גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של אפרים פרידמן (ז״ל)
נולדתי בברלין בנובמבר 1919, היה לי אח מבוגר ממני בכ- 10 שנים. הורי הוציאו פרנסתם מחנות למוצרי טכסטיל בעיר פוטסדאם, כדי להגיע אליה, היה עליהם להשכים קום מדי יום ביומו ולנסוע כשעה מברלין עד פוטסדאם.
את אבי ראיתי רק בסופו של שבוע עבודה וגם את אימי ראיתי רק בערבו של יום. הטיפול בי ובאחי נימסר לידי גויה שעבדה בביתנו.

כשמלאו לי שמונה וחצי ניפטר אבי, אמא המשיכה להחזיק בחנות במשך תקופת מה ואילו אני (מחמת קשיי הפרנסה) נישלחתי לבית-יתומים של הקהילה היהודית בברלין. מוסד זה הצטיין ברמתו הגבוהה, ותנאי הילדים שהתחנכו בו היו מצויינים. המוסד כלל בית-ספר עד גיל 14, מגיל זה ואילך למדנו בבית-ספר מקצועי (מחוץ למוסד) השלמנו את חומר הלימודים הנילמד בכיתות ההמשך. למדנו גם עברית, אך ברבות השנים נישתכחה ממני.

בשנת 1938 רציתי להצטרף לתנועת נוער ציונית, אך אמא התנגדה לכך, היא רצתה שנהגר לארה״ב, שם חייתה אחותה וממנה קיבלנו מעין סרטיפיקט (כלומר היתר כניסה לארה״ב ואישור שיש מי שיפרנס אותנו ולא ניפול למעמסה על המדינה) אך כמו אצל מאות אלפי יהודים נוספים שניסו להמלט מאירופה לארה״ב הענין לא נסתייע משום שממשלת ארה״ב אטמה את גבולה בפני הפליטים היהודים.

בשנים 1937-1938 החלו רדיפות יהודים קשות ביותר, יהודים נילקחו בלילות מבתיהם ונישלחו למחנות הסגר בדכאו, בוכגואלד ואורנינבורג. לילות רבים לא יכולנו להשאר ללון בביתנו משום החשש מפני בוא הנאצים בלילות.

באוגוסט 1938 ניפטרה אימי ממחלה ממארת.

באותה שנה בלילה שבין ה- 9 ל- 10 לנובמבר התחולל הפוגרום הגדול הידוע בכינויו "ליל הבדולח״ הייתי באותו לילה ברחוב, זה היה המקום הבטוח ביותר עבורי (נראיתי כגוי ולא זוהיתי כיהודי). ראיתי איך מציתים את בחי הכנסת בעיר, נסעתי הרבה ברכבת במשך אותו הלילה, ראיתי אח פני הגרמנים ברכבת, הם שתקו, לא הצדיקו, לא נטלו חלק, אך גם לא הסתייגו.

אחי ואני החלטנו להמלט מגרמניה מהר ככל האפשר. יצאנו לאאכן שליד הגבול הבלגי, לא היו בידינו דרכונים ותעודות זהות כי כיהודים היה בהם משום סיכון עבורנו. (על כל דרכון של יהודי מגרמניה היה חתום באותיות גדולות ולכל גבר ניכתב ליד שמו הפרטי שם נוסף - ישראל ולכל אישה הוסיפו ליד שמה - שרה).

היה עלינו לחצות את הגבול בעזרת מבריחים משום שבכל תחנת מעבר שליד הגבול ישבו גם חיילי ss. כשחצינו את הגבול הגרמני בכיוון בלגיה, שלמנו למבריחים "דמי-טירחה", המבריחים שיחדו בחלק מן הכסף הזה את חיילי ה־ss כדי שיעלימו עין מעסקיהם הפורחים.

איתרע מזלנו וניתפסנו על-ידי שוטרים בלגיים והם החזירו אותנו דרך הכביש הראשי בכיוון גרמניה, בדרך זו עברנו ליד בית-המכס והיו שם חיילים. משראו אותנו אמרו: "מה אתם עושים פה? אתם כבר עברתם לבלגיה, לכו מפה!" ושלחו אותנו שוב בכיוון הגבול הבלגי. הפעם הצלחנו. נשארנו כיומיים ליד הגבול, ביום השלישי כשהשוטרים הלכו לסעוד את ארוחת הצהרים תפסנו טכסי ונסענו לבריסל.

כל זה התרחש בדצמבר 1938, כשהנאצים היו מעוניינים עדיין להפטר מהיהודים שבתחומי שליטתם. יחסם של הבלגים אל הפליטים היהודים היה: אם ניתפסת בגבול, החזירוך. אם הצלחת להגיע לבריסל, נישארת בבלגיה.

בבריסל פעל אירגון יהודי (שנעזר בכספי תרומות של יהדות ארה״ב) שעזר לפליטים. קבלנו מזון ואפילו דמי-כיס, משום שנאסר עלינו לעבוד.

משם נשלחנו למחנה פליטים - מרכספלאס, ליד הולנד, שם היה על כל פליט לשהות כשנה (מי שחפץ לעבוד וללמוד במקום - אפשרו לו) השהות במחנה הקנתה לנו זכות להשאר לאחר-מכן בבריסל, אך ללא היתר עבודה במקום. מובן שכל אחד מאיתנו תר אחר פרנסה ולו גם באופן בלתי ליגאלי.

אחי היה קס בארבע בבוקר, אוסף את הניירות שהצטברו בפתחי החנויות ולאחר מכן מכרם לאדם שקנה ניר משומש לשם עיבודו מחדש ואילו אני הייתי עוזרו של אותו אדם, כך שהתפרנסנו עד שהשתחררנו מן המחנה במאי 1940.

ב- 10 במאי של אותה שנה, תקפו הגרמנים את בלגיה והולנד, באותו יום הופיעו שוטרים בלגיים ועצרו את כל הפליטים היהודים מגרמניה. איזה לעג של הגורל, היהודי הנימלט מפני האויב הנאצי הפך אויב גרמני בעיני הבלגים.

הם ריכזו את כולנו במחנה צבאי ושלחונו לצרפת אך לא לפני שחמסו מאיתנו את כל חפצי הערך שהיו ברשותנו כגון טבעות, שעונים וכו׳. הוכנסנו לקרונות רכבת בעלי אשנבים זעירים שבקושי ניתן לראות דבר מה מבעד להם, ולכן גם לא ראינו שעל קרונות מסע אלו כתבו הבלגים באותיות קדוש לבנה "גייס חמישי".

בצרפת קדמו את פני בידוי אבנים כל אימת שהרכבת נעצרה, משום שהצרפתים קראו את שניכתב על הקרונות וסברו שאנו גרמנים. תוך כדי נסיעה הופצצנו גם מהאויר על-ידי מטוסי הגרמנים והיו גם קורבנות בנפש.

לבסוף הגענו לחוף הים בדרום צרפת, ליד פרפינין שלמרגלות הפירינאים המזרחיים, שם נישארנו במשך כל הקיץ בצריפים עלובים. היינו כ- 50 בני-אדם בצריף מלא פרעושי חול, האנשים חלו מן הלכלוך והתנאים הגרועים.

בראשית חורף 1941 נישלחנו למחנה גירס השוכן למרגלות הפירינאים (הפונים לכוון האוקיאנוס האטלנטי) התנאים היו קשים ביותר, אנשים רבים מתו מרעב ומקור. אזור זה גשום מאד, כ- 300 ימים בשנה יורד בו גשם. המחנה שרץ חולדות ומגיפות.
והנה נודע לי שקיימת אפשרות להתנדב לפלוגות פועלים זרים (מעין לגיון זרים אך לא לשם לחימה אלא לשם עבודה) הגשתי בקשה בכתב וניתקבלתי, אחי לא נתקבל.
 
נסעתי לאז׳ן (עיר בדרום צרפת) היינו זמן מה בעיר וממנה נישלחנו לעבוד בטירה ישנה. עבדנו מעט (התעסוקה היתה מצומצמת), אך שם נודע לי שבקרבת מקום ישנה חווה של ״אורט״, מעין מקום להכשרה חקלאית. כתבתי אליהם והם היו מוכנים לקבלני. קיבלתי אישור מן הפלוגה אליה הייתי מצורף והחילותי עובד בחקלאות. למדתי לחלוב והמזון השתפר מאד. נשארתי שם עד אוגוסט 1942 (זו היתה התקופה השלווה ביותר שידעתי במשך שנות המלחמה).

בעיר הסמוכה וילנב חיו יהודים צרפתים, הם היו חופשיים עדיין, באחד הימים הגיע אלינו שליח משלהם וזה דברו: "הג׳נדרמים הצרפתים הכפופים לשלטון הצרפתי של וישי אוספים (על פי פקודת הנאצים) את כל היהודים הזרים כדי לשולחם לגרמניה". הוא גם הציע שלא נישן בחווה במשך הלילות הקרובים. (באותו פרק זמן היה חלקה הצפוני של צרפת תחת עול הכיבוש הנאצי ואילו דרום צרפת נישלט בידי ממשלת וישי, שהיתה גרורה של הנאצים. בתחילה לא רצתה למסור את יהודי צרפת לידי הנאצים אך מסרה את הפליטים שהגיעו לצרפת מן הארצות הכבושות בידי הנאצים).

זה היה עדיין בקיץ, עלינו ליער שהשתרע מעל לחווה וישנו בו, עם בוקר ראינו שהכל תקין וירדנו לחווה לעבוד, כך עברו 3 ימים. בלילות ישנו ביער ואילו בימים נהלנו אורח חיים רגיל. בבוקרו של היום הרביעי לפני שירדנו מן היער ראינו שהג׳נדרמים מגיעים עם מכוניות לאסוף אותנו, לכן לא חזרנו לחווה. אלו שניתפסו בה נישלחו כולם לאושוויץ. הסתובבתי עם עוד שני חברה מברלין ביער, כשלפתע ראינו ג׳נדרום צרפתי, אף הוא ראה אותנו, אך מהר להסתלק והעמיד פנים כאילו לא ראה איש.

אז נימסר לנו שרוצים לשלוח את הגרדמוביל לחפש אותנו (שוטרים חמושים) ביער, שני חברי ניבהלו והלכו להסגיר עצמם. אני סרבתי לעשות כן, נשארתי כשבועיים ביער והתפרנסתי מאכילת גרגרים ותותי־־בר. לאחר כשבועיים, כשהמעצרים פסקו, חזרתי לחווה והג׳נדרום המקומי שהיה פוגשני שם העלים עין ממני. כשבאו לשאול "האם משהו מן הנמלטים חזר״? אמר: ״לא״!.

היהודים הצרפתים הוסיפו עדיין להיות חופשיים, אך לי היה ברור שזה רק ענין של זמן עד שגם הם ישלחו. הבנתי שעלי לברוח. ניגשתי לעיר ויהודים שבה עזרו לי, הם זייפו עבורי תעודות עם חותמת של המשטרה המקומית. נתתי את תמונתי האמיתית. בתעודה צויין שמקום הולדתי באזור אלזס לורן (מה שנתן כיסוי לחוסר שליטתי בשפה הצרפתית והסביר מדוע אני שולט בשפה הגרמנית. שמי החדש היה פרדריק בוקל וכמובן שלא הוזכר שאני יהודי.

התעודה עלתה בממון רב אך עדיין ניתן לזייף תעודה מעין זו ללא קושי רב, כי עדיין לא היתה פעילות של הגאסטפו במשטרות בדרום צרפת. היהודים אספו ביניהם סכום כסף עבורי וכך יכולתי לנסוע עד אויניון בה היו לי חברים.

בהגיעי לאויניון הוברר לי שגם בה נעצרו כל הפליטים היהודים ונישלחו למחנות ריכוז, בכל זאת נישארתי בעיר זמן מה. חי בה מהנדס מ.ע.צ. והתידדתי עמו. תפקידו של אדם זה היה מהנדס ראשי של דרך נהר הרון - (בדרך זו של הנהר היו משייטות אוניות מליון עד מרסיי שלחוף היום התיכון.

כדי לווסת את מי נהר הרון הגואים מדי שנה בעונת האביב, בנו הצרפתים סכרים גדולים שימנעו את הצפת שדותיהם). אחד מסכרי הרון ניפרץ והיה צורך לתקנו, לשם כך הזמין המהנדס, קבלן, שיפקח על פעולות תיקון הסכר.

המהנדס הבין שאני מסתכן בעצם שהותי בעיר ולכן הכניסני לעבודת אדמיניסטראציה למשרדו ונתן לי תעודות שאני מומחה לאדמיניסטראציה של מ.ע.צ. ושיש לי עבר עשיר בפעולות מסוג זה עוד מאזור אלזס-לורן. קיבלתי משכורת ממשרד התחבורה הצרפתי.

עם תעודות אלו הביאני לקבלן האחראי על תיקון הסכר וניתקבלתי על-ידו כפועל פשוט בתיקון הסכר. גרתי שם אצל איכרים בכפר הסמוך לסכר ובמקום זה למדתי לדבר צרפתית שוטפת, ואפילו טעם של ניב מקומי היה בה, דבר שהקנה אמינות רבה לצרפתית שלי.

כעבור זמן מה הלך עמי המהנדס אל ראש הכפר, לרשום אותי בפנקס רישום התושבים וכך נהייתי כלפי חוץ
תושב האזור, הרשום כקתולי מן הסן ג׳וזט דארדש (שם האזור). מכאן ואילך יכולתי לנסוע באופן חופשי מן הכפר לאויניון כגוי לכל דבר ואכן אחת לשבועיים הייתי נוסע עמוס 2 מזוודות ובתוכן מזון לחברי העירונים שהיו במצוקה כלכלית.
מן העיר הבאתי לכפר בתמורה מנעלים ובגדים, לא עשיתי זאת לשם רווח אלא פשוט כדי לסייע לידידי (היה בדבר סיכון לא מועט משום שאילו ניתפסתי בכך על-ידי הג׳נדרמריה הייתי נענש כמבריח. אך האמת היא שלא חשבתי על כך).

כשהייתי באזור כשנה, ב- 1943, כבשו הנאצים גם את דרום צרפת. הייתי באויניון כשהגיע הטור הגרמני הממונע לעיר ובעודני עומד ומביט בכניסתו, עצר לידי הקצין המוביל את הטור ושאל: "היכן בית העיריה"? דווקא אותי שאל, מבין כל הצרפתים שעמדו שם והסתכלו, דווקא לידי עצר ושאל, ואני ששפתי הצרפתית כבר היתה ללא דופי, הסברתי לו היכןלמחרת שבתי לכפרי והמשכתי בשגרה של עבודתי בתיקון הסכר.

בכל האזור החלה מתארגנת פעילות של הרזיסטאנס (מרי) כנגד הכובש הנאצי. אחת הסיבות לכך היתה, שהגרמנים החלו נוטלים צעירים צרפתים רבים ובעל כורחם שולחים אותם לעבודת כפיה. הם היו פושטים על בתי קולנוע ומוציאים מתוכם אנשים, או פשוט עוצרים אותם בחוצות העיר. האוכלוסיה החלה מתקוממת כנגד הכובש.

המרי האזרחי הקיף את תושבי העיר והכפר כאחד. באזור הוכנו באמצעים פרימיטיביים חומרי חבלה. גם ממקום עבודתי נעלם מחומר הנפץ ששמש אותנו לפיצוץ סלעים לשם בניית הסכר.


אחד מחברי לעבודה שאל אותי לדעותי הפוליטיות, האם אני בעד פטן (שעמד בראש ממשלת הוישי) או נגד (הוא לא ידע שאני יהודי), משהבעתי את דעתי שיש להתנגד לגרמנים, הציע לי לבוא בערב לאחד מבתי הכפר, בו גר סרן מן הצבא הצרפתי שהובס. סרן זה היה קצין הקישור המקומי של תנועת המרי, באותו בית סופר שיש בידם תוכניות של תנועת הרכבות הנושאות נשק תחמושת וציוד לצבא הגרמני.
 
מסילת הרכבת מניס לליון עברה לא רחוק מאיתנו, מצד ימין של נהר הרון. הקצין הציע שנתארגן ונחבל בפסי הרכבת וזו תרד מן הפסים והציוד הנחוץ כל כך לצבא הגרמני לא יגיע ליעדו בזמן. כל אחד מאיתנו קיבל את תפקידו ובלילה שנועד לפעולה, עלינו על המסילה וכל אחד תפס את עמדתו.

(באותה תקופה גייסו השלטונות הצרפתיים על פי פקודת הגרמנים אנשי כפר שישמרו על המסילה מפני חבלות, גם אני הייתי חייב לפעמים בתורנות זו) בדיוק כשעלינו על המסילה והקבוצה שצריכה היתה להניח את חומר הנפץ התחילה לעבוד, הופיע אחד השומרים מטעם השלטון. הוא שמע רשרוש ובא לבדוק במה הענין, בידו לא היה כל נשק פרט למקל, ובידי היה אקדח, אמרתי לו שיעצור, את פני לא ראה, אך האקדח שכנעו שלא כדאי להמרות את פי. בינתיים עברה במקום רכבת נוסעים, נתנו לה לעבור ורק אחר-כך הנחנו את חומר הנפץ והדלקנו, אז אמרתי לו שירוץ ויברח.

מפקד הפעולה היה מרוצה מהצלחת המבצע, הרכבת ירדה מן הפסים ומטענה התעכב לזמן ממושך. הוא גם ציין שנוכח לדעת שאני מהימן ומאז החילותי משתתף קבוע במבצעי הקבוצה.

לפעמים היינו מבצעים פעולות חבלה בלילה ולאחר מכן עובדים כרגיל ביום. הגרמנים החלו חשים שישנה קבוצה מאורגנת באזור ו״האדמה החלה בוערת תחת רגלינו". הסברנו למפקד הקבוצה שעלינו לצאת את המקום וברצוננו להצטרף לפעילי המק״י הנימצאים ביערות ובהרים שבאזור הויורס.

הוא שלח אותנו עם סיסמה, היינו בין הראשונים שהגיעו לאזור. לפנינו היו שם רק 5 פעילים. זה היה בסוף 1943, בשטח פעלו שני אירגונים.
  1. הפרטיזנים - שרובם באו מתנועות הפועלים - קומוניסטים וסוציאליסטים.
  2. הצבאי החשאי - הם היו כל כך חשאיים שלא חשנו כמעט בפעולות שלהם. אך בידם היה הרבה נשק. הם קבלו גם מן האנגלים נשק מוצנח. לנו הפרטיזנים היו מרגלים אצלם (לא בשביל להזיק להם חלילה אלא כדי לעמוד על הנעשה אצלם).
וכשנתברר לנו שבלילה פסויים יוצנח עבורם נשק הודענו להם שהגרמנים באים. הם ברחו ואנחנו הדלקנו אח האות המוסכם עם הבריטים וכך זכינו בנשק. הם לא עשו מאומה בנשק שהיו מקבלים ואילו אנו היינו זקוקים לו כדי לבצע את פעולותינו.

עיקר פעולותינו התרכזו סביב מסילת הרכבת בקטע ניס-ליון. השיטות היו רבות. יש והיינו מחבלים במסילה על-ידי פירוק קטע ממנה ויש שהיינו עוצרים את נהג הקטר על-ידי כך שהיינו מאותתתים לו מרחוק. הוא חשב שזה סימן שיש חבלה במסילה או אז קפצנו לתוך הקטר עם נשק, ציוינו עליו לנתק את עצמו מן הקרונות ולנסוע מעט קדימה, ואז להסיק את הקטר בפחם בעוצמה גדולה, לנסוע לאחור (רוורס) ולקפוץ מן הקטר, הנהג היה קופץ והקטר היה ניכנס במהירות גדולה בקרונות ומעוצמת ההתנגשות היו הקרונות והמסילה ניזוקים.
 
כאשר ידענו שזו רכבת עם חיילים גרמנים שעומדת להגיע היינו מפעילים פתיל רועם, מעין חוט של חומר נפץ שהקטר בעוברו עליו מפעילו, וזה מפעיל מטען שהונח רחוק משם. נהג הקטר היה ניצל מפגיעה ועד שחש בנזק שאירע בקרון השלישי והרביעי היה עובר זמן. נקטנו בשיטה זו כדי לשמור על חיי נהגי הקטרים שהיו צרפתים. בחיילים גרמנים שזינקו מן הקרונות היינו יורים, נשקנו כלל אז סטנים ומקלעים בריטיים.

ההשתתפות בפעולות נקבעה על־ידי הגרלה משום שכולם רצו לקחת חלק בפעולות, אך קבוצה גדולה מדי היתה מסרבלת את הפעולה ורק על-ידי הגרלה הצלחנו להכריע זכותו של מי לצאת לפעולה. נדדנו באופן בלתי פוסק, היה מסוכן לשהות במקום אחד יותר משניים שלושה ימים, משום שהגרמנים סרקו את השטחים בחיפושיהם אחר אנשי המחתרות.

היו פעולות שנאלצנו לבצע, כגון, הוצאה להורג של בוגדים ומשתפי פעולה עם הנאצים. למשל במקרה מעין זה: באותה תקופה הסתתרו בכפרים צעירים רבים שלא רצו להתפס בעיר ולהשלח לעבודות כפיה בגרמניה ובאותם כפרים עבר חלבן שאסף מן האכרים את החלב, הוא הכיר את תושבי המקום והבחין בצעירים הזרים שבאו לבקש מסתור בכפר. אותו חלבן היה מוסר אודותם לגרמנים והם ניתפסו. קיבלנו פקודה להורגו וביצענו זאת.

היו גם כשלונות, כמו נסיון שלא עלה יפה לפוצץ גשר. פעם אחת כמעט וניתפסנו, הגרמנים שלחו מטוס סיור (קראו לו הקוקוק -קוקיה) הבנו שהאויב עלה על עקבותינו ורצינו להסתלק מן המקום, אך הסתבר שהאזור כבר מכותר כולו על ידי הגרמנים. למזלנו ידע האיכר שאצלו התגוררנו היטב את כל שבילי האזור ובעזרתו נחלצנו ברגע האחרון. הוא ממש הציל את חיינו.

לאחר תקרית זאת החילונו הולכים רק בלילות, כשביום הסתתרנו במתבנים. מזון קנינו אצל האיכרים (כסף השגנו על־ידי שדידת בית-הדואר). אחרי נדודים של שבוע, תוך נסיון לצאת מהאזור בו חיפשו אחרינו, הגענו לאזור זר לנו.

ידענו את כתובתו של איכר אחד שסייע רבות לפרטיזנים, שלחנו אליו שנים מחברינו לשם קניית מזון. כשהם הגיעו קרוב לביתו ראו הצופים שלנו טור מכוניות גרמניות עמוסות בחיילים מתקרב לביתו של האיכר. חששנו לגורלו ולגורל חברינו. הדרך עברה בזיגזגים ואנחנו תפסנו עמדות משני צידיה והחילונו יורים וזורקים רימונים על המכוניות. שני חברינו הסתלקו מבית האיכר וכן גם הוא עצמו על אף שניפגע בידו הצליח להתחמק. מובן שנאלצנו למהר ולהעלם מאזור זה גם כן. פעולות מסוג זה לא היו רצויות משום שכתגובה עליהן תפסו הגרמנים בני ערובה צרפתים והיו מוציאים אותם להורג.

מספרנו הלך וגדל והמלחמה נגדנו הפכה למרדף בעזרת מטוסים, טנקים ומכוניות משוריינות. הפכנו למטרד שאילץ את הגרמנים לתגובה מסיבית.

בקיץ 1944 כשהיינו בלשלר שבארדש שלחו כנגדנו דיויזיה שלמה לכל אזור ארדש, ברחנו להרים אך 14 מתוכנו ניתפסו והוצאו להורג בכיכר העיר.

לאחר אירוע זה התקבצנו שוב בנקודת מפגש שניקבעה מראש והתארגנו מחדש בקבוצות שמנו עד 15 בכיתה. מספר גדול יותר היה גורם לסירבול יתר. הגרמנים המשיכו במרדפים אחרינו, מסרשמיטים שלהם חגו מעל האזור (לאוירונים היה קשה לצלול בואדיות שבין שרשרות ההרים בהם מצאנו מסתור). ודיווחו לחיילים על תנועותינו בשטח.
 
הנאצים תרו אחרינו ללא הרף, התפזרנו לקבוצות קטנות תוך ידיעה ברורה שכל קבוצה משלנו שתיתפס - תחוסל בו  במקום. הגרמנים לא נטלו שבויים מקרב הפרטיזנים. לא אחת היינו תופסים מחסה ואוחזים ברימונים תוך מחשבה שאם ניתפס יחוסל האוייב עמנו ביחד. מעין ״תמות נפשי עם פלישתים". באחת מן ההתקלויות שאירעו בינינו ובין רודפינו נהרג לידי מפקד קבוצתי, היה זה ספרדי רפובליקני מן הקצינים שלחמו בספרד- נגד פרנקו. באותו קרב חלף כדור ופילח את כובעי וכפסע היה ביני ובין המוות.

תקופת מה לפני אירועים אלו באחד מסיורינו בהרים פגשתי משפחה יהודיה מפולניה. הם הסתתרו אצל כפרי צרפתי. לא הזדהיתי כיהודי אך הבאתי להם מזון רב ככל שיכלה מכוניתי לשאת (היה ברשותינו רכב, שלל שנטלנו מן הגרמנים ומבין חברי קבוצתי הייתי היחיד שידע לנהוג).

במק״י היה לכל אחד שם מחתרתי - כינויי היה הוגו, בחרתי בשם זה משום שהיה שם אבי ז"ל.

בקיץ 1944 נחתו הצרפתים והאנגלים בדרום צרפת, הגרמנים נסוגו מכוון מרסי לאורך עורקי התחבורה הראשית במעלה הרון. באותה תקופה ישבנו על הרכסים מעל עמק הרון ונודע לנו שבקרבתנו עומדת לעבור רכבת משוריינת נושאת טנקים ותותחים. הרכבת עמדה לעבור מניס לכוון ליון ובדרך היה עליה לעבור דרך מנהרה (ליד רוקמור), הנחנו ביציאות הצפונית והדרומית חומר נפץ. לפני שהרכבת הגיעה, פיצצנו את היציאה הצפונית והרכבת לא יכלה לצאת מן המנהרה ואז פיצצנו גם את הכניסה הדרומית ובכך חסמנו בפניהם אף את האפשרות לסגת. בכל פעם שהגרמנים ניסו לשלוח חיילים לתקן את המסילה, הם ניפגעו מן האש וכך נישארה רכבת זו תקועה עד ליום השחרור בתוך המנהרה (הרכבת חיכתה לבנות-הברית כמה ימים).

משהגיעו בנות הברית נותרנו ללא מעש. יום אחד הגיע למטה שלנו קצין צרפתי מצבא השחרור. מטרת בואו היתה שיחת שיכנוע.

הוא סיפר שהחטיבה בה שירת השתתפה בקרבות בצפון אפריקה ובאיטליה ואיבדה במרוצת הקרבות כמחצית מאנשיה ושאל האם אנחנו מוכנים להתגייס לשירותיה. (לא היינו חייבים בכך משום שהיינו תנועת מחתרת, כלומר מגוייסים מטעם עצמנו).

התנדבתי לחטיבה באופן אישי וגוייסתי כנהג (דבר שהיה נחוץ חסרו בחטיבה נהגים) וירדתי עמם למרסיי באוקטובר 1944, משם עלינו לאזור החזית בבלפורט, הייתי הנהג של ג'יפ הקולונל (מפקד החטיבה). בג׳יפ זה נסעתי אחרי מכונית הקולונל ומחמת הדרך המשובשת אירעה לנו תאונה ושכבתי כשבועיים בבית חולים. באותם ימים השתתפה חטיבתי בקרב הקשה בבלפורט ושימשה בו כראש חוד התקיפה נגד הצבא הגרמני. חזרתי לחטיבה כשהגיעה למילהאוזן באלזס. עברנו את הריין על גבי גשר דוברות וניכנסנו לגרמניה דרך קרלסרואה.

כל העיר עלתה באש מחמת התפוצצות פגזים. המשכנו לנוע דרך השוורצוואלד. באזוך פרוידנשטאט ניחקלנו בחיילי ss, הם שלחו לקראתנו נציגים עם דגל כניעה לבן וכשקציננו התקרבו אליהם כדי לקבל את הכניעה, ירו בהם אנשי ה- ss.

תגובתנו היתה הפגזה מסיבית על העיר, העיר בערה ובניניה קרסו, זכור לי שנכנסתי עם חבר שלי לחנות צילום מלאה בתמונות גרינג, היטלר גבלס ושות', ניתקפתי זעם וניפצנו את כל החנות ותכולתה.

כשניכנסנו לגרמניה ניתמנתי מתורגמן בשרות הסוציאלי של החטיבה (משום שרק אני ועוד שני חברה ידענו גרמנית) היה עלינו לארגן מקומות מגורים (בבתי האזרחים) עבור החטיבה כולה.

מפרוידנשטאט נעה החטיבה הלאה וכבשה את באדן־באדן, עיר המרחצאות המפורסמות ומשם המשכנו לוירטמברג והקימונו את מטה הגדוד בארמונו של הדוכס מוירטמברג (וכאן סיפור קטן ומשעשע. בחיפושי אחר מוסך, נסעתי על פני שבילי הפארק של הדוכס ועל אחד מהם פגשתיו, הוא עצרני ואמר: זו אינה דרך למכוניות, הוא דיבר צרפתית טובה, עניתי לו בגרמנית, צר לי אך לא ידעתי, רק רציתי להגיע למוסך הסמוך. הוא ציין שאני דובר גרמנית משובחת, גמלתי לו בהערה שגם הצרפתית שלו מצויינת) .
 
מכאן המשכנו עד אוסטריה. חנינו בברגנס ומשם הגענו עד מקום סמוך לגבול השוויצרי - סנט-מרגרט שם חיכו לנו השוויצרים עם יין ועוגות.

כאן נסתיימה עבורי המלחמה.

חזרתי לצרפת והתחלתי לעבוד, הכרתי את הנזי, התחתנו ולאחר זמן התקשרנו עם "החלוץ" ועלינו ארצה באוניה "נגבה״ ב-1949.
• •
לאחר המלחמה בלכתי עם הנזי ברחוב באויניון, צעק לעברי פתאום אדם מצידו השני של הרחוב היגו! היגו! היה זה חבר מתקופת הרזיסטאנס...

כשנפרדתי ממנו, שוב קרא לי אדם אחר מעברו השני של הרחוב - מסייה בוקל, מסיה בוקל. הפעם היה זה חבר מאויניון (שמי בתעודת הזהות המזוייפת אותה נשאתי כל המלחמה היה בוקל).

כמה ימים מאוחר יותר דפק על דלתי אדם ומשפתחתי לו, עמד לפני איש זר ושאל: אתה מר פרידמן?. (זה היה קרוב משפחה ששרד) ובזאת החזיר לי את זכרון שמי שלא שמעתיו יוצא מפי אדם מזה 8 שנים.

כשעליתי ארצה חידשתי אח בריתי עם שמי כפי שניתן לי ביום בו נולדתי.