גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של אברהם בלאו (ז״ל)
אברהם בלאו נולד בסלובקיה בשנת 1903 בעיירה סרונבץ נדווגו. היה הבכור במשפחה שמנתה 5 בנים וחמש בנות, כולם מלבדו ניספו בשואה.

כ-3000, תושבים חיו בעיירה, רובם הונגרים וסלובקים וכן כ-15 משפחות יהודיות. מן הגויים השתייכו כ- 60% למפלגה הקומוניסטית וכ-40% לדמוקרטים, בעיקר הסלובקים. היהודים בחרו בקומוניסטים.

מרבית האוכלוסיה התפרנסה מחקלאות, רובם עבדו אצל בעלי - האחוזות (אצילים עשירים). הוריו של אברהם התפרנסו מחנות ומסחר בעופות ביצים וארנבות. היו שומרי שבת וחגים. המצב הכלכלי היה טוב. שפות הדיבור היו הונגרית ואידיש. היה בעיירה שוחט ואילו הרב חי בעיירה סמוכה. בית ספר יהודי נתקיים במקום עד 1914 ושפת ההוראה בו היתה הונגרית.

אברהם למד 4 שנים בביה״ס היהודי ואח״כ 4 שנים נוספות בבית ספר של הגויים. משמלאו לו 14 שנים הצטרף להוריו לעבודה בחנות. יחסיו עם הגויים והיהודים בכפר היו טובים, כל אנשי הכפר היו ידידיו. ב-1918 נישדדו כל חנויות היהודים פרט לחנות הוריו.

בהיותו בן 28, בשנת 1931, נשא אשה מבנות המקום ונולדו להם שני ילדים. ב-1940 תחת עולו של השלטון הפאשיסטי בהונגריה (הונגריה היתה בת בריתה של גרמניה הנאצית) נשלח אברהם ל״מחנה עבודה" עד שנת 1944. במסגרת זו של עבודת כפיה נדד על פני מקומות רבים ובין השאר עסק (יחד עם רבים אחרים) בתיקון מסילות ברזל שהופצצו ע״י מטוסי האנגלים והאמריקאים...

..."בשנת 1944, בדצמבר, בדרך לוינה במחנה לתיקון מסילות (הפצצות ביום, עבודה בלילה) החלטתי לברוח. קניתי תעודה מזוייפת בעד קילו שומן, קניתי לי כובע של עובד רכבת, היה לי שק עם חפצים וכך יצאתי בבוקר מוקדם, בחושך, בשעה חמש בבוקר, 8 ימים לפני חג המולד. חייל הספר עצר אותי!! לאן? "אני נוצרי, קיבלתי חופש לחג. הרוסים מתקדמים, אני בורח לעיירה שלי גלנטה".

6 ימים הלכתי ברגל בדרכים, והגעתי בליל חג המולד לכפר מולדתי. הגעתי לבית שומר היער (צייד), ביתו עמד ביער עבות ליד הנהר ואג, השעה היתה 8.00 בערב. השומר קיבל אותי בסבר פנים יפות, רק אשתו לא רצתה בי.

בכל ערב שמעתי ברדיו אצלו "מי שמארח יהודי יוצא להורג הוא וכל בני משפחתו״ בעקבות הודעה זו סידר לי בונקר באורווה בה עמדו שני סוסים ושני שוורים, ושם החזיק אותי. אחרי חודש ראה אותי במקרה גוי אחד והזהיר אותו: ״אסור לך להחזיק את אברהם בלאו כי הוא יהודי!״. אמרתי לו: בוא ליער ותירה בי, תהרוג אותי, אין לי עוד כוח לברוח. ענה: חס וחלילה, אתה ידידי. לא תוכל להישאר אצלי אך בוא נלך ליער, הלכנו וחפרנו בונקר במרכז היער והשומר ביקר אותי יום יום, הביא לי אוכל וכך נשארתי בחיים.

באביב החלה עונת הפשרת השלגים, הנהר גאה והבונקר הוצף במים, כל היער היה מוצף בגובה של 40 - 30 0"מ. מצאתי סוללה ישנה נגד הצפות, במקום שהיה קצת מוגבה ושם גם מצא אותי השומר שבא כדי לאמר לי שיותר לא יוכל לסייע לי.

הייתי 3 ימים בלי אוכל, לבדי ביער, שמעתי את יריות הרוסים, אכלתי עשב ושורשים והחזקתי מעמד.
פתאום ראיתי רקטה ירוקה ושמעתי יריות שנמשכו שעות, יריות של הרוסים ״המנקים" את היער מכל התנגדות. ביום השלישי, צעקה:״מיקלוש אתה תופשי".

חזרתי לשומר היער. באותו היום באו הרוסים, לקחו אצלו את כל הפרות, והסוסים ואף רכוש בשביל הצבא האדום (וזאת למרות שהיה קומוניסט). נשארתי שם עוד כמה ימים אצל הגויים, הם האכילו אותי ואח״כ עזבתי... אשתי ושני ילדי נשלחו לאושוויץ ושם ניספו.

מאוחר יותר הצטרפתי ל״הגנה״ בסודטים + הכשרה ובאוגוסט 1948 החלטתי לעלות לישראל. בפברואר 1949 הגעתי בספינת ההגנה קונסטנצה לחיפה. הייתי 4.5 שנים ביבנה, בה הכרתי את תמר. ב-1950 נישאנו. ומשם הגענו לגבעת חיים ב- 1954.
כאן זכינו לגדל את ילדינו שנולדו לנו שלמה ויהודית יצחקי.

עם אברהם בלאו ניפגש אוריאל נהרי, ולפי רשימותיו ערכתי את סיפורו.


עליזה גור.