גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של אפריים הדר (ז״ל)
לא בקלות השתכנע אפרים לספר על חוויותיו מתקופת מלחמת העולם השניה. את ההתלבטות נימק בכך שפרטים רבים נשכחו ממנו: תאריכים, שמות - ישובים, משך התקופות, שמות אנשים וכד'.
ואף־על-פי-כן הסכים לנסות; הסכים לשבת כמה ערבים ולהעלות את החוויות שהשתדל כל-כך לשכוח. הסכים להעלות חוויות שידע שאולי יגרמו לו לזעזוע מחודש, למרוח שעברו מאז יותר משלושים שנה, למרות שכבר חש שאולי אולי היה זה אך חלום רע, חלום ארוך שטוב שנשכח.

בשעת ערב שקטה, על כוס משקה חם שמגישה מזל, אשתו, אני מביטה באפרים, כאילו נפרדת מ״אפרים הלא מוכר”. אפרים מרכין ראשו בכבדות; הוא עומד לפתוח דלת לזכרונות קשים, אך הוא יודע עכשיו שלא לבדו ישא חוויות אלה. הוא מוכן לשתף אותנו, את חברי קבוצו בחלק מעברו, עבר שמעטים הם אלה היכולים לספר עליו ורבים הם המבקשים להכירו, על הכאב הטמון בו....

אני בן רביעי למשפחה של עשרה ילדים, מעיירה גדולה בטרנסילבניה. בעירה זו בלטו חיי המסחר, בעיקר של היהודים. הקהילה היהודית במקום היתה גדולה ודתית מאד. החגים היהודים נחוגו יחד עם כל היהודים במקום. היה בית כנסת גדול ויפה ששימש לנו מרכז. הגויים כיבדו את היהודים ומנהגיהם והיחסים היו תקינים. בעירה היה בית ספר יהודי גדול שהיו בו מורים יהודים ורב, אצלם לימדנו עברית. הם הדגישו שאחת ממטרות בית הספר היהודי היא להכין אותנו לעליה לישראל. בבית הספר למדנו שירים ישראלים רבים ולמדנו מה קורה בישראל. גם במשפחה דובר לא פעם על שיבה לישראל. אבי עבד בימים כעגלון והסתובב בכל העירות בסביבה לשאת סחורה. בלילות עבד כסנדלר ולימד גם אותי עבודה זו.

אחי הבכור היה ציוני נלהב וניסה לשכנע את ההורים לעלות ארצה. אמי רצתה שהמשפחה תעלה יחד ארצה וכל זמן שלא כל בני המשפחה רצו בזה והחליטו לעלות התעכבה העליה, עד שהמאורעות שהתפתחו עם עלית הנאצים לשילטון עכבו ושינו את כל האפשרויות.

המאורע הבולט הראשון שיכול לאפיין, לגבי, את תחילת המאורעות הקשורים למלחמת העולם השניה, הוא כניסתם של הכוחות המכונים "משמר הברזל" לטרנסילבניה, לעיירתנו. כוחות אלה המכונים "משמר הברזל" (בתרגום חופשי מרומנית) היו שיכים לכוחות המהפכניים, אנטי מלוכנים, של רומניה.

מאז מאורעות אלה והפוגרומים שהולידו, פחדנו לנהל חיים יהודיים חופשיים ופתוחים. התחלנו להסתגר בבתים ולהכין עצמנו לתקופה קשה. הנוער בעיירה שלנו היה מאורגן בשתי תנועות עיקריות חלוציות-ציוניות. תנועת השומר הצעיר היתה חלשה ומורגשת פחות. אני השתייכתי לתנועת ״בית״ר״ שהיתה החזקה והבולטת בין שתי תנועות הנוער. כתגובה למאורעות אלה התחזקה בינינו הרוח החלוצית: שרנו בהתלהבות את השירים שנשלחו אלינו מהארץ והתחלנו ללמוד יותר הגנה עצמית (ללא נשק, כמובן) כגון: ג׳ודו, אגרוף, קפא״פ וכיו״ב.

במסגרת התנועה, ואני אז נער כבן חמש עשרה - שש עשרה, התחלנו לתכנן בריחה גדולה של כל הסניף מהעיירה לארץ. לשם כך השתדלנו להשיג תעודות מזויפות, כל אחד התחיל לרכז את תשומת ליבו לו ולמשפחתו וכן התחיל להתפורר הגיבוש של התנועה.
באותה תקופה נסגרו כבר הגבולות בפני היהודים. בשילטון נמצאו עכשיו נציגי הפשיסטים שנצטוו ע״י הגרמנים למנוע בריחת יהודים. אבי נלקח לעבודת כפיה בעיר אחרת. ידענו היכן הוא, אך אי אפשר היה לקיים קשר איתו. הוא עבד שם בשביל הצבא הרומני כסנדלר ופרנסת המשפחה עברה עכשיו אלי.

עד אז (גיל 14 בערך) למדתי בבית-ספר ומאבא למדתי בלילות את עבודת הסנדלרות. גם אחי הבכור נלקח מהבית למחנה עבודת כפיה וכאן נאלצתי להפסיק את לימודי וקשרי עם בית הספר והתחלתי לפרנס את המשפחה: אם ושמונה אחים צעירים. עבדתי כחוטב עצים ורצען. היחס אלי מצד האוכלוסיה המקומית־נוצרית היה יפה מאד. הם עזרו לנו להשיג מזון, למרות שגם בין הגויים כבר התחילו להרגיש את המחסור. בתקופה זו עבדתי כ-16 שעות ביום.

לאחר תקופת מה, נלקחתי מהמשפחה למחנה עבודת כפיה שהיה בתוך העיירה, הייתי אז צעיר מגיל - 18 ולמעשה היה זה נגד החוק, אלא שיהודי עשיר ניצל את מעמדו ובמקום שהוא ישלח לעבודה, הוא דאג שהמכסה תתמלא ע״י צעירים חסרי אמצעים. במחנה זה עבדנו בעבודות ביצורים. חליתי שם במחלה ממושכת. הרופא היה גוי, אך נתן יחם נהדר ועזר ככל יכולתו. אולם המשגיח שהיה ממונה עלינו והיה יהודי-דתי, הכריח אותי לעבוד, למרות המחלה וזאת כדי למצוא חן בעיני השלטונות. מתקופה זו זכורה לי תמונת אמי, אותה ראיתי עוברת כששקי בצל ותפוחי אדמה על גבה, בדרכה לשוק, כי פרנסת המשפחה נשארה עליה.

בתקופת השהיה במחנה, קלטנו גם ידיעות מהנעשה בחוץ. הגרמנים התקרבו לרומניה ולעיירתנו ואנו התחלנו לאסוף בגדים ואוכל ולתכנן בריחה. אבי חזר מהמחנה שעבד בו ונמצא איתנו. האנדרלמוסיה שנוצרה כתוצאה מהפחד מהגרמנים איפשרה שיחרור ממחנה העבודה. לעזרת משפחתי נחלץ הרופא הגוי שטיפל בי בתקופת המחלה במחנה. הוא הציע לנו את רכבו ועזרתו, בתנאי שנימלט מהר ככל האפשר. הוא הביאנו עם מטלטלים בידינו, ללא פרוטה, כשאחותי הקטנה על גבי, מעט מטלטלין ביד ובאופק המטרה - הרים. בהרים חשבנו למצוא מקלט מפני הגרמנים.

התקופה היא כמעט חורף. הגשמים התחילו. לעורנו היו אך הבגדים שלבשנו בנסיעה. כסף ואוכל לא היה. כל אזרח, עובר אורח, הוא לגבינו אויב, מפחד הלשנה לגרמנים. אנו הרכב של שלוש משפחות, שלכל משפחה כ-10 ילדים. בלילות לנו בתעלות שמי הגשמים זרמו בהן. במשך היום הלכנו לכיוון ההרים. המרחק היה כ-350 ק״מ.

הגענו לבית בקצה עירה לרגלי ההרים. התגנבתי לבית בתקוה לקבל עזרה מיושביו. הם נבהלו מאד בשמעם את דפיקותי בדלת. הצגתי עצמי כיהודי בורח ואמרתי שבחברתי שלוש משפחות המבקשות אוכל. מרוב פחד ורצון להפטר ממני מהר ככל האפשר מהר הם נתנו לי מזון ובלבד שאתרחק מהר. הגענו ליערות בהרים ובהם המשכנו ללכת, נזהרים מלפגוש אנשים. מצאנו בית בודד ביער ובניגוד לדעת המשפחות התקרבתי לבית זה, לחפש מזון. בגנו של הבית מצאתי שפע של פירות. לקחתי בכמות רבה ככל האפשר להביא למשפחות ועשיתי דרכי חזרה לפגשם, אלא שלפתע שמעתי רשרוש ביער ומולי הופיעו חמישה חיילים. המוצא היחיד שנשאר לי להעמיד פני חרש אילם ומטומטם... הם עינו אותי בנסיון להוציא ממני את הסוד מי אני ועם מי אני ולקחו את כל המזון. נסיונותיהם לגלות מי אני לא הועילו להם, המשכתי לשתוק ולשים עצמי חרש ולא מבין. לאחר סידרת עינויים הניחו לי והתווכחו ביניהם (בשפה שהיתה מובנת לי) מה לעשות בי. הם החליטו לשחררני והורו לי להתרחק, אך בעוד אני בדרכי, עם הגב אליהם, נורו לעברי מספר יריות. נשכבתי במקום ולגביהם הייתי מחוסל....

כשהתרחקו חיפשתי את בני משפחתי ביער והפגישה היתה כמובן נרגשת מאד. לאחר ששמעו את היריות לא קיוו למצוא אותי. מקרה זה הוכיח שוב שכל קירבה לבית, או יישוב, מסכנת את חיי כולנו ואנו המשכנו אח נדודינו בהסתר, ניזונים מהנמצא ביער.

לאחר נדודים בעומק היערות הגענו לכפר מבודד שבו החלטנו להשאר ויהי מה, מצאנו אורווה ובה השתכנו. בני הכפר עזרו לנו להשיג מזון. העובדה שלא גרשונו משם, היתה לגבינו עזרה גדולה מהמשוער. בלילות התכסינו בקש שנמצא באורווה בשפע. בינתיים הסתבר שבכפר זה מצאו מקלט יהודים נוספים. התקופה היתה ראשית השנה היהודית ומכיוון שכבר היינו ריכוז של יהודים העמידו תושבי הכפר לרשותנו אולם שבו יכולנו להתרכז ולדגוג בצוותא את ראש השנה. באמצע תפילת החג נכנסו חיילים ולקחו איתם את אבי. הם לקחו אותו למחנה שלהם וחקרו אותו ועינו אותו. אחר-כך תלוהו בידיו ורגליו בחצר המחנה, לראווה, כשכל בני הכפר ובני המשפחה עומדים חסרי אונים מאחרי הגדר. ראש הכפר בא לעזרתו: הוא איים על הקצין שהתעלל בו והודיע שאצלו בכפר אין הוא מוכן לכך. בכך הציל את אבי והוא חזר למשפחה. בכפר זה, באורווה, שהינו עד שהכוחות הרוסיים התחילו לשחרר את רומניה מהכיבוש הגרמני.

התקופה היתה סוף החורף. המשפחה הלכה בשיירה, בחברת משפחות נוספות ששהו באותו הכפר, לכיוון עיר גדולה בטרנסילבניה. בעיר זו נמצאו בתים רבים נטושים, בגלל בריחת התושבים במלחמה. מצאנו בית פנוי והשתכנו בו, כמו הרבה פליטים יהודים אחרים. עכשיו הלכתי לחפש עבודה, הפעם כאופה.

מצאתי מאפיה נטושה שנכבשה ע״י הרוסים ולמעשה הייתי האופה המומחה היחיד בשטח ויכולתי להפעיל אותה. למאפיה הגיעה משאית שפרקה בנוסף לשקי הקמח גם חמישה חיילים רוסים, שעבדו איתי שם.

ביניהם נמצא אחד שכאשר נודע לו שאני יהודי התרגש עד דמעות, חיבקני ואמר שמשפחתו היהודיה אבדה לו כולה במלחמה והוא מעוניין להשאר איתי. שני חיילים היו אוקראינים, אנטישמיים יותר מהגרמנים. כשנודע להם שאני יהודי עינו אותי במאפיה ורק אחרי תחנונים ודמעות של חברם החייל היהודי שחררוני. לאחר מספר שעות נכנם למאפיה קצין גבוה מהצבא הרוסי. הוא העמידני לקיר כשהוא מאיים עלי באקדח שלוף. מרוב בהלה קראתי "שמע ישראל..." הוא המשיך נדהם "...אדוני אלוהינו אדוני אחד..." חיבקני ונישקני וסיפר שמשפחתו אבדה לו. הוא מינה אותי לאופה הראשי. את שני החיילים האוקראינים שעינו אותי קודם לקח איתו. הקצין הגבוה לקח אותי תחת חסותו וראני כבנו.

כשהצבא הרוסי קיבל הוראה לפנות את העיר הוא החליט שעלי לבוא איתו למוסקווה. הוא העמיד לי שני שומרי ראש חמושים, כי התנגדתי לעזוב את העיר ואת המשפחה. תחת משמר של השומרי ראש שהעמיד לי נסעתי ברכבת לכיוון מוסקווה. ברכבת נרדמו שומרי הראש בשכרותם וכשהאיטה נסיעתה מעל גשר קפצתי מהחלון הפתוח והתחלתי לברוח. מצאתי מסתור על עץ גדול בפארק ושם חיכיתי על העץ שלושה ימים, עד שהפסיקו לחפש אותי. רק אחר כן העזתי לחזור למשפחתי בעיר.

בעיר זו לא שהיתי עוד זמן רב. עם קבוצה של נוער בגילי נסעתי להכשרה בעיר אחרת, לקראת העליה ארצה. בהכשרה הייתי כ-8 חודשים וגם שם עבדתי כאופה. לאחר כשמונה חודשים בהכשרה קיבלנו צווי גיוס לצבא הרומני. בעצת השליחים הישראלים, ברחנו עוד באותו לילה ליגוסלביה. ביגוסלביה שהינו כשלושה חודשים בעיר זגרב, במחנה פליטים גדול, בו חיכינו לעליה לישראל. התקופה בזגרב זכורה לי לטובה בזכות היחס החם של היגוסלבים ועזרתם הרבה לפליטים הרבים שהיו אצלם. הם עזרו בהשגת מזון, בגדים ואפילו בהשכרת אניה להפלגה לארץ.

את ההפלגה עשינו על-גבי אניית מלחמה גרמנית ישנה ורעועה, שהיה בה מקום למעשה לכ-2000 נוסעים, אך עלו עליה להפלגה מספר כפול. במשך החודש בו שהינו על הים אירגנו אותנו לקבוצות, למקרה של צורך בהתגוננות והכינו אותנו לעובדה שיתכן שנותקף על-ידי האנגלים בחופי הארץ.

כשלושה ימים לפני הגיענו לחופי הארץ התגלינו ע״י מטוסים בריטיים שחגו ללא הרף מעלינו. כהסוואה התבקשנו למרוח עצמנו בפחם והשליחים הישראלים שהנהיגו את האניה דיווחו לשלטונות הבריטים שאנו אניית משא אפריקנית שמביאה פחם. לקראת הכניסה לנמל כותרה אניתנו בסירות בריטיות שמנעו את כניסתנו לנמל. מספר שחיינים שבינינו קפצו למים והגיעו לחוף בשחיה.

על האניה אורגנה התנגדות בנשק קר. כל קבוצה היתה אחראית על חלק מהאניה ותפקידה היה למנוע בכל האמצעים (מקלות, סכינים) את עלית האנגלים עליה. האנגלים ניסו לפתות אותנו בסבונים טובים, באוכל, בסיגריות וכד', שנסכים להפליג חזרה לקפריסין, אך אנו זרקנו את מתנותיהם למים. הכרזנו שביתה על האניה וסרבנו לאכול עד שיינתן לנו לרדת לחוף. שלושה ימים נשארנו על האניה, מול חופי הארץ והתכוננו להתגוננות במקרה של שימוש בכח. הנסיונות של האנגלים לעלות לאניה סוכלו והם איימו שאם לא ניכנע יתחילו להשתמש בנשק חם.

ברוב יאוש וזעם זרקתי את בקבוק המים שהיה בידי לעבר חייל אנגלי. מקרה זה הצית את זעמם והגביר מאד את ההתגרויות והמתח. האנגלים התחילו לירות לעבר האניה ושלושה נערים נהרגו. מותם של הנערים המם אותנו ורגעי מבוכה אלה נוצלו ע״י האנגלים לעליה המונית על האניה. זכורה לי מרגע זה התנפלות המונית של אנגלים והעובדה שהיכוני מכות נמרצות. כל נוסעי האניה הורדו לסירות בריטיות שלקחו אותנו לקפריסין.

כל נוסעי האניה הוכנסו למחנה אחד בקפריסין, שם הובטח לנו שנעלה כעבור שלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים התברר שכדי להציל חייו של אחד הילדים במחנה צריך מישהו לוותר על זכותו לעלות וכך עוכבה עלייתי ארצה בשנה.

כתום שנה לשהייתי בקפריסין עליתי ארצה והוכנסתי למחנה הסגר בעתלית. במחנה זיהה אותי יצחק אגמי שהכיר את משפחתי לפני שנים בעיירת הולדתי והוא שלחני לקיבוצו - לגבעת חיים....

שנתיים אחרי עלו אחי אחיותי ושנתיים אחריהן עלו ארצה הורי עם שאר בני המשפחה. אח אחד שהה מספר שנים בהולנד, בחברת נוער של פליטים יהודים ועלה מהולנד עם חברת הנוער לקבוץ. שתי המשפחות שאיתן חיינו בתקופת המלחמה נמצאות היום בארץ.