גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של אליעזר ויסהוט (ז״ל)
נולדתי בצ׳כיה בסודטים, ברונסברנג שבבהמוולד. המשפחה היתה דתית וציוניותה התבטאה בתרומה לקרן הקיימת. אחי היה ציוני ואמר שיעלה ארצה-אחרי, היתה לנו גם אחות מאומצת.

בילדותי היה לנו משק חקלאי ובו פרות וסוסים. החזקנו עד 100 סוסים בחורף, כשהאכרים לא עבדו בשדות. האכרים היו משלמים לנו עבור השימוש בסוסים בתוצרת חקלאית בזמן הקציר.

בשנת 1929 שרתתי בצבא הצ׳כי. גם הייתי חבר בתזמורת הצבאית מאותה שנה זכור לי ביקור של הנשיא מסריק בבית הכנסת בפראג בערב כל נדרי. ליוינו אותו משם ברגל עד ארמון הנשיא ואחרי זה קיבלנו הזמנה מיוחדת לביקור אצלו. ב-1938 לאחר סיפוח אוסטריה, ניסיתי לשכנע את אבי שיחסל את רכושו ויהגר, לאו-דווקא לארץ. היינו משפחה חקלאית ואלה נתקבלו ברצון בכל מקום. אבי סרב.

ב- 1939 נכנסו הנאצים לצ׳כיה, ברחתי לפשיבראם. ביקשתי את הורי שיברחו, שנצא מצ׳כיה, משום שראינו מה קרה ליהודי גרמניה ואוסטריה. הורי סרבו, הם אמרו ״לנו זה לא יקרה״.
בפשיבראום ניתפסתי על-ידי הנאצים עם יהודים נוספים ונילקחנו לדכאו. אז עדיין לא לקחו את כל היהודים באופן שיטתי, אלא פשוט עצרו לפי ראות עיניהם באמצע הרחוב. בדכאו הייתי כ-5-4 חדשים. באותו זמן היו בדכאו אסירים פוליטיים גרמניים, קומוניסטיים וסוציאל- דמוקרטיים, מתנגדי המשטר הנאצי. רוב העצירים היו גויים, בעצם המחנה ניבנה עבור מתנגדי המשטר הנאצי.

כולנו הועסקנו בעבודות שונות. היו שם גם יהודים מבוגרים, מה שנידרש מהם לא היה תמיד לפי יכלתם, במו-עיני ראיתי כיצד די היה שאדם לא יעמוד זקוף מספיק כפי הנדרש על-ידם וכבר סופקה להם התואנה לרדת לחייו, להכותו ולבסוף נעלם ואיש לא ידע לאן. ואלו דברים שקרו לעיתים מזומנות.
 
אני עבדתי בניקוי שירותים. בא חייל, ורקק על האסלה וציווה "לנקות״! כמובן שניקיתי. מי שלא ניקה -נעלם. איך יצאתי משם? האח שלי שילם לרויזיוניסטים 8000 קורונות (מטבע צ׳כי) והם אירגנו את יציאתי מדכאו. משם הביאו אותי הגרמנים לבית-סוהר גדול, פאנקראץ, הנימצא בקרבת פראג, שם שהיתי כשבועיים עם עוד 6 יהודים. (ביח-סוהר זה היה מיועד לפושעים פליליים). משם שוחררתי והלכתי לאחי שהיה פקיד בנק בפראג ובכל יומיים היה עלי להתייצב אצל הגגסטאפו כדי להראות נוכחות.

ב-15.10.39 (כבר אחרי פרוץ המלחמה) הוסענו (על-ידי הגסטאפו) כמה מאות יהודים מפראג לברטיסלבה שם סגרו אותנו הלינקה-גרדה (המשמר הפשיסטי של הסלובקים) במחנה מעצר.

שהינו שם כשבועיים ואז העלו אותנו על מעין אוניה, גוררת פחם וכך שטנו על-פני הדנובה לבודפשט, משם ליגוסלביה ומשם לסולינה שברומניה. נסיעה זו נתמשכה. האניה שטה באטיות, מדי פעם עמדנו בנמלים ואספנו כסף בקהילות היהודיות לשם קניית מזון וכו', כדי להתקיים.
בסולינה התעכבנו כחודשיים ואז עלינו על אונית פחם טורקית. אל האוניה הגיעו פליטים מארצות נוספות בולגריה אוסטריה ועוד. שם פגשתי את יהודה קראוס ומשה פינק (חברים החיים כיום באיחוד) האוניה עגנה בנמל כחודשיים ואנחנו על סיפונה. היינו 2800 איש באוניה. זה היה הטרנספורט האחרון שיצא מצ׳כיה.

ההורים שלי נילקחו לטרזינשטאט ומשם לאושוונצים ב־1944, וכן גם אחי, אישתו וילדתו וגם אחותי המאומצת.

יצאנו מסולינה דרך הבוספורוס, התנאים היו קשים, ביום אסור היה לצאת אל הסיפון, שרר קור עז ופרצה מגפת דיזינטריה. והנה בוקר אחד הופיעה אונית מלחמה בריטית. הבריטים ירו יריות אזהרה באויר ועלו על אוניתנו (שמה היה סאקריה). באוניתנו היתה מפקדה של בית״ר וביניהם אריק ז׳בוסינסקי בנו של זאב ז׳בוטינסקי.

לאחר 3 ימים הגענו לחיפה ותיכף עצרו את אריק ז׳בוטינסקי. אנחנו המתנו שבוע על האוניה ולאחר מכן חילקו אותנו לסרפנד ולעתלית. אני ישבתי בסרפנד במשטרה. אחרי 6 חדשי מעצר שחררו אותנו.

בארץ היה מצב חמור של חוסר עבודה. כעולים קיבלנו מן הסוכנות שתי לירות ובזה היינו צריכים להסתדר בארצנו. באותה תקופה ישנתי במקלטים בשדרות רוטשילד. אח"כ גרתי כמה זמן אצל משפחה זרה, יקים, שנתנו לי מקום לינה.
ביקשתי להתגייס לצבא הבריטי, כדי לנקום בנאצים ועוזריהם, בתחילה סרבו (כלל נקוט היה בידיהם שלא לגייס נתינים מארץ זרה) אך לבסוף הסכימו וגויסתי.

יום אחד כשהייתי במחנה אימונים, תקעתי קללה עסיסית בצ׳כית ופתאום אמר לי אחד המגוייסים, קורפוראל וינר, (הלא הוא מיודענו זכריה וינר) או יש פה איזה צ׳כי.

יצאנו בנובמבר 1940, נסענו למצרים והגענו למחנה צבאי ליד קהיר. במצרים עסקנו בחפירות קו מים. משם נסענו ללוב, הגענו לטוברוק עיר נמל בלוב, שם עבדנו בנמל ובעוד עבודות אחרות. יום לפני יציאתנו מטוברוק עלתה אוניה בתוך נמל טוברוק על מוקש וטבעה למחרת הפלגנו וראינו שמן האוניה הטבועה הזדקר רק התורן. הגעגו ליוון.

ביוון, הועסקנו בעבודות שונות.

והנה החל כיבוש יוון בידי הנאצים, אותנו העבירו בכל יום למקום אחר, כדי שלא ניתפס (היינו כ-1200 יהודים) נסוגונו עד קאלאמטה שם נפלנו בשבי הגרמנים 29.4.41.

משם הלכנו ברגל ימים רבים, אחר-כך העמיסו אותנו על קרונות-משא לבהמות והרכבת הביאה אותנו עד פולניה, שם הוכנסנו למחנות שבויים. במחנה שלנו היו יהודים בלבד. עבדנו במכרות פחם, המחנה הועבר ממקום למקום בהתאם לצרכי הגרמנים. תקופה ארוכה קבלנו כל שבוע חבילות מהצלב האדום, הן סייעו לנו להשאר בחיים וגם איפשרו לנו מסחר פורה עם השומרים והסביבה. למשל רכשנו מערכת תופים לתזמורת תמורת ק״ג קפה, ללא חבילות אלו היינו גוועים ברעב.

 

המקום האחרון בו עבדנו היה בבוטן בשלזיה העילית. ב-21.1.45 התקיפו הרוסים מכיוון צ׳נסטוחוב, הגרמנים נסוגו וסחבו אותנו עמם במשך 4 חודשים, בגשם, בשלג וכמעט ללא מזון. ניזונו ממה שמצאנו בדרך.

ב-29.4.1945 בארבע אחר-הצהרים הגענו לאנציג אנדר איזה ושם שחררו אותנו האמריקאים. היינו שם תקופת מה, באותו פרק זמן עבדתי עם המשטרה הצבאית האמריקאית, עסקנו בחיפוש אחרי אנשים חיפשנו אחריהם גם בבתי אזרחים.

באחד הימים פגשנו אישה גרמניה זקנה, היא שאלה האם אני דובר גרמנית והסבירה שבמרחק כמה ק"מ מכאן ישנו ביער צריף גדול של שבוייים יהודים ולא יהודים, הלכנו לשם ומה שראיתי, אין מילים בפי לתאר.

חזרתי למחנה שלי ולמזלי באה בדיוק ביקורת קצינים ובניהם היה גם קצין יהודי אמריקאי. סיפרתי לו את כל שראו עיני והוא נסע עימי לשם. לקחו 10 נשים גרמניות שתנקינה את המקום ותעזורנה בטיפול באלו שנותרו חיים. אחרי זמן הוטסנו כולנו לצרפת ומשם טסנו עם מפציץ למצ׳סטר ללונדון. שם הוכנסנו להסגר - היינו מכוסים כינים וטעונים טיפול. אחר-כך חילקו אותנו בין הגויים האנגלים והם טיפלו בנו היטב. אחרי כחודש, חודש וחצי נסענו מליברפול למצרים ומשם הובאנו ארצה.

רק כאן בארץ נודע לי מה עלה בגורלם של בני משפחתי בצ׳כיה.


 
רשמו לילי קליין ועליזה גור