גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורה של רחל מדר (ז״ל)
המלחמה תמה...

נחתמו חוזים. נקבעו. גבולות. יש לי בית בארצי, ילדים, נכדים... אך האם עבר הכל...?

מוראותיה של אותה מלחמה עדיין בתוכי. עדיין אני חיה אח הפחדים שספגתי בתקופה זו. הדאגה שמא לא יהיה מה לאכול מחר לא סרה ממני. עד היום אני משקיעה את כל כוחותי בעבודה, כדי להוכיח שאני ראויה לה, שבזכותה קיומי. ורק אם אוכיח עצמי בה לא אוצא להורג ואקבל את מנת מזוני. לא השתחררתי עדיין מהדאגה לבריאות בני משפחתי; דאגה מכל סימן קל של מחלה; האם זה הסימן הראשון למחלה הקשה שגזלה ממני את בתי במלחמה? האם זאת ההתחלה לסבלו של בעלי, שעד היום לא נרפא מהמחלה אותה קיבל בתקופת עבודת הפרך במלחמה? היום אני אשה בודדה ומרת נפש שהזכרונות משנות המלחמה והשפעותיהם חרותים על פניה. אפילו אני לא מצליחה למצוא את הקשר בין ילדותה של רחל בפולין, לבין רחל שאינה מוצאת מנוחה לנפשה וגופה בלילות ....

ילדותי בבית יהודי חם, דתי, במשפחה בת שמונה ילדים, בפולין. את כל החגים היהודיים חגגנו בחיק המשפחה. עד גיל שתים עשרה למדתי בבית-ספר ומכאן ואילך יצאתי לעבוד, לעזור לפרנסת המשפחה. את שעות הערב ביליתי עם בני גילי היהודים בסניף התנועה של "פועלי ציון שמאל". רוב חניכי הסניף היו מבתים עניים ועל-אף רצונם העז לרכוש השכלה נוספת נאלצו לעזוב את בית הספר בגיל צעיר, כדי לעזור, כפי שהיה מקובל אז, בפרנסת משפחותיהם. חיי התרבות של הסניף אורגנו כך שמעט המשכילים שהיו בינינו לימדו את החניכים השכלה רחבה יותר, בכל התחומים. כמו כן היו בתנועה חוגי תרבות שונים, כגון: מקהלה, חוג דרמטי, חוג ספרות וכד
׳.

התחתנתי עם יחיאל ושנינו עבדנו והיינו מסודרים ומאושרים. בשנת 1939 הורגשה אוירת המלחמה. מיד עם כניסת הגרמנים לפולניה ברחנו לרוסיה וברוסיה שהינו במשך כל שנות המלחמה. התחלנו את הדרך לסיביריה על גבי מכוניות סגורות, המיועדות בדר״כ להובלת בהמות. יצאנו לדרך בבגדי קיץ קלים. במשך שלושה ימים נסענו במשאיות סגורות וצפופות אלה, ללא אוכל, מים, לבוש, כסף וכמובן ללא תנאים סניטריים.

מהמשאיות הועברנו לקרונות רכבת סגורים, בהם נסענו בדוחק רב, כ-50 איש בקרון, במשך תקופה ארוכה מאד, לכיוון סיביר. פעם בכמה שבועות הכניסונו לכעין בית מרחץ, כדי להשטף בו. עקב התנאים הגרועים פרצו כמובן מגפות, כמו כינים, פרעושים וכד׳. את סוף המסע מאירקוסט ועד לאזורי הטייגה המושלגים עשינו שוב במשאיות סגורות, של בהמות.

בבגדי הקיץ הקלים בהם החל מסענו, הגענו לסיביריה המושלגת, לאזורי הטייגה. היינו עכשיו כ-130 איש, רובם נשים, זקנים וטף. הביאונו למקום נידח בטייגה, שיכנונו בבתים עשויים חמרה, ותפקידנו היה לחפור לחפש זהב. מנת האוכל לעובדים שבינינו היתה 600 גר' לחם. באותה תקופה הייתי בהריון ולכן לא עבדתי, כך שמנת מזוני היתה 400 גר' לחם. יחיאל עבד בחיטוב עצים, לכן קיבל בנוסף על מנת הלחם, גם לבוש חם.

נלקחתי על-ידי רופא גוי שהיטיב עמי מאד, לבית חולים בעיירת מכרות אחרת ונשארתי בבית החולים, מנותקת מיחיאל. הייתי תחת השגחתו וטיפולו של אותו רופא מסור וצוות האחיות. בשעות בדידותי לימדוני האחיות רוסית וכן דאגו לי לעתונים וספרים. ילדתי בת שלמה ובריאה ויחד איתה המשכתי לשהות בבית החולים ולקבל את הטיפול הדרוש מאותו רופא מסור. הודות להשתדלותו ומסירותו של אותו רופא הועבר יחיאל לעיר אחרת והועסק במקצועו כחייט, שם היו לנו תנאים יותר טובים לכל המשפחה. יחיאל עבד שעות רבות ואילו אני טיפלתי בילדה. חלב היה קשה מאד להשיג, לכן הנקתי אותה תקופה ממושכת. בגיל שלוש חלתה בתנו ונפטרה....

היה זה האסון הכבד ביותר שקרה לנו. על כל התלאות של המלחמה יכולתי להתגבר, אך מכאן ואילך... לא עוד יכולתי לעמוד בגבורה בתוצאות. לא עוד נערה אופטימית וצחקנית. כעת נהייתי מרה וכואבת. יחיאל עבד שעות רבות ורוב הזמן נעדר מהבית, מפחד להפסיד את מקור פרנסתו ואני חייתי בבדידות ובכאב...

לאחר תקופה בעיר זו וכל מה שעברנו בה, הועברנו (ע״י הרוסים) לעיר בסביבות הוולגה, שפונתה ע״י הגרמנים. את המסע הממושך לעיר זו עשינו על גבי שוורים. הגענו לסובחוז בסביבה לוהטת ויבשה, בעונה החמה ביותר של השנה, כ-20 משפחות עניות. היה זה מקום חשוף, ללא צל ובקושי ניתן היה להשיג בו מים. יחיאל נשלח לעבוד בתבואה, במקום רחוק מאד מהסובחוז, עבודה שהזיקה לבריאותו מאד מאד. אחד מחבריו שפגש בעבודה הציע לו דרך להתחמק לעיר אחרת, בה יקבל עבודה לפי כוחותיו. בדרכי סתר הצליח יחיאל לעבור לעיר אחרת, בה קיבל עבודה כחייט של הצבא. בעזיבה זו הוא נחשב כעריק והיתה סכנה אם זה יוודע לממונים. בתנאים קשים מאד, על גבי עגלות וברגל הצלחתי להגיע אליו, לעיר בה מצא עבודה, ואני אז שוב בהריון.

עקב המחלה שקיבל בעבודתו בתבואה נאלץ יחיאל להכנס לאישפוז בבית חולים. בתקופת היותו בבית חולים מכרתי את כל מה שהצליח להרוויח בתקופת עבודתו כחייט; בדים, בגדים וכלי בית, וכך התקיימתי בינתיים.

כשצבי נולד יחיאל כבר היה בבית. כחודשיים לאחר הלידה הוחזרנו לפולניה, לעיר גלאנץ, שהיתה שיכת עד המלחמה לגרמנים וכעת היתה נטושה. לעיר זו נסעתי עם מלווה זר והתינוק בזרועותי. את יחיאל שלחו לבית חולים בווארשה, מטעם הג׳וינט. בעיר גלאנץ מצאתי דירה, בה התגוררתי עם ידידה קרובה. כבר פחדתי לחיות לבד. חייתי בתקופה זו מעזרתם של קרובים ומכרים בארצות אחרות, אשר שלחו לי חבילות בגדים, מזון וכסף. במשך אותה תקופה ניסיתי להשיג את האישורים והתעודות שיהיו נדרשים ליחיאל, כאשר יהיה בבית ויוכל להתחיל לעבוד.

ואכן, יחיאל חזר הביתה ובמשך שלוש שנים חיינו בעיר גלאנץ. עם התחלת ההתאוששות בעיר והשיפור במצבנו כבר הותקפנו שוב על-ידי הגויים, בטענה כי "היהודים שוב מרימים את הראש". הם רמזו בתנועות מאיימות לעברנו ונוכחנו שהאנטישמיות עדיין קיימת.

לא היה עוד ספק שהבית היחיד לנו, כיהודים, הוא מדינה משלנו - "ישראל". בעיר גלאנץ השתייכנו למפלגת "פועלי ציון". היינו המשפחה הראשונה בסניף שלנו שהחליטה לעלות לישראל. יצחק הצטרף אלינו. בעידודם הרב של יחיאל ויצחק התגברתי על הפחד ממסע נדודים נוסף והחלטתי לעלות איתם לישראל, לקבוץ.

בת שלושים ותשע שנים הגעתי לקבוץ. צבי היה אז כבן חמש.

היום יש לי בית בארצי, בקבוץ. יש לי משפחה, ילדים ונכדים. אך האם עבר הכל ...?
מוראותיה של אותה מלחמה עדיין בתוכי......
 
מפי רחל כתבה נאוה כ. 30.9.1980