גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של אליהו שולר (ז״ל)
נרשם ב- 3.3.1980

נולדתי בהונגריה בפרבר של בודפשט שמו היה אופשט שפירושו העיר החדשה, חיו בו כ- 100,000 חושבים. אבי נולד בפולניה, שמו היה יעקב ועקב תאונה בילדותו הפך חרש אילם. אבא היה פועל בבית-חרושת לעורות - וולפנר. אמי נפטרה בהיותי כבן 3.
לפני היה להם בן שנפטר כשמלאה לו שנה וכך נותרתי בן יחיד. אבא התחתן בשנית.

מגיל 6 שיחקתי כדור-רגל באחד המועדונים המפורסמים שבעיר וחבריו לקחוני תחת חסותם עוד בהיותי בגיל צעיר, כי הורי היו עניים מכדי לממן את לימודי, כך שהמועדון ממן את כל לימודי עד גיל 14. אחר-כך איפשרו לי לרכוש מקצוע - חשמלאי ואירגנו לי עבודה בבית-חרושת טונקסראום שבו יצרו נורות חשמל.

הכל התנהל כשורה עד 1939. אז פרצה מלחמת העולם השניה ואז התקבל בהונגריה חוק בו נאמר: כל הנתינים הזרים חייבים לעזוב את הונגריה תוך 30 יום. הנימוק היה - אי אפשר לסמוך על נתינים זרים - יהודים. אז פניתי לקבוצת הכדור-רגל שלי והם סידרו לכל המשפחה שנת דחייה לגבי הגירוש. אבל אני לא הסתפקתי בזה, כי ראיתי שזה לא יגמר בטוב בסופו של דבר למרות שהיו לי הרבה חברים בין ההונגרים (הגויים).

רציתי לסדר פספורט להגירה אבל השלטונות לא נתנו. חשבתי, אולי נהגר לרוסיה (כי אז כבר היה גבול משותף עם הרוסים). בינתיים פיטרו אותי מן העבודה ומן הקבוצה כי כיהודי זר היה אסור לי לקחת חלק בהונגריה. אבל הקבוצה המשיכה לתמוך בנו מבחינה כלכלית. מתוך יאוש פניתי לג׳וינט שארגן כל חודש קבוצת אנשים והוציאם בכוון הגבול הרוסי, היו אלו יהודים שרצו לעזוב את הונגריה באופן בלתי לגלי. בכוונתי היה להגר לרוסיה, להסתדר ותוך שנה לאפשר להורי להצטרף אלי.

הגיע היום בו קראו לי, הצטרפתי לקבוצת אנשים, שהיו זרים לי, לקחו אותנו לגבול ליד הבאשאליה באזור הקרפטים בגבול פולניה -הונגריה (החלק הפולני היה בידי הרוסים). אנשי הג׳וינט שלמו שוחד לאיש קשר ממשמר-הגבול ההונגרי והוא הוביל אותנו בלילה ברגל בשלג עד הגבול ושם נעצר ואמר: שם הגבול, לכו בכוון האור, שם במרחק 8 ק״מ ישנה עיר, בה תתיצבו במשטרה.

ליד הגבול צרפו אלינו עוד יהודים רבים מארצות אחרות: רומניה, אוסטריה, צ׳כיה ועוד. יעצו לנו להגיד בבואנו לרוסיה שאנו רוצים לעזור לרוסים, אם נאמר כך יש סיכוי שנקבל מקלט ברוסיה. בעברנו את הגבול הוזהרנו חזור והזהר שנלך אך ורק בשבילים הכבושים כי השלג היה בעומק של עד שני מטר והיו זאבים ודובים בקרפטים, גם אמרו לנו שאם נפגוש בזאבים שנדליק כנגדם אש ואז יברחו.

הלכנו והלכנו ופתאום נגמר השביל, ולא ידענו לאן ללכת. היה חצות הלילה ואז התנדבו כמה אנשים לחפש את השביל האבוד, הם יצאו ונעלמו מעיננו ויותר לא ראינו אותם אף פעם, צעקנו, קראנו ואין קול.

צעקנו הרבה זמן עד שהופיעו - זאבים.

ואז באמת הדלקנו אש והם פחדו להתקרב. אחרי כ-1/2 שעה של צעקות הופיעו החיילים הרוסים עם סקי, זה היה משמר הגבול. הם שאלו מה אנחנו רוצים ואיך הגענו. חלק ביננו ידעו רוסית והסבירו שברחנו מהונגריה ואנו רוצים לחיות בברית-הפועצות. הם מצאו את השביל והביאו אותנו לתחנת המשטרה המקומית. שם חקרו אותנו למה באנו? ומי הוביל אותנו ומה כוונותינו ומה רצוננו לעשות וכו
׳.

סיפרתי שאני שחקן כדור-רגל וחשמלאי במקצועי וכוונתי להמשיך גם ברוסיה לעבוד בחשמלאות ולשחק בכדור-רגל. (כשניפרדתי מן הקבוצה שלי ההונגרית, הם נתנו לי תעודת שחקן וציידו אותי בהמלצה חמה וציינו שבכל מקום אליו אגיע יהיה לי מכך יתרון). הרוסים אמרו שלפי ההמלצה שבידי כדאי להעבירני למוסקוה שם אשחק בקבוצת דינמו-מוסקווה וגם יש שם בית-חרושת גדול לחשמל.

גם שאר חברי הקבוצה סיפרו על כוונותיהם. ציידו אותנו באוכל והושיבו אותנו ברכבת שאמורה היתה להוביל כל אחד מאיתנו למקום היעד שלו. בכל תחנה שהרכבת עצרה, הורידו אותנו וחקרו במשטרה המקומית ושוב העלו לרכבת והמשכנו לנסוע. (בינתיים חקרו הרוסים על אודותינו ככל שיכלו ובררו האם הפרטים שמסרנו נכונים משום שכמה מן העדויות שמסרו אחדים מאיתנו היו חשודות).

כך הגענו עד סטניסלאו ושם פתאום נישתנה היחס. סגרו את כולנו בבית-הסוהר ולא נתנו אוכל פרט לפעם אחת ביום ומעט. נהגו בנו כבאסירים ולא ידענו למה. אבל חיש מהר התברר בחקירות כי היו ביננו 4 מרגלים ואנו לא ידענו עליהם דבר, אז לקחו אותנו למחנה צבאי והעמידו אותנו עם הפנים לקיר.


לבסוף החליטו לשנות פקודה ולהחזירנו לגבול ממנו באנו. כל הדרך חזרה נאלצנו ללכת ברגל בשלגים, וללון במחסנים ריקים בכפרים, עד שהגענו קרוב לגבול, שם הקימו אח מכונות היריה (זה היה בלילה) והראו לנו את הדרך בכוון הגבול ההונגרי. אמרו שאם לא נחצה את הגבול בתוך 1/2 שעה ירו בנו. פחדנו לחזור לעבר הונגריה משום שזכרנו את שנאמר לנו בעוברנו לצד הרוסי: ״כל השב יירה״.

וכך בין איום רוסי לאיום הונגרי בחרנו לעבור לצד ההונגרי שהיה מאיים פחות. למזלנו לא פגשנו בשומרים וכך הגענו למחנה הצבאי הראשון בצד ההונגרי. שם התייצבנו וספרנו את כל מה שעבר עלינו. הם אמרו שלפי הפקודות שבידם היו צריכים לירות בנו, אבל הם רוצים להתייעץ עם המפקדה הצבאית הראשית בבודפשט ועלינו להמתין.

ההוראה שניתקבלה היתה שכל הקבוצה תישלח ברכבת לבודפשט למפקדה ושם סגרו אותנו בבית-הסוהר. הגענו בדיוק ביום חג והשומרים נורא כעסו עלינו וצעקו "יהודים מלוכלכים, קומוניסטים, בגללכם התקלקל לנו החג״, הם 
הכו אותנו כהוגן. אח״כ התחילו החקירות, הדביקו לנו תוית של קומוניסטים ולפי זה עמדו לשפוט אותנו.

אני ועוד כמה קיבלנו מחנה מעצר, הובילו אותנו לגראן, שם היה מחנה ריכוז, רק ליהודים ולאנשים שאינם רצויים למשטר. שם שהיתי כמעט שנה וחצי בתנאים קשים של מחסור, מעט מי-קפה, 100 גרם לחם ביום ומעין מרק דלוח, שכבנו על הארץ גם בחורף בקור של 15°-. העבודה שאולצנו לעשות היתה: עקירת עצים ביערות, סיכול אבנים והבאת אדמה במריצות. כך זה התנהל עד שיום אחד נודע לי (ע״י מכתב שנשלח אלי מחברי לקבוצת הכדור-רגל ההונגרית) שרוצים לגרש אח הורי מן הארץ והם אינם יכולים למנוע זאת. באותה תקופה פרצה המלחמה בין רוסיה וגרמניה ואמרו שהרוסים ברחו ויש שטחים נירחבים של אדמות ובתים נטושים ולשם שולחים את היהודים המגורשים, לעבד את האדמות (באזור אוקראינה).

אחר כך נודע לי שהורי גורשו, הלכתי למפקד המחנה וביקשתי שיאפשרו לי ללכת ולחפש את הורי ולעזור להם. הוא קיבל זאת בשמחה (אז עדיין לא ידעתי מדוע) ואמר שבין־כך הוא מתכוון לארגן גם פה במחנה טרנספורטים לכיוון ההוא וכך הכניסו אותנו לקרונות רכבת (המיועדת להובלת בהמות) שהגיעה עם יהודים מבודפשט ואמרו שלוקחים אותנו לאוקראינה לעבד אדמות וליישב את הבתים הנטושים שם.
 
התנאים בקרונות היו קשים, היו שם תינוקות עם אמהות, זקנים וזקנות וכולם ישבו על הרצפה. סגרו את הדלתות בלי אוכל ומים וגם את הצרכים נאלצנו לעשות בפנים. חלונות לא היו ואסור היה לפתוח את הדלתות ורק בתחנות פתחו דלתות אבל לרדת לא התירו לאיש.

מסביב לתחנות הרכבת נאספו אנשים מן הכפרים ואנחנו צעקנו ״מים...אוכל...״ והם, הכפריים, ריחמו והיו שהביאו מים ואוכל, אבל הג׳נדרמים שראו זאת תפסו גם את הכפריים שבאו עם המזון וזרקו גם אותם לקרונות. ככה המשכנו לנסוע עד הגבול הרוסי, כ-4-3 ימים. את אלו שמתו ממחנק ומאפיסת כוחות זרקו הג׳נדרמים החוצה. הגענו לגבול ושם הורדנו למחסן עצים גדול, ושם כבר שכבו מאות אנשים וחיכו לתורם. 
אמרו שמשם יקחו אותנו באוטובוסים צבאיים. על כל מכונית יעמיסו 40 איש לפי התור ויובילו דרך הקרפטים לאוקראינה.
 
כך הגענו עד הדנייפר ושם הורידו אותנו, היו שם כבר כ-200 איש. הגשרים היו הרוסים בגלל המלחמה והיו רפסודות קטנות מעטות למעבר אל העבר השני של הנהר. לפני החציה העמידו אותנו בשתי שורות והחיילים ההונגרים עברו בינינו והורידו מאיתנו שעונים וחפצי ערך, נעלים טובות ובגדים באמרם: "כבר לא יהיה לכם צורך בזה", "יש לכם 5 דקות לחצות את הנהר לעבר השני באמצעות הרפסודות. מי שלא עובר יירה". כולם התנפלו על הרפסודות ודחפו אחד את השני והתינוקות והזקנים נפלו המימה. אני ועוד כמה צעירים קפצנו למים ועברנו אח הנהר בשחיה. אלו שלא עברו נורו. כולנו נכנסנו להיסטריה, לא ידענו מה לעשות. עד שהתאספנו כ-40 איש שנותרו מתוך ה-200 (בעיקר נותרו הצעירים) וכמה מן המנהיגים שבחבורה קראו, בואו, נרוץ, נהיה מן הראשונים, שם מקבלים אדמות ובתים.

עד שקם אחד ואמר שיש לו תעודה גרמנית והוא יהיה המנהיג שלנו ואנחנו נתארגן כפלוגת עבודה שנשלחה על־־ידי הגרמנים. הלכנו כמה קילומטרים עד שהגענו לכפר קטן ושם היו אוקראינים, משמר אזרחי. הם עצרו אותנו ושאלו מה אנחנו עושים ומה כוונותינו. המנהיג של קבוצתנו הראה לו את התעודה הגרמנית עם החותמת הנאצית שהיתה בידו וסיפר את הסיפור שתכנן, הם חשדו קצת, אך אנחנו אמרנו שאנו עייפים ושיתנו לנו קצת לנוח ולאכול. אמרנו שאין לנו כסף אך אנחנו יכולים לשלם בתכשיטים (שהסתרנו) תמורת האוכל שיתנו לנו.

הם ארחו אותנו יפה, נתנו מזון ואפשרו לנו לנוח על המרפסת וליד הבתים, רוב חברי הקבוצה נירדמו מתוך עייפות כבדה. רק אני ועוד חבר אחר נישארנו עדיין ערים, ולפי התנהגות האוקראינים התעורר חשד בליבנו שהם זוממים דבר-מה. ואכן כעבור זמן לא רב ראינו, שממרחק מה, מן ההרים יורדים חיילים של המשמר האזרחי האוקראיני, עם רובים, אז החילונו שנינו לצעוק, כולם התעוררו משנתם והתחלנו לברוח. החיילים ראו שאנו בורחים והתחילו לירות בנו הנמלטים.

נותרנו בחיים רק שניים, חברי ואני. כל השאר נורו. גם אחרינו רדפו וירו, ניכנסנו לתוך שדה של חיטה, שם שכבנו והתחבאנו כמה ימים, אכלנו חיטה, תפוחי-אדמה לא מבושלים והגשמים שירדו סיפקו לנו מים לשתיה. אחרי כ- 3 ימים יצאנו לדרך שוב, הלכנו ליד פסי-הרכבת שעברו בקרבת מקום, הם הובילו לעיירה בשם צ׳רקוב, פתאום הופיעו מולנו שני אוקראינים מן המשמר האזרחי. עצרו אותנו והובילונו בחזרה למפקדה ששכנה בכפר ממנו ברחנו קודם. שם חקרו אותנו מניין באנו ולאן פנינו מועדות. חבר שלי שידע צ׳כית  דיבר עמם והסביר שאני באתי לחפש את הורי, הם שאלו האם אנחנו יהודים? אמרנו כן. הם התייעצו ביניהם, אח"כ קשרו אותנו בידינו זה לזה ודחפו אותנו לפני עגלה עם סוסים בעוד שניים מהם נוסעים בעגלה. העגלה היתה עמוסה שקי-חול ולפי השיחות שניהלו ביניהם הבין חברי שהם רוצים להגיע עמנו לנהר הקרוב פרוט, לקשור שקים לצוארנו וכך להטביענו. הם דיברו ביניהם שכך הם נוהגים ביהודים שנפלו לידיהם.

כשהתקרבנו לעיר צ׳רקוב, פגשנו בקבוצת חיילים צ׳כיים שבאו מולנו. הם עצרו את העגלה עם האוקראינים (השטח היה בשליטת חיילים צ'כים שהיו תחת משטר כיבוש נאצי) ושאלו במה הענין. חברי סיפר להם שהאוקראינים רוצים להטביע אותנו בפרוט. הם לקחו אותנו ואח האוקראינים למפקדה שלהם, המפקד שלהם שמע את הסיפור ותיכף עצר את האוקראינים ושחרר אותנו. ניתנה לנו עבודה במחנה, מזון ומקום ללון. כעבור יומיים הצטרכו הצ׳כים לזוז והציעו לנו להסתתר בעיר צ'רקוב בה נותרו כמה יהודים ששרדו מן הגטו. משום שהוסתרו על-ידי גויים שבמקום. אותם יהודים שניצלו סיפרו: יום יום לקחו אותנו, קבוצת אנשים שהצליחו להגיע עד כאן, אספו והובילו לקפנץ פודולסק שם אולצו לחפור בורות, העמידו אותם בשורות וירו לתוך הבורות.

אחרי כמה ימים בצ׳רקוב שמענו שהגיעו לעיר חיילים הונגרים. ירדנו מן המגדל בו הסתתרנו ודיברנו עם החיילים ההונגריים. סיפרנו להם את כל שאירע עמנו ובקשנו שיקחו אותנו חזרה להונגריה. הם פחדו ולא הסכימו. חברי הבטיח להם שאם יעשו כפי שביקשנו יתן להם שעון שנותר בידו. הם הסכימו בתנאי שניכנס לאוטו וניסתתר מתחת לבגדים המוטלים בו ושלא יראו אותנו. כך נסענו בערך כיום. בדרך עצרו החיילים את המכונית ואמרו שאנחנו צריכים לרדת, כי יש הרבה ביקורות בדרך. התחננו בפניהם, אך זה לא עזר ואז הוריד החבר שלי טבעת זהב שנותרה בידו והם נאותו שנמשיך עמם.

כשהגענו קרוב לגבול ההונגרי ליד העיר דולינה עצרו והודיעו שאנחנו חייבים לרדת, כי כאן נערכות בדיקות קפדניות. ירדנו מן המכונית וניכנסנו לעיר ושם ראינו שליהודים קשור סרט צהוב לזרועם. הם פחדו להסתיר אותנו והציעו שניכנס לבית הכנסת המקומי. ניכנסנו ושם הסתתרנו. לשם הביאו לנו אוכל גם ישנו. עד שיום אחד הודיעו לנו יהודים שלעיר הגיעה פלוגת עבודה של יהודים. אנחנו ניצלנו את ההזדמנות והתערבבנו בהם. בא המפקד שלהם ונתן הוראות לזוז ואז התחילו לספור אותם ולבדוק אם לא ברח מי מהם. אנשי הסגל ספרו את האנשים ואמרו למפקד שיש שני אנשים יותר. היו שאמרו שישנם שלושה יותר והיו שמסרו מספר אחר. כל אחד הגיע למספר שונה. המפקד אמר: "אתם שיכורים", לא יודעים לספור" ונתן פקודה לזוז. הלכנו בכיוון הגבול ההונגרי, אחרי יום התחילו אנשי הסגל להרגיש בנו ושאלו את האנשים מי הם שני הזרים האלה. והם סיפרו שאנחנו פליטים ושהם נתנו חסותם עלינו עד שנגיע. הסגל הודיעו למפקד שישנם כאן שני זרים. המפקד קרא אותנו לבירור. החבר שלי ניבהל וברח מרוב פחד בכיוון היער. אני סיפרתי למפקד שיצאתי לחפש את הורי, לא מצאתים ואני רוצה לשוב להונגריה. הוא שאל: איפה החבר שלך? אמרתי: ברח מרוב פחד. הוא שלח אנשים לחפש אותו אך הם לא מצאו והמפקד אמר: חבל שברח, כי יכול היה לחזור עמנו להונגריה, וכך עברתי את הגבול עם פלוגת העבודה חזרה להונגריה.

הם התמקמו ליד הגבול והחלו בבניית שדה-תעופה ואני עזרתי להם, עד שיום אחד באה לידי הזדמנות, אנשים מפלוגת העבודה נסעו לעיר הקרובה פונקז ובקשתי אותם שיקחו אותי עמם, הם הסתירו אותי בתוך עגלת חציר וכך עברתי את הביקורת בדרכים.

הגעתי למונקץ, שם ניכנסתי ליהודים וסיפרתי להם מה עבר על היהודים שגורשו מהונגריה לאוקראינה. הם סרבו להאמין. הם חשבו שאני רוצה לעשות תעמולה לשם קבלת נדבות, הם לא האמינו לדברי ורצו למסור אותי למשטרה. אז ברחתי והתגנבתי לרכבת שנסעה לבודפשט והצלחתי לחזור לעיר הולדתי אויפשט. שם סיפרתי שקיבלתי חופש ממחנה המעצר, סיפרתי לכל מי שהתעניין, אך הם ידעו שאני מגורש ופחדו לתת לי מקום. אז זייפתי תעודות והלכתי לגור במקום זר ומרוחק ממקום מגורי הקודם.

התחלתי לעבוד בבית-חרושת. יום אחד, כשנה לאחר שובי (והשנה 1942) הופיעו שני שומרים במקום עבודתי ובידם פקודת מעצר נגדי. הם לקחו אותי לעיריה. חשבתי שתפסו אותי אך התברר שנעצרתי רק בעוון אי־התייצבות לפלוגת עבודה. (היהודים לא גוייסו לצבא אך תחת זאת נאלצו לשרת בפלוגות עבודה) לקחו אותי למשטרה ושם חקרו אותי איפה הייתי, סיפרתי שהלכתי לחפש את הורי באוקראינה ומשלא מצאתים שבתי לאויפשט.

ראש המשטרה כעס נורא וצעק: יהודי מלוכלך, למה לא נשארת שם, היכה אותי ואחרי-כן ציווה לשני שוטרים לקחת אותי לבית-הסוהר. מבית-הסוהר החזירו אותי למחנה המעצר גאראן (בו החילותי את המסע לפני כשנתיים). כעבור זמן פרקו את המחנה והעבירו אותנו לצ׳רגה, מחנה יותר שמור. שם הייתי כמה חודשים, עד שהחלטתי לברוח ושוב הגעתי חזרה לאויפשט. הפעם הייתי יותר זהיר והלכתי לעבוד בסבלות וכעבור זמן הקימו באויפשט גטו, ואולצנו לענוד מגן דוד צהוב. בעל הבית שלי (המעסיק) גם הוא היה יהודי ואפילו על סוסיו היה צריך לשים מגן דוד צהוב, שידעו שהם סוסיו של יהודי. זאת היתה התקופה הכי טובה שלי במשך שנות המלחמה, אותה שנה בין סוף 1942 לבין סוף 1943, בה עבדתי בסבלות והייתי שייך לגטו ולא ניבדל משאר יהודי הונגריה.

יום אחד הגיעו שמועות שמארגנים טרנספורטים לגרמניה, הזמן תחילת 1944. היהודים בגטו הציעו לי להתגייס לפלוגת עבודה, כי את אנשי הפלוגה לא יקחו לגרמניה. התגייסתי ולקחו אותנו לבנות שדות-תעופה ועוד עבודות אחרות בתוך הונגריה. עד שיום אחד התקרבו הרוסים לגבול ההונגרי והחלה הנסיגה הכללית של הנאצים וגרוריהם ההונגריים לעבר בודפשט וגם את פלוגות העבודה גררו עמם. כשהגענו קרוב לבודפשט השתלטו עלינו הגרמנים ורצו לשלוח אותנו לגרמניה. הצלחתי לברוח בדרך, הסתתרתי באזור ההרים במטרה, כי שמעתי את התותחים של הרוסים קרבים והיתה לי תקווה שאוכל להגיע לצד הרוסי.

הסתתרתי ביערות יום ולילה ואז היתה התקפת נגד והרוסים נסוגו. לא היתה לי ברירה אלא לצאת וללכת כי לא היו לי מזון ומים. ראיתי חיילים הונגריים שחזרו מן החזית, קרועים וללא רובים. הצטרפתי אליהם כאילו אני אחד מהם. בעיר קישקרש עצרו אותנו, המשטרה הצבאית ההונגרית ומכיוון שלא היו לאיש מאיתנו תעודות נילקחנו למפקדה ומושל העיר חקר אותנו. סיפרנו שאיבדנו את היחידה שלנו. הוא שאל: ״איפה הרובים שלכם״, התחילו להכות אותנו משום ש״איבדנו" את הרובים הוא אמר: ״נעשה לכם משפט צבאי״, אז אמרתי לו שאני מפלוגת העבודה ולא היה לי רובה. הוא התנפל עלי והכני על ימין ועל שמאל וקרא למשטרה צבאית שיקחו אותי לבית-הסוהר.

בבית-הסוהר שמעתי למחרת שעומדים לקחתני למרגט-קרוט, זה היה בית-סוהר הצבאי בבודפשט (בו עונתה חנה סנש) וששם יעשו לי משפט צבאי בעוון בריחה מפלוגת עבודה. החלטתי לברוח, עם רדת החשיכה קפצתי מן הקומה העליונה שהיתה בגובה של כ- 8 מ' וברחתי. הלכתי לבתים הקרובים וביקשתי אוכל ומקום ללון בו. האנשים היו גויים ואני סיפרתי להם שאיבדתי את יחידתי ואני מצפה להם שיעברו כאן ואז אצטרף אליהם.

למחרת הגיעו הרוסים לקישקרש (70 קיימ מבודפשט) שוחררתי והייתי אדם מאושר. התנדבתי לעזור לרוסים להביא אוכל לחזית הקרובה. כשחזרתי אסרו אותי חיילים רוסיים ודרשו תעודה. לא היתה לי ונילקחחי למפקדה והמפקד הרוסי שהיה שם היה יהודי תרגמו לו באידיש את דברי, שאני יהודי וברחתי מן הנאצים ושאני מוכן לסייע לרוסים. הוא אמר שהיהודים ההונגריים הם אויבים של הרוסים ושלא צריכים את עזרתם כי הם עזרו בבניית שדות תעופה ומסילות רכבת עבור הנאצים.

ושוב ניזרקתי למחנה מעצר בו היו גם הונגרים גויים. למחרת העמידו אותנו בשלשות ואמרו לכו (דאוי) (זה היה בחודש ינואר 1944) לכיוון הגבול הרוסי ברגל. ישנו במתבנים ובמחסנים שבצידי הדרך.

אחרי צעדה של כמה ימים החלטתי לברוח. חזרתי עוד פעם לאויפשט, שם תפסוני הרוסים בעיר ושוב בקשו תעודה. אמרתי: ״אין״, לקחו אותי למחנה עבודה שלהם ושם ביצענו כל מיני עבודות למען הצבא הרוסי עד שראיתי שכך אי-אפשר לחיות והחלטתי לברוח.

המלחמה נסתיימה והונגריה נישארה שייכת למדינות הגוש הסובייטי, החלטתי שמקומי לא שם. הצטרפתי לקבוצת "דרור״
בה היו חברים אריה ומרים פסקי ויחד עלינו לארץ באוניה ״הגנה״ בשנת 1946.

ניתפסנו ליד קפריסין על-ידי הבריטים. באוניה שלנו שדמתה יותר לסירה גדולה היו כ- 2000 נפש ובהם חולים רבים. לא היו מים ואף לא מזון. הבריטים רצו לספק לנו את החסר אך אנו סרבנו לקבל מהם עזרה כל שהיא. הם ליוו אותנו עד חיפה ושם חיכינו שבועיים מחוץ לנמל וסירות ההגנה הביאו לנו מזון ומים. הבריטים לא נתנו לנו לרדת. לאחר שבועיים הפרידו בין הגברים לנשים והכניסו אותנו למחנה עתלית, שם שמרו עלינו אנגלים וערבים. אחרי חודשיים קיבלנו סרטיפיקטים והגענו לשדה-נחום. ומשם עברנו לגבעת-חיים.