכני על ידי ובטני ועל ראשי עד שאבדתי את הכרתי. וכך נישארתי בשדה.

כששבתי להכרתי מצאתי עצמי שוב ביער בין חברי הפרטיזנים. הם הקיפוני ויבשו את פצעי וטיפלו בי עד שהבראתי ויכולתי לשוב ולקחת חלק בפעולותיהם. רק לקראה סוף המלחמה גילו לי חברי הפרטיזנים שכל התקרית היתה מעין בחינה של נאמנותי אליהם.

הם שלחוני לבד במתכוון, ניתפסתי, אך התופסים לא היו הגרמנים כפי שסברתי לתומי אלא חברי הפרטיזנים. אף הפרש עם החרב היה רוסי שהתחפש ורק משנוכחו שנאמן אני ולא גיליתי דבר לקחוני חזרה אליהם ומאז הייתי "בטוח" בעיניהם. כשהגיע הצבא האדום אל שטחנו הצטרפנו אליו.

ב- 1944 הגעתי עם הצבא הרוסי סמוך לורשה, שם חכינו כמה חודשים, כי הפולנים מן המחתרת הפולנית רצו לשחרר בעצמם את עירם. אלו היו קרבות מרים נגד הגרמנים שבהם נפלו כמעט כל הפולנים בקרב.

באותם חודשים חנינו בכפר וולוכי (שוכן קרוב לורשה) שם ישב מטה הגדוד ואני הועסקתי בשמירה בלילות. בתום אחד הלילות בשעה 5 בבוקר לערך ראיתי לא רחוק ממני אור. היה קר מאוד, דפקתי על דלת הבית וביקשתי דבר מה לשתות. היתה שם בחורה צעירה שהכינה אוכל לפרות. התחלתי לשוחח עמה בפולנית והיא אמרה שלפי דיבורי היא מזהה שאני יהודי. אמרתי בטח שאני יהודי. היא סיפרה שגם היא יהודיה שברחה מטרנופול שבגליציה ואיש לא ידע שהיא יהודיה משום שלפי מראה דמתה לגויה י ומאחר והיו לה תעודות מזויפות הצליחה לברוח והגיעה לגוי אצלו חיתה ועבדה כל שנות המלחמה.

התיידדנו והחלטנו להתחתן, בלי רב ובלי קידושין. אישתי הרתה אך אני נאלצתי להשאירה לעוד תקופת מה אצל משפחת האיכר, כי שוב התחלנו מתקדמים לכיוון ורשה. המשכתי לנוע עם הצבא הרוסי עד ברלין.

כשנכנסנו לגרמניה ראיתי את מחנות ההשמדה מידנק ואושוונצים. שם ראיתי שרידים מבני עמי שנותרו בחיים. עזרנו להביאם לבתי חולים, לספק להם מזון ותרופות.

אחרי המלחמה שוחררתי ושבתי אל אישתי שישבה עדיין בוולוכ. והנה היא חובקת את ביתנו הבכורה רחל. כמובן שהשמחה היתה גדולה. הגוי נתן לנו בית לגור בו ואני התחלתי לעבוד בעיר ורשה.

ראיתי שבפולניה מסוכן ליהודים להשאר. הצעתי לאישתי לנסוע עימי לגרמניה משום שמשם קל יותר לעלות לישראל. רציתי עוד לפני כן לנסוע לעיר הולדתי קולנו. אשתי לא הסכימה שאסע לבדי ונלוותה אלי עם בתנו הקטנה.

באתי הביתה וראיתי שכל רכוש המשפחה נותר בבית. אפילו פרתנו בעלת הקרן השבורה נותרה. אך בבית ישב גוי שלפני המלחמה חי אצלנו בשכירות וכיום הפך להיות בעל הבית. הוא הזמינני לשוב לביתי, אך אני ואישתי חשבנו שאם נשאר הוא ירצחנו עם לילה. נטלתי כמה מזכרות מבית הורי וברחנו חזרה לורשה ומשם עברנו את הגבול לגרמניה.

בגרמניה הינו זמן מה במחנה מעבר לפליטים. התחלתי לנסות כוחי בעסקים בכדי להתפרנס. קניתי פרות מסרתי לשחיטה ומכרתי את בשרן. שירות הבטחון הסובייטי תפס אותי ותבעני למשפט. שילמתי ערבות עד המשפט והשופט שחרר אותי עד ליום בו יקויים משפטי. לא המתנתי ליום זה וברחתי עם משפחתי (בינתיים נולד גם בני שבתאי) לצרפת ומשם עליתי ארצה. 

הפלגנו מצרפת באוניה מלאה כעולים בלתי לגלים אך כשהגענו ארצה כבר עזבו הבריטים את הארץ ונהיינו עולים לגלים.

אישתי וילדי נשארו לגור בחיפה ואילו אני גוייסתי מיד לצבא לגדוד 44. נילחמנו בלטרון. מגדודי נותרו אך מעטים.


בכל אותן השנים שלאחר פציעתי על-ידי הפרטיזנים לא שמעתי אודות אחי הצעיר מאומה. והנה לאחר ששוחררתי מן הצבא החילותי עובד בחברת "העוגן", חברה זו עסקה בתיקון אוניות. על ארגז הכלים שלי היה כתוב שמי ״לובל״. אדם אחר שעבד גם הוא באוניה אמר שהיה לו מפקד, לויטננט שניקרא לובל. התחלתי לחקור ולברר האם ישנם סימנים מיוחדים, והאיש תאר את אחי, נמוך קומה סגנון דיבור כשלי. כששאלתי כיצד אפשר למוצאו אמר: "אינני יודע, אך בצבא הרוסי היינו יחד כל הזמן וידוע לי שנותר בחיים״.

לאחר מכן באותה שנה נסעתי למגדיאל לקרובי משפחתי ושם סיפרו לי שהם קבלו גלויה מאחי משנת 1944. הכתובת היתה צבאית ובגלויה סיפר אחי על שנינו. המשכתי לחפשו בעזרת קרובי משפחה אחרים שישבו באמריקה, הם ידעו שנותר בחיים אך ציינו שידוע שברוסיה קשה למצוא בן אדם.

משמת סטאלין כתב אחי מכתב מפורט לדודים במגדיאל וציין שהוא מתגורר בריגה. אף אודותי סיפר, שהייתי עמו במשך חלק מתקופת המלחמה ואחר-כך שמע שנהרגתי ועל כן קרא לבנו הבכור על שמי. טלפנתי אליו לריגה וסיפרתי לו שעוד אחיו חי והיתה שמחה גדולה. הוא הביע את רצונו להצטרף אלינו ולעלות ארצה עם כל בני משפחתו.

שלחתי לו דרכון, לא אחד, שמונה פעמים, אך לא נתנו לו לצאת מרוסיה. אולי משום שהיה בעל דרגה די גבוהה בצבא הרוסי ואף בעל אות הגבורה על שם לנין. לבסוף, לאחר השתדלויות רבות, שלי כאן ושלו שם הצליח לעלות ארצה עם משפחתו.

אך אני הרי לא הכרתיו, זה שנים שלא התראינו. קבענו בינינו שסימן ההיכר שלו יהיה שעון שנתתי לו ביער (נתתיו לו אז כדי שאם יזדקק לאוכל יוכל למוכרו ולקבל תמורתו מזון) זה היה שעון מבית אבא, עוד מימי שרותו של אבא בצבא הצאר. אבא קיבלו כביטוי הוקרה בעבור שירותיו המסורים. ובכן שעון זה ניקבע בין שנינו כסימן היכר ולפיו זיהיתי שוב את אחי כשניפגשנו בלוד ב-1966. כיום שרשרת הזהב אשר לשעון בידי אחי, השעון בידי ושנינו כאן בארצנו.