גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורה של מיכל אפרת (ז״ל)
נולדתי ב-1926 באוסטרבה. עיר הולדתי שוכנת סמוך לגבול שבין ציכיה לפולין.

היה לי אח, מבוגר ממני ב-4 שנים. הייתי ילדה יוצאת דופן מבחינת הכישורים השונים ושטחי התענינותי. רציתי להיות רקדנית ובגיל צעיר ביותר לקחתי חלק בהופעות בלט הילדים שנשתייך לתאטרון באוסטרבה.
באירופה הוציאה כל עיר עתון משלה ולכל עיר היה בית דפוס. זכור לי שכבר בגיל 5 הייתי יושבת שעות וצופה בחלונות בית הדפוס, עוקבת בערנות אחר תהליך הדפסתו של העיתון המקומי ושאלות טכניות שונות היו צצות במוחי ומעסיקות אותי, איך כל זה נעשה?
היתה לי גם נטיה לקישוט פנים הבית, הייתי משנה ללא הרף את פני חדרי, דבר שהעלה בראשה של אימי את הרעיון שבעתיד כדאי יהיה לשלחני ללמוד דקורצית-פנים. הלימודים הלכו לי בקלות רבה ולכן נותר לי זמן רב לעסוק בקריאה, ריקוד וספורט.

בבית הייתי מעין כבשה שחורה- בגלל חריגותי מן המקובל והמצופה. לא רציתי להתלבש כפי שאמא רצתה ואף לא התנהגתי כפי שניסתה לעצבני - עדינה ושברירית. גדלתי עצמאית מאוד היתה לי ממש התנגדות לפינוק וזאת למרות שכל הזמן עמדו לרשותי אומנות מלוות.
בבית דברו גרמנית ואילו אני שנאתי שפה זו ורציתי לדבר אך ורק צ׳כית, ולכן העדפתי ללכת לבית הספר הצ׳כי על פני לימודים בבית-הספר היהודי, בו שפת הלימוד היתה גרמנית. אחי היה היפוכי המוחלט מבחינת התנהגותו. הוא שקד על לימודיו, היה יושב בבית, חולני מעט והתנהג כילד טוב בהתאם לציפיותיהם של הורי.
הורי היו אנשי המעמד הבורגני (היתה למשפחה רשת של חנויות ממתקים) ואת מרבית זמנם השקיעו בעסקים. כששבו בלילה מעיסוקיהם כבר לא פגשתים, ובבוקר השכמתי ללימודי לפני שנעורו משנתם.

מבחינה חומרית היינו מוצפים בשפע, כל דבר שחשקנו בו הפך קנייננו, אך מפגש משפחתי ריגשי כמעט שלא נוצר. מרבית הפגישות עם הורי נערכו כשבאתי לבקרם בחנות. לטיולים יצאתי עם סבא, ממנו ירשתי את כשרונותי בתחום הריקוד. הוא היה חרש ורקד לפי חוש קצב טבעי וזאת רק עם בחורות צעירות, והן רקדו עמו בהתלהבות רבה. עמו הרביתי לטייל. שני הורי היו מרשימים בהופעתם וביופיים. אבא, היה גבוה וחזק. היה נושאני על יד אחת, כשאני מוטלת כקשת על כף ידו.
להורי היה מגע רק עם חברה יהודית, עם אותם יהודים אמידים יושבי בתי הקפה, המשיחין בינם לבין עצמם בגרמנית. אני, לעומת זאת, התרחקתי מחברה זו ועיקר מגעי היו עם חברות מבית הספר הצ׳כי, שהיו גויות דוברות צ׳כית ובאו מבתים צ׳כים בעלי רגשות לאומיים חזקים. הייתי עדיין ילדה כשחשתי באי־צדק ובעיוות הסוציאלי הגדול המתרחש בסביבתי, כשמצד אחד ישבו בבתי הקפה האנשים האמידים (לרוב יהודים) ובזבזו ממון וזמן, ומנגד ברחוב עברו מצעדי הפועלים ־ עובדי המכרות, שחורים, נושאי פנסים דולקים, העובדים בפרך במשמרות יום ולילה.
זכור לי שהדבר יצר מתחים גדולים בין פועלים ויהודים וב-1 במאי נאסר עלי לצאת לרחוב, משום שיום זה היה מסתיים תמיד בניפוץ זגוגיות של בתי עסק יהודיים.


״על הקיר תלויה קופסה...״

על השידה בביתנו, בין כל כלי הקריסטל, עמדה קופסת ה״קרן הקיימת״, קופסא זו היתה תמיד מלאה כסף, וידעתי שהיא קשורה באיזה חלום מוזר ואקזוטי שאינו שייך לכאן ועכשיו בצ׳כוסלובקיה. הורי תרמו לא מעט לקופסא הזאת, אך היתה זו ציונות סאלונית של נתרום ונמשיך לשבת פה בנוחיות, בשפע וביופי של צ׳כיה.
חגים יהודיים היינו חוגגים. בפסח אמרתי ״מה נישתנה״ בצ׳כית, ובראש השנה אמרנו ״שנה-טובה״ זה לזה. הורי היו יהודים מתבוללים אך בחגים הלכו לבית הכנסת ואמא היתה שרה בעזרת הנשים. לכבוד החג היו מתלבשים במיטב הבגדים ומתגאים בהם בציבור. ביום הכיפורים היו הורי צמים מתוך בחירה.
בבית הספר השתתפתי בשיעורי דת. לימד אותנו איזה חזן, אך אינני זוכרת שהתלהבתי במיוחד משיעורים אלו. שמחתי לחגוג חופשות כפולות - את אלו של הנוצרים ושל היהודים. כשהגיע לגיל מצוות, עלה אחי לתורה, הכין אותו לכך אביה של פרידל לם. לאחר מכן התחיל מתפלל בכל יום ונהיה מעין דתי לזמן מה.

אוסטרבה היתה מרכז החלוץ בצ׳כיה. הסניף הגדול ביותר של התנועה שכן בה. תנועות הנוער של ״השומר הצעיר״, ״תכלת לבן״ ו״מכבי הצעיר״ היו פעילות מאוד.
משמלאו לאחי 14 שנים נטש את ״דתיותו״ והחל מופיע בבית בלבוש חדש - חולצה כחולה ומטפחת צוואר לבנה. הוא החל מספר לי ספורים חדשים ומוזרים על אנשים צעירים המדברים על  פלסטינה ומתלבשים כצופים, סיפר על תנועה המתקראת ״תכלת לבן״ ויום אחד אמר לי: ״בואי איתי, יש שם ילדים בגילך״ (הייתי כבת 10), קוראים להם ״סוללים״ ויש להם מדריך״.
הלכתי עימו, מאז למדתי שם עם ילדים נוספים שירים בעברית ואת ריקוד ההורה. רקדנו את ״גלידתי הכי טובה״, ״השפן הקטן״ ועוד. אח״כ אסף אותנו המדריך והחל מספר לנו סיפורים על טרומפלדור ועל ״טוב למות בעד ארצנו״ וכן יצא עמנו לטיולים. רכשתי ידידים בתנועה. בקיצור נמשכתי אחר הענין ונהייתי חברה. חולקנו לקבוצות, למדתי שירים רבים בעברית וריקודים ובגיל 12 כבר נהייתי מדריכה ל-10 קטנים בגילאי 8-10. במקביל לעיסוקי בתנועה התמדתי כל אותה עת גם בתחומי התענינותי הקודמים - ריקוד, בלט וספורט.

בגיל 12 (1938) התחלתי להיות מודעת למובנה השלילי של המילה ״גרמני״. שמעתי את הורי משיחים בינם לבין עצמם וכן גם בבית הספר דובר על הגרמנים כאיום לעם הצ׳כי. התחלתי חשה בסכנה הכפולה, כאזרחית צ׳כית וכבת לעם היהודי.
לא ארכו הימים ופליטים שנימלטו מאיזור הסודטים הגיעו לביתנו, היו אלו דודי- אחי־אימי, אישתו הגויה ובתם. זמן קצר לאחר מכן עברנו לדירה קטנה וצנועה יותר, כנראה מתוך מחשבה שכדאי לחסוך ולהצטמצם. היהודים התחילו לדבר בשפה הצ׳כית - לפחות ברחוב. הרחובות התמלאו ב״היטלר יוגנט״ (תנועת נוער נאצית), שניכרו בגרביהם הלבנות ובכובע שנוצה מזדקרת מתוכו, ולעומתם הבליטו עצמם בני הנוער הצ׳כי ע״י חבישת ברטים נוסח מסאריק, כובע מעוטר בשלושת הצבעים של הדגל הלאומי הצ׳כי - כחול־אדום־לבן.

תומס מסאריק - המייסד והנשיא הראשון של הרפובליקה הצ׳כוסלובקית, מחסידי אומות העולם, הלך לעולמו לפני העת הרעה ההיא.
לעיתים קרובות פרצו תיגרות רחוב בין הנוער הנאצי לבין הנוער הצ׳כי. זכור לי שבאותם הימים הופיעה בעיתונות כותרת ראשית ובה הוכרז ״כמו ישו ־ הקרבנו עצמנו למען שלום העולם״. הכוונה היתה להסכם (שצ׳כיה נאלצה לחתום עליו), בדבר סיפוח הסודטים אל גרמניה הנאצית.

ב-15.3.1939 שמעתי את המגפיים בפעם הראשונה. שקט, ושומעים רק את נקישת המגפיים ברחובות העיר. ולמחרת היום החלה כל התנועה זורמת בצד ימין. (הצ׳כים נסעו עד ליום ההוא בצידו השמאלי של הכביש, כמו באנגליה). זה היה היום בו הלכתי בפעם האחרונה לבית הספר.
ברחובות הופיעו שלטים - ליהודים אסור:
  • להכנס לגן ציבורי
  • לנסוע בחשמלית (מותר רק בקרון האחרון)
  • לבקר בבתי קפה, בתאטרון ובקולנוע - אסור לבקר בעסקי שעשועים.
  • על כל חנות יהודית היה כתוב ״שייך ליהודים״
  • אסור ללכת לבית הספר
  • עוצר משעה 20:00 בערב עד הבוקר שלמחרתו.
  • כל היהודים ניצטוו למסור את כל רכושם - זהב, בעלי־חיים, רדיו, עסקים וכלי נגינה. (הושאר רק מעט מן הרהוט ובגדים.)
כל בני משפחתי עברו לגור בבית סבתי שהיו בו כ- 4־3 דירות.



התנועה

כל תנועות הנוער הציוני התאחדו תחת דגל החלוץ. הבוגרים ־ התרכזו בהכשרות חקלאיות בכל רחבי צ׳כיה, גם אחי הלך איתם.
לנו, לצעירים יותר, ניתן בית הספר היהודי כמועדון, כמקום להתכנס בו ולעסוק בפעילויותינו השונות. (אולי הקהיליה היהודית ביקשה והנאצים אשרו). כל אחד עבר קורס מקצועי, משום שרק מעבודת כפיים ניתן היה להתפרנס. מכל שאר הפרנסות נישלו את היהודים. הבנות למדו לתפור ולסרוג (הייתי אז בגיל שבין 13 ל־14). הבנים עבדו בבניית סכרים, למדו אינסטלציה, חשמל ועוד מקצועות שעד אז לא נחשבו כמכובדים בעיני היהודים.
ב-1940 רוכזו כל הגברים היהודים מגיל 18 ומעלה ונישלחו לעבודות כפיה בניסקו שבפולניה וביניהם גם אבי. (אחי ניצל משום שבאותה עת שהה בהכשרה חקלאית).

באותה שנה עברתי לפרג, ל״יוגנט עליה שולה״ (בית ספר של עלית הנוער). נסענו לשם ביחד, קבוצות קבוצות של בנים ובנות ובתוכן קבוצתי שמנתה יחד עימי 5 בנות. היינו מאוד מגובשות וקרובות זו לזו, קראנו לעצמנו ״שרשרת״. המגמה שלנו היתה לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לקיבוץ. (באותו פרק זמן ניתן היה לעלות ארצה באמצעות עלית הנוער). בפרג, בתוך בית הספר, שהינו כשנה ביחד עם קבוצת מדריכים שלימדונו גיאוגרפיה והסטוריה ועוד נושאים שונים שנילמדו בחוגים. זו היתה שנה מאושרת יחסית עבורי. כמה מאלה ששהיתי עמם בפרג נתמזל מזלם ועלו ארצה, לי לא שיחק המזל. שנה לאחר מכן ב-1941 הוקם מרכז דומה באוסטרבה ואנו, בני המקום, שבנו לעירנו.
מעכשיו חייתי עם סבא וסבתא באוסטרבה, אבי היה עדיין בפולין, אחי בהכשרה ואילו אמי חיתה בפרג בביתה של הפסנתרנית היהודיה הדגולה עליזה זומר־הרץ.

בתקופה זו צוונו לענוד את הכוכב הצהוב על בגדינו, ושעות ארוכות הקדשנו לתפירתו על רקע נוקשה כדי שלא יתפורר בעת העברתו מבגד לבגד.
חיינו על כרטיסי מזון. ליהודים ניתן רק שליש ממכסת המזון שהוקצבה לאזרח בן העם הצ׳כי אך כמעט בכל בית היה סליק של מזון ובו רזרבות מן השנים הקודמות וכך, למרות שהנאצים ערכו חיפושים חוזרים ונישנים במגמה להחרים כל דבר שיש בו ערך, הצלחנו להסתיר את המזון.

והנה בא היום והגברים שנילקחו לעבודת פרך בניסקו שבו. רק כשליש מהם חזרו לאוסטרבה, האחרים, חלקם ניפטרו מחמת התנאים הקשים וחלקם נימלטו לצד הרוסי. שוב היינו יחד, אבא ואמא סבא וסבתא ואני (רק אחי נותר בהכשרה).
היתה זו הפעם הראשונה בחיי שהייתי יחד עם כל בני משפחתי. אמא הפכה לעקרת בית טיפוסית המושכת בכל העול הכרוך בטיפול בבני המשפחה ובמעט שניתן לה הכינה ארוחות נפלאות. ואילו אני השתדלתי לסייע לה בכל בבית.

בסוף 1941 ניטלה מאיתנו הזכות להשתמש בבית הספר כמקום להכשרת נוער ציוני, אך למרות הקשיים, המשכנו להפגש כמה שאפשר יותר, אירגנו ערבי קריאה ומוזיקה וגם הרבנו לעסוק בספורט. באותה עת פוזרה ״הכשרתו״ של אחי וכל החברה שבו איש איש לקהילתו. גם אחי שב הביתה.

באחד הימים, זמן מועט לאחר שיבתה של אימי מפרג, הגיע לאוסטרבה יהודי - צייר, בעצם יותר גרפיקאי מאשר צייר, ושמו ליאו האס. הורי היזמינוהו לביתנו ואמא הראתה לו כמה ציורים שלי. הוא מצא שיש לי ״שמץ של כשרון״ והביע את נכונותו ללמדני. מאז היה בא לביתנו פעם אחת בשבוע, נותן שיעור וגם מתקן ומעיר הערות לגבי עבודותי.
עד מהרה הפך הדבר לטורח עבורי, במקום לרוץ ולעסוק בספורט ותחביבים היה עלי לצייר. נשאתי בעול זה רק משום שאימי השקיעה בכך את פרוטותיה האחרונות ולא רציתי לצערה. יתכן שבעקבות שיעורים אלה הייתי מפסיקה לצייר אחת ולתמיד, אלמלא היה זה כנראה צורך אמיתי הטבוע בי. זמן קצר לפני הגירוש פסקו השיעורים.
(אותו אומן - ליאו האס, נהייה מאוחר יותר בגיטו, גדול הרשמים, שביטא במלוא העצמה את אוירת גטו טרזין. עבודותיו מצויות בבית טרזין שבגבעת חיים איחוד. לאחר המלחמה עבר לגרמניה המזרחית משום שהיה קומוניסט).

בתחילת 1942 התחלנו להתכונן לגירוש. יהודי פראג כבר גורשו וכן גם היהודים מן המרכזים האחרים, ידענו שגם תורנו יגיע.
תפרנו תרמילים...

בקיץ התחילו לנוע הטרנספורטים מאוסטרבה לטרזיינשטאט, סה״כ הובלו מעירנו 4 טרנספורטים. העיר החלה להתרוקן, חשנו בדידות רבה וממש חיכינו לתורנו כדי לשוב ולהתאחד שוב כולנו - ביחד. כמובן  שלא ידענו מאומה על כל הצפוי לנו בגטו
טרזיינשטאט. בספטמבר 1942 עזבנו את ביתנו.

סבא וסבתא שלי נישלחו מיד לאחר שהגענו לטרזין ולא ראיתים יותר. זכור לי רק משפטו האחרון של סבא (שהיה מופנה אלי):
״אני הולך למות ואת תעשי את הכל כדי להשאר בחיים, אם ישרוד מישהו מן המשפחה, תהיי זו את״.
כאשר הגענו לגטו הופרדו הגברים מן הנשים והילדים. בתקופה הראשונה גרתי עם אמא בעלית־גג. אח״כ החלטנו ־ הנוער הציוני מאוסטרבה ־ לגור ביחד. (היינו כ-40 בנות מאוסטרבה).

מאוחר יותר כשנהיינו וותיקות ומעורות יותר במקומות העבודה, החלטנו קבוצה של 5 בנות (אותה חמישיה שכינתה עצמה בעבר ״שרשרת״) להקים קומונה (חשוב לציין שכל הנוער הציוני מכל קצווי צ׳כיה, הקים בגיטו קומונות מחולקות לקבוצות קבוצות). ארגנו לעצמנו עליית-גג שתהייה רק שלנו והתחלקנו בכל מה שקיבלנו או ״השגנו״ וזו היתה גולת הכותרת של חווית היחד שלנו,
השיתוף המוחלט ברכוש ובעשיה. ממה שהשגנו הפרשנו חלק למען הורינו. כאן בגיטו, התהפכו היוצרות, ילדים ונוער דאגו למבוגרים.

בתחילה עבדנו בגני הירק של הגרמנים, משם גנבנו ירקות, אותם נשאנו בתוך בגדינו התחתונים וכך הגנבנו מזון לתוך הגיטו.
ב-24.12.1942, שלושה חודשים לאחר כליאתנו בגיטו, לקה אבי בהתקף לב מחמת העבודה הקשה, מותו היה פתאומי. הוא היה הראשון מאוסטרבה שניפטר בגיטו, בן 48 היה במותו.

לאמא היה מקום עבודה מצויין. היא עבדה כפקידה במשרד של המכבסה בה כיבסו את בגדי הגרמנים. מאוחר יותר סידרה מקומות עבודה במכבסה עבור 4 בנות מקבוצתי והיתה לכך חשיבות רבה עבורנו, משום שאותן בנות כיבסו בסתר את בגדי הטבחים של הגטו וע"י כך השיגו מן הטבחים כרטיסי מזון נוספים, דבר שסייע לנו מאוד להתגבר על החוסר הכרוני במזון.



חיי התרבות

תמיד אחזור במחשבותי לשם (ולא רק אני)...

טרזין היתה מעיין החויות והערכים התרבותיים הראשון שהיה לי, מכיוון שטובי האומנים ואנשי הרוח היהודים התרכזו שם והם שהעניקו לנו בסתר, בעליות־גג ובמחבואים את כל שיכלו ליצור באותם תנאים. (עליזה זומר-הרץ ניגנה בפנינו את האפסיונטה של בטהובן בעליית הגג). היו אלה ערבי מוזיקה, הרצאות וקריאה. מאוחר יותר קיבלנו מהגרמנים אישור ל״זמן חופשי״ ואז התארגנו ונוצרו היצירות האותנטיות של טרזין שהידועה בהן היתה אופרת הילדים ״ברונדיבר״ (הדביר). מחזה שניכתב ע״י קרסה והוברח ע״י מחברו אל תוך הגיטו. אופרה זו הועלתה שנית ב-955ו בגבעת חיים מאוחד לציון 10 שנים לשיחרור טרזין, תורגמה ובוימה ע״י אוטו קראוס (התרגום בסיועו של מתי מגד). כמו כן בוצע בטרזין ״הרקויאם״ של ורדי בהזמנת הגרמנים - באנטרפרטציה מיוחדת.

בטרזין פקדה אותי גם חווית האהבה הראשונה. בסתר הלכנו אוחזים זה בידה של זו, טועמים טעמה של נשיקה ראשונה. נער זה שהיה מן החבורה שלנו, ניספה לאחר מכן באושוויץ. בטרזין נוצרו גם זוגות וכמה מהם שזכו וניצלו התחתנו לאחר השחרור.
בכל אותם החודשים נמשכו המשלוחים מזרחה, אנחנו לא ידענו אז על גורלם של שאר היהודים בארצות הכבושות, לא ידענו על מחנות ההשמדה, רק על גיטאות שמעתי וידעתי.

לאט לאט נעלמו רבים ממכרינו, אפילו מתוך הנוער הציוני עליו שמר יעקב אדלשטיין (ראש היודנראט הנערץ על כולנו) למען עתידה של ארץ ישראל. את שלושתנו השיג הגורל בעיצומו של חורף קשה, בדצמבר 1943. הטרנספורט שלנו מנה 5000 יהודים וביניהם גם יעקב אדלשטיין ובני משפחתו.



אושוויץ

מסע בן ... אינני זוכרת כמה ימים, בקרונות לבהמות, דחוסים, עייפים, קפואים ורעבים. השתדלנו להשאר ביחד - אימי אחי ואני, עומדים עד כמה שניתן מפני שהיה קרב על כל סמ״ר בקרון.
בלילה הגענו... עדיין לא ידעתי להיכן, אך ברגע שניפתחו הדלתות שמענו צעקות בגרמנית ונביחות כלבים, ראינו זרקורים וגדרות תייל, ואנשים בתלבושת פסים החלו משליכים אותנו אל מחוץ לקרונות. אחי אמר: ״אנחנו באושוויץ״! מהיכן ידע? אינני יודעת. וכששאלתי אותו ״מה זה אושוויץ?״ הוא ענה: ״זה המקום שהשטן ברא אותו״.
מיד לאחר מכן הפרידו בין הנשים לגברים, אחי נעלם לי. מכאן ואילך אינני זוכרת בדיוק, אני יודעת שעמדנו יום ולילה, חיכינו ולא ידענו למה.
הוטבעו בנו מספרים, הכל נילקח מאיתנו. קיבלנו סמרטוטים ונישלחנו למקלחות אמיתיות (לא ידעתי עדיין, שכמה מאיתנו כבר נילקחו ל״מקלחות אחרות״).

הדבר היחיד שהיה חשוב עבורי היה להחזיק את אימי לידי. בשלב זה מצאתי חברה שהכרתי מטרזין, היא ישבה לבדה, נטולת רצון וכוח ואני בכוח שיכנעתי אותה להצטרף אלינו ולהעמיד פנים שהיא חלק ממשפחתי וכפיתי עליה להתאושש. היא שבה מעט לעצמה ונישארה עימנו. אף קבלנו מספרים רצופים, אמא אני ואוה (זה שם חברתי). אחרי כל אלו סידרו אותנו בחמישיות והובילו אותנו למחנה משפחות.

מחנה משפחות היה דבר שהוקם במיוחד עבור אנשי טרזין, הגברים והנשים גרו אומנם בניפרד, אך באותו מחנה, בעוד ששאר אסירי אושוויץ הופרדו לחלוטין, לחוד נשים, לחוד גברים, לחוד צוענים וכו׳. במחנה המשפחות היו הנשים הצ׳כיות היחידות ששער ראשן לא גולח, רק את שער הגוף גילחו, לעומת הגברים ושאר תושבי המחנה שגם שער ראשם גולח. (רק בתור עונש גילחו את שער ראשן של בנות במחנה המשפחות).

אווה חברתי התאוששה בנתיים לגמרי וצורפה לבלוק ילדים כמחנכת. כן, גם בלוק כזה היה במחנה המשפחות באושוויץ.
ואילו אותי, פקד משהו שאני מכנה מזל־גורל, ונילווה אלי פעמים אחדות באותה התופת. החמישיה שלי צורפה לעוד כמה עשרות חמישיות אחרות שהיו מורכבות בעיקר מנשים צעירות (אך גם כמה אמהות הסתננו לקבוצה זו, וביניהן גם אימי), שנילקחו לביתן מספר 6. מה היה אותו ביתן מספר 6 במחנה המשפחות באושוויץ? זה היה הבלוק לדוגמא, ובו גר בחדר ניפרד שהותקן בכניסה לצריף, מפקד המחנה, פושע ורוצח שישב שם כבר כמה שנים לפני כן.
ליד הכניסה היה מקום מיוחד בו ניגנה תיזמורת אסירים. הם ניגנו במשך כל שעות היום עד השעות הקטנות של הלילה. הם ניגנו שירים גרמניים, אופרות של שטראוס וכו׳. תחילה סברתי שכל זאת בכדי להוציאנו מדעתנו, אבל במהרה הבינותי שזה שייך לבילוי של ה״עילית״ של המחנה. כל מפקדי הבלוקים היו נאספים שם להילולות ואורגיות בשעות הלילה.
בבלוק זה היה אסור לחלות, שם היו צריכות להיות רק נשים בריאות ויפות ומהן היו הגרמנים שולפים בנות לנשפי החשק שלהם בלילות.

הכי גרועים היו האפלים (מפקדים) בבוקר. עמדנו שעות בקור, בשלג, לבושות סחבות ורעבות וחיכינו שיספרו אותנו.
מזון חולק רק פעם אחת ביום, רבע כיכר לחם עם רצועת מרגרינה, מעט סוכר ומרק חם כביכול. את החביות הכבדות של המרק היו הבחורות נושאות בשישיות, כל שישיה נשאה חבית מרק מושענת על גבי מוטות עץ וקשורה ברצועות לצווארנו. עבודה זו הקנתה להן זכות למנת מרק נוספת וזו פירושה מעט יותר כוח.
 
בתחילה העבידו אותנו בעבודות יזומות, העברנו אבנים ממקום אחד סתמי למקום אחר, ללא שום תכלית.
באותם ימים הצלחנו ליצור מגע עם הטרנספורט הקודם שנישלח עוד בספטמבר מטרזין ובו רבים מחברי לתנועה. חלק מהם הגיעו לעמדות ״טובות״ בעבודות השונות במחנה וסייעו בידינו ככל שרק יכלו.

יום אחד ניכנסו לבלוק שלנו גרמנים ועמם בנות - אסירות, פולניות גויות. אנו - דיירות הביתן, צווינו לשכב על דרגשינו עם הפנים כלפי מרכז הצריף. הגרמנים עברו בין שורות המדפים והיו שולפים אשה מכאן ואשה משם וביניהן גם אותי, מבלי שנדע מה מצפה לנו. אני שמתי לב שכולן היו צעירות. כך נילקחנו 50 בנות, והובלנו לבלוק חדש שבו היו מסודרים מתקנים משונים. לא ידענו למה הם משמשים ואז הסביר לנו אחד הגרמנים שנבחרנו לעבודה חשובה עבור הרייך - אריגת חגורים לרובים.
המתקנים המשונים היו נולים מאוד פרימיטיביים. כחומר גלם לאריגה קבלנו שאריות של גומי ויוטה שחורה, ועל הבנות הוטל ללמדנו את מלאכת האריגה בתוך כמה שעות. כל בת קיבלה נול והתחילה לעבוד. הגרמנים היו עוברים ובודקים את התוצרת ומי שלא עמד בסטנדרטים, סולק מיד. בסופו של דבר נותרנו כ-30 בנות.
היה יתרון עצום בעבודה זו, לא עמדנו לאפל בחוץ, אלא ספרו אותנו בפנים, הבלוק היה מחומם וקיבלנו תוספת מרק. המכסה היומית שהוצרכנו לייצר היתה מינימום 50 מטר ומי שגמרה ראשונה קבלה תג שהקנה לה היתר מיוחד, ללכת לבדה ללטרינה- בית שמוש שדה להמונים. הייתי הראשונה שזכתה בכך.

(ההליכה לעשות צרכים היתה תמיד בקבוצות מלוות משמר בנוכחותו היה צריך לעשות את הצרכים, להתחיל ולסיים על פי פקודה - זו הייתה רק אחת הדרכים שהמציאו שם כדי לתת לבן-אדם את התחושה שאיננו בן־אדם).
הדבר ששמחני יותר מכל היה הזכות שניתנה לי להביא את אימי לאותו בית מלאכה. היא גזרה עבורי את הגומי והחוטים ואני ארגתי כ-150 מטר ביום וכך זכתה אף אימי למנת מרק נוספת ותנאיה הוטבו ואף הצלחנו לחסוך מעט מפינו ולהביא לאחי ששכב בבלוק החולים במצב אנוש.

במרץ 1944 הגיע אלינו מטרזין טרנספורט נוסף של 5000 יהודים, כעבור כמה ימים חוסל כל המשלוח של ספטמבר 1943, הם הועברו לתאי הגזים בתוך לילה אחד ואז ידענו שבעוד 3 חודשים יגיע תורנו.

בראשית הקיץ החלו להגיע המשלוחים של יהודי הונגריה, ראינו אותם מבעד לחוטי התייל, צועדים בהמוניהם לעבר המשרפות, חוץ מחלק קטן שהועבר אל מחנה הנשים. יום ולילה עלה עשן הארובות והיתמר השמימה, ואנחנו רק המתנו לתורנו.

באותו זמן הגיעה הוראה לשלוח את הצעירים ואת הכשרים עדייו לעבודת כפייה לגרמניה. התחילו סלקציות בניהולו של דר׳ מנגלה, שורות־תורים ארוכים, של נשים ערומות עמדנו והמתנו לשיפוטו. רבות מתוכנו נישלחו לצד שמאל, שפירושו - מוות, וביניהן גם אימי. הצלחתי להגיע אליה, גררתי אותה בחזרה לסוף השורה, שתעבור מיון נוסף ונעמדתי לפניה וכשהגיע תורנו עשיתי תנועת ריקוד לפני מנגלה, והוא הואיל ושאל אותי אם אני יודעת להתעמל וציווה עלי לעשות כמה תרגילים ובינתיים עברה אימי לצד ימין. הזקנים והחולים וביניהם גם אחי - חוסלו. ועמם חוסל כל מחנה המשפחות.

אנו הנותרות שניבחרנו, הובלנו למחנה הנשים. עברו עלינו ארבעה ימי סיוט תחת ידן הקשה של קאפו פולניות שהתעללו בנו במיוחד, רק משום שבאנו ממחנה המשפחות - בעל זכויות היתר. הן היכו בנו בלי הרף, בלי סיבה, לו היינו נשארות תחת פיקוחו היו מחסלות אותנו בקצב מהיר מאוד. אך כאמור לאחר 4 ימים אספו אותנו שוב. באושוויץ הייתי שמונה חודשים.



המבורג

חולקנו לקבוצות ונשלחנו כ־1000 נשים למסע בן כמה ימים ברכבת. כשהיעד שלנו - העיר המבורג. היו ביננו מעט הונגריות, מספר הולנדיות, אך הרוב היו צ׳כיות. המבורג בהיותה עיר נמל ותעשיה, היתה אחת הערים המופצצות ביותר ב-1944 ואנחנו הרגשנו זאת על בשרנו. משהגענו למקום, שיכנו אותנו במחנה באסם לתבואה ליד הנמל.

חיילים כשרים לשירות וחיילי אס.אס כבר לא היו בהישג ידם של הנאצים, אפילו נערים בני 17 נישלחו לחזית, לכן נמסר תפקיד שמירת ראשנו לידי פקידי מכס בדימוס. פרט לתפקיד מפקד המחנה, שנימסר לידי גבר אכזרי מאוד שהרביץ בכל הזדמנות ומילא את תפקידו ״במסירות רבה״.

שוב חולקנו לקבוצות. עבודתנו כללה פינוי הריסות בבתים וברחובות שהופצצו ע״י בנות הברית וכן עבודות חפירה. אותם אזרחים גרמניים שבתיהם הופצצו, פונו והועברו לבתים טרומיים ועבורם היינו נאלצות לחפור את מערכת הביוב והאינסטלציה באדמה קפואה בקור של 30־20 מעלות מתחת לאפס. לבושנו כלל בגדים  דקים דקים ושמיכתנו האחת, זו ששימשה אותנו בלילה ככיסוי, עטפה אותנו גם ביום מתחת לבגדינו (דבר שהיה אסור). מאותה אחת גזרנו ותפרנו לעצמנו כפפות שהתבלו במהירות מן העבודה בחומרים הקשים. קבלנו נעלי עץ שהיו צוברות שלג ומאוד התקשינו לנוע עמן. כשירד גשם או שלג היו בגדינו קופאים על גופנו, הרגלים והידיים היו קפואות והסבו לגו כאבים קשים, גם הרעב הציק מאוד.

ושוב שיחק לנו מזלנו מעט. לידינו הוקם מחנה שבויים צרפתיים שתושביו מצאו תמיד דרך לזרוק לעברנו מעט אוכל משלהם. (הם קיבלו חבילות באמצעות הצלב האדום ומזון לא חסר להם, אך היה סיכון בעצם ההחלצות לעזרתנו). במשך הזמן הגענו למצב שלרבות מאיתנו היו ספקים צרפתיים ״קבועים״ והיינו מחכות להם בסתר כדי לקבל מעט מזון מידם ועוד מיני צרכי קיום הגוף. כך קיבלתי מידי אחד הצרפתים סוודר צבאי וגרבים ויכולתי לדאוג מעט גם לאימי ולהשיג גם עבורה  בגד חם. בגדים אלו לבשנו מתחת לבגדינו על מנת שלא יתגלה הענין.

וכך יום אחר יום... קמנו ב- 04.00 בבוקר, אחרי לילה ללא שינה (משום ההפגזות המתמידות על המבורג) ושבנו עם חשיכה אל לילה נוסף ללא שינה. המגוחך שבדבר היה, שממש ציפינו להפצצות ורק בליבנו פנימה התפללנו ״אנא טומי, לא כאן, לא עלינו״.
לא פעם קרה שחזרנו מהעבודה והמחנה ״שלנו״ היה  מופצץ כולו  ובתוכו גוויות השומרים והבנות שנותרו לתפקידי נקיון במחנה ־ או אז הועברנו למקום אחר וחוזר חלילה.

כאמור הרבינו לעסוק בפינוי הרחובות מן ההריסות, שלג ירד, עמדנו בעיר סדורות במעין שרשרת, שהשתרעה מאותו בנין אותו פינינו עד לשפת המדרכה, היה עלינו לחפש את הלבנים שנותרו שלמות כדי לשימן בערימה.

יום אחד בעמדי מארגנת את ערמת הלבנים הכשרות (זה היה תפקידי, כי היטבתי לבצעו) ראיתי קבוצת שבויים רוסיים מתקרבת לעברנו מלווה ע״י משמר צבאי כבד. (השבויים הרוסיים בניגוד לשבויים מארצות בנות הברית, ספגו יחס גרוע כמותנו ואולי אף נורא מזה). השבויים התקרבו וכשעברו סמוך למקום בו עבדתי, הרגשתי במשהו שהופל לידי. נתתי להם לעבור, אח״כ התכופפתי והרימותי חבילה עטופה בנייר עתון. כשפתחתי אותה מצאתי בה תפוח־אדמה אחד וקצת מלח. מבלי שרציתי התחלתי לבכות, פעם ראשונה ופעם אחרונה, כי ידעתי שזו מנת האוכל האחרונה של אותו שבוי למשך כמה ימים וגם סיכן את חייו. לעולם לא אשכח מחווה אנושית זו.

לא פעם עמדנו בשרשרת איסוף הלבנים, הגענו עד למטה, למרתפים ושם מצאנו לאושרנו ערמת תפוחי-אדמה שנשכחה. שמרנו אוצר זה בסוד וכל שרשרת העובדות ניזונה מערמה זו במשך כמה ימים. מן הקליפות שקלפנו בישלנו מרק שיהיה לנו משהו חם לשתות במשך היום.

לא פעם חשבתי, כמה זה מוזר, בבתים אלה שנהרסו חיו אנשים, ולמה גרמה המלחמה? חשבתי, הנה כאן ניסגר המעגל ואנחנו הושארנו בחיים ״והתפרנסנו״ מהשיירים וההרס שהכינו עבורנו ושפקד לבסוף גם אותם עצמם. מחשבות של בת 16 בעת ההיא.

(דרך אגב, רק בהמבורג יכולנו לאסוף ידיעות על המתרחש בעולם, גם ממה שראינו במו עינינו, תושבי המבורג הרעבים ובתיהם ההרוסים וגם ממה שפלטו שומרינו, הפקידים בדימוס. מתוך מה שקלטנו החילונו להעריץ את העם הרוסי הערצה עיוורת וסטאלין היה עבורנו אלוהים).

יום אחד, כשחפרנו תעלות באדמה הקפואה, חשתי מאוד שלא בטוב. ידעתי שחומי עולה גבוה, וכל תנועה בה הרימותי את את החפירה כלפי מעלה מתוך התעלה (בעומק מטר וחצי) גרמה לי לחוש כאבי תופת בצידו הימני של גבי. ידעתי כמו כן שאסור לי לגלות שאינני בריאה.
כשהגענו לעת ערב למחנה גילתה אימי שלקיתי בקרבונקל בגודל ביצה מתחת לעורי. בחורה אחת שהיה לה מושג-מה בחובשות התנדבה לסייע בידי
היא חיממה סכין מעל גבי נר דולק, עשתה שני חתכים עמוקים בעורי, סחטה והוציאה את כל המוגלה וחבשה אותי בסמרטוט. למרות כל הכאבים שליוו את המבצע, הרגשתי הקלה מידית. למרבה הפלא הגליד הפצע במהירות ורק מזכרת ־ צלקת עדה לו עד היום בגבי.

בחורף נורא זה הייתי עדה להתמוטטותן של כמה נערות, שיום אחד היו מלאות חיים ולמחרת הפסידו את כל רצונן לחיות, ולא עבר זמן רב ולא ראיתין עוד. אני תמיד זכרתי את אמרתו של סבא שלי ״אם משהו מביננו ישרוד, תהיי זו את״. זה דירבן אותי להמשיך ולהאבק, גם מציאותה של אמא חיזקה בי את עמידתי. היו לי כמה הזדמנויות להמלט, אך לא ניצלתי אותן משום שידעתי שאמא אבודה בלעדי.

לקראת סוף החורף, כשהקור עדיין שרר בכל, לקחו מאיתנו את השומרים ובמקומם הציבו עלינו נשי אס.אס. שהיו כמובן הרבה יותר גרועות מן ״הסבים״ הקודמים. היתה שם אחת שקראנו לה בובי וזאת על שום תספורתה הקצרה, הגברית. יפה היתה מאוד וצעירה ובמהרה גלינו שהיא לסבית. בחדר בו ישנו התגוררה גם בחורה יפה מאוד ואותה בובי נמשכה אליה וכך נאלצנו להיות עדות למעשי לסביות בפריים.

בזמן ההוא כבר שמענו מרחוק ובמעומעם את ירי התותחים וידענו שצבאותיהם של בנות הברית מתקרבים. גם ההפצצות נעשו אימתניות ממש.



ברגן בלזן



באחד הימים של תחילת חודש אפריל העמיסו אותנו על הרכבת והחילונו נוסעות. ימים ארוכים נסענו, מין מסע שבו עמדה הרכבת יותר מאשר זזה. נסענו בלי מזון, מדי פעם נתנו לנו לרדת, וכך מצאנו יום אחד על המסילה תפוח-אדמה לא מבושל ואכלנו אותו שתינו - אמא ואני - והיה לו טעם גן־עדן. לבסוף הגענו לברגן־בלזן.

זה היה מחנה השמדה גדול ללא משרפות. אנשים מתו בו פשוט מרעב וממחלות. שם לא חילקו שום מזון. שכבנו על הרצפה, מלובשות בסמרטוטינו, לא חלצנו את נעלינו (כי מי שחלץ לא מצאן יותר). פשוט שכבנו נטולות כוח לנוע. בתי שימוש לא היו בנימצא ואנשים עשו צרכיהם במקום בו שכבו. כולם לקו בדיזינטריה ובטיפוס. כל המחנה היה מלא גוויות של אנשים מתים ואין להם אוסף.

יום אחד, אינני יודעת כיצד זה קרה, ניתקלתי בשתי חברות שלי מאותה חמישיה שלנו מימי אוסטרבה, הן הכירו אותי, אך אני לא הכרתי אותן (כנראה שעדיין דמיתי מעט לבן־אדם, בעוד שהן שהו כבר כחודשיים במחנה מתים זה ונותרו רק צל של עצמן).
בשבוע האחרון התחילו הגרמנים לענוד פסים לבנים על השרוול, ואז קבלנו את מנת הלחם הראשונה. אינני יודעת כיצד, אך פתאום מצאתי בידי חתיכת לחם שאחר-כך נודע לנו שהיה מורעל. רבים מתו מאכילת לחם זה. אמא ואני חשבנו שגם אנו הולכות למות (אי-אפשר היה שלא לאוכלו), אך איכשהו התגבר גופנו.

ידעתי שאם כך ימשכו הימים, נמות. כבר אזל בנו הכוח לעודד אחת את השניה, ואז שמענו את טירטור הטנקים האנגלים שניכנסו למחנה. מהצריף שלי היו בנות שרצו אל הגדרות וצעקו מרוב שמחה, באותו רגע ־ שמענו צרור וכמה מהן צנחו הרוגות. אלו היו היריות האחרונות של החיילים ההונגרים שהופקדו על־ידי הנאצים לשמור על המחנה.

עמדתי שם וראיתי את הטנקים עם החיילים האנגלים בתוכם, ראיתי בעיניים שלהם שמשהו מבעית אותם, כאילו ראו רוחות רפאים, ידעתי למה והייתי אדישה. ביום הראשון לבואם, העמידו האנגלים בכל פינות המחנה חביות צבאיות גדושות באורז מעורב בבשר ובחורות רבות שילמו בחייהן על שאכלו זאת.

גם אימי רצתה לאכול, לא נתתי לה לגשת לשם, כי האינסטינקטים שלי אמרו לי שאסור לנו לאכול אוכל כזה, ואז אמא, שהיתה כבר ירודה מאוד מבחינה נפשית, סטרה לי ואמרה שאני רוצה שהיא תמות. לא היה לי כוח להסביר לה, אבל היא לא אכלה מזה, ורק למחרת, כשראינו את תוצאותיה הנוראות של האכילה, נשים שהמעיים שלהם התפוצצו, פשוטו כמשמעו, ידעתי שצדקתי. גם האנגלים הבינו והחלו לספק מזון באופן יותר זהיר ובהדרגה.

כבר אינני זוכרת הרבה מפרק זמן זה, אך אני יודעת שיום אחד העמיסו את אמא על אלונקה, בהיותה חצי מעולפת, והיתה זו הפעם האחרונה שראיתיה.

אני עצמי התעוררתי יום אחד איפה שהוא על הרצפה, מבלי לדעת כמה זמן עבר, לא יכולתי לזוז, כמובן שלא יכלותי ללכת. לא טפלו בנו, לא היה מי שיטפל בנו. מי שקם, קם בכוחות עצמו.

הביאו לנו מנות של בוליביף, לא יכולתי לטעום מהם. הייתי ערומה למחצה. שלד של עור ועצמות. יום יום ניסיתי לצעוד כמה צעדים, ויום יום עשיתי יותר ויותר צעדים עד שהתחזקתי מספיק בכדי להחליט ללכת לחפש את אמא שלי.

אני זוכרת שהגיעה אלי איזו אשה מן הצבא האנגלי והביאה לי אי־אלו סמרטוטים ויכולתי לצאת החוצה. הייתי לאחר טיפוס. בצאתי ראיתי שפתחו את המחסנים הענקיים של המחנה, הם היו מלאים בגדים ונעליים. אספתי לי כמה בגדים ויצאתי לחיפוש אחרי אימי.

בנתיים נודע לי שאותה בובי לבשה בגדי אסירים ורצתה להסתתר בינינו, אך הבחורות תפסו אותה ומסרוה לידי האנגלים. בדרך ראיתי את החיילים הגרמניים סוחבים את הגוויות המרקיבות בידיים חשופות ומעמיסים אותן על עגלות. אותם חיילים ניראו אחרי זמן קצר כל-כך כמונו. ראיתי שיש בחורות שמתאכזרות אליהם, וניתנה להן יד חופשית לכך, אבל אני הייתי אדישה ולא רציתי לרדת לרמה זו. כל רצוני היה למצוא את אימי, בנדודים אלה ברחבי המחנה, נדודים שארכו כמה ימים, מצאתי שוב את שתי חברותי מאוסטרבה, הן שכבו במיטות וזכו לטיפול נאות פחות או יותר, אך שתיהן היו במצב אנוש. מאוחר יותר נישלחו לשבדיה ע״י אנשי הצלב האדום. (לשבדיה נישלחו אלה מבינינו שהיו במצב האנוש ביותר) שם שהו כשנה עד שהבריאו לגמרי.

יום אחד ניתקלתי סוף סוף במישהי שניזכרה בשם אימי ובישרה לי על מותה. כנראה שהייתי מוכנה לכך, רק לא יכולתי לשכוח שהאשימה אותי באותה האשמה נוראה.

במשך 30 שנה נשאתי עימי חלום בלהות חוזר ונשנה, ... אימי ניצלה והיא חיה כאן בישראל, אך היא מתעלמת ממני... בימים של מצוקה נפשית פניתי לרופא וסיפרתי לו אודות חלומי זה ואותו לילה כששבתי מן הרופא קברתי סופית את אימי בחלום ומאז לא שב החלום לענותני.



פרג

יום אחד, בסוף מאי, נודע לי במקרה, שהגיעה משאית ״מתנדבת״ מצ׳כיה וברצונה לקחת ניצולים. מבלי לחשוב הרבה ניגשתי אל אותו אדם והסברתי לו את עצמי. הוא הסכים לקחתני צררתי במטפחת אחת כמה דברים שניתנו לי במחנה, חתיכת סבון, וכמה סיגריות ״כל רכושי עלי אדמות״ - ותעודה שקיבלתי מן האנגלים - מעין תחליף לתעודת זהות. עליתי על המשאית וכך דרך גרמניה נסענו לפרג.

אינני זוכרת כמה זמן ארכה הנסיעה, אך זכור לי שברגע מסוים מצאתי עצמי לפני תחנת הרכבת הגדולה של פראג. הנהג הוריד אותי ועזב את המקום, ואני עמדתי שם, חופשיה אמנם, אבל מבוהלת עד מוות - ל ב ד י.

. .. אז נזכרתי באחותו של אבא שנותרה עד סוף המלחמה בטרזין, וחשבתי שאם נותרה בחיים וודאי כבר שבה לפראג.
עליתי לחשמלית מבלי שהיתה בכיסי פרוטה, הושטתי לנהג את התעודה שניתנה לי ע״י הבריטים בברגן בלזן, הוא הביט בי, לא שאל מאומה ונתן לי לנסוע, וכך הגעתי לביתה הקודם של דודתי והיא אכן שוב היתה בו יחד עם בעלה (דירתם הוחזרה להם).

הייתי במצב מאוד לא טוב, מבולבלת לגמרי ולא העזתי לצאת ולהלך ברחוב. הדודה שרפה את בגדי המחנה עמם באתי ונתנה לי בגדים אחרים, שאמנם לא התאימו לגופי, אך לא היו לה אחרים לתיתם לי.

אחרי שבוע ימים בערך נתנה לי אותה דודה להבין שאינני יכולה להשאר בביתם ושלחה אותי לאוסטרבה ברכבת באומרה: ״אם לא תמצאי אף קרוב נוסף באוסטרבה, גשי לדודך - אחי אימך״ (זה שהיה נשוי לגויה).

הגעתי לאוסטרבה והלכתי לראות את ביתנו. מצאתי במקומו גל אבנים ואז ניגשתי לביתו של דוד אחר, אחי אבי שבזמן המלחמה ברח לניסקו ושב לצ׳כיה עם תום המלחמה בדרגת קצין בצבא הרוסי, אך דוד זה היה רווק ולא יכולתי להשאר אצלו. וכך למחרת המשכתי בדרכי והגעתי לעיירה בה חי דודי, אחי אימי עם אשתו הגויה ובתם. דודי זה שהה בטרזין רק שלושה חודשים וזאת משום היותו נשוי נישואי תערובת. במקצועו היה רופא שיניים וכבר הספיק לחזור לעבודתו. הם קיבלוני די בהסתייגות, ראיתי זאת על פניהם, אך לא היתה להם ברירה ונשארתי בביתם.

בבית זה לא חסר מאומה. האיכרים שניזקקו לטיפולו שילמו לו במצרכי מזון, גם כל רכושם נותר בידם, כי אשתו הגויה לא גורשה והיא שמרה על הבית ותכולתו.

באותה תקופה הייתי מסוגלת לעשות רק שני דברים, לאכול- בעיקר תפוחי אדמה ולחם ומייד אח״כ להתהפך ולישון שעות ארוכות. הייתי אז כל־כך עייפה וחלשה, הזעתי כל הזמן ולא עבר זמן רב וכל גופי תפח נוראות, שערי החל נושר, פני וידי כוסו בפצעים שנתמלאו בנוזלים ומוגלה ולא ניתרפאו במשך זמן ממושך. זה ארך כשנה לערך עד שנירפאתי מהם.

כך עבר הקיץ, הרגשתי בביתם הורעה יותר ויותר, הם בכלל לא התיחסו אלי, לא התענינו בכל מה שעבר עלי, שם דובר רק אודות הסבל הרב שפקד את דודי הגיבור, ששההה כ-3 חודשים בטרזין.

יום אחד ניתגלו לעיני שמלות הערב של אימי בארון הבגדים של הדודה וכן גם תכשיטי זהב של אמא, וכשפניתי אל הדודה ואמרתי: ״אלה שייכים לאימי״!.. אמרה לי ״אימך מכרה לי אותם לפני שהלכתם״. זה גמר אותי והחלטתי להנתק מכל ״הקרובים״ ולעמוד על רגלי שלי. הדבר האחרון שביקשתי מהם היה כסף- דמי נסיעה לפראג (אותו השיבותי להם מאוחר יותר, עד הפרוטה האחרונה).

הגעתי לפראג ולא היה לי לאן ללכת. הסתובבתי ברחובות העיר במשך כמה ימים ואף פגשתי אחדים מידידי הקודמים מאוסטרבה, אך הם כולם היו מאושפזים בבתי-חולים או בבתי מרפא ולא היה ביכולתם לבוא לעזרתי.

יום אחד, בשבתי מיואשת לגמרי על ספסל ליד תחנת הרכבת, ניגש אלי זוג צעיר, שניהם היו יפים להפליא והם החלו מציפים אותי בשאלות (כפי הנראה עשיתי רושם חיצוני נורא). מששמעו את סיפורי שאלו האם אסכים לבוא עמם אל ביתם עד שאסתדר ואעמוד ברשות עצמי. הלכתי עמם. רולף ויאנה היו חלק ממשפחה גדולה שגרה באותו בית, להם עצמם היה חדר קטן של שני מטר מרובעים ואותו חילקו עימי. גרתי עמם כ-3 חודשים בערך.

הם סידרו עבורי את כל התעודות, את כרטיסי המזון, וליוו את כל דרכי ועשו הכל כדי לשקמני. הם ניסו לברר יחד עימי במה יש ברצוני לעסוק, (שניהם היו גרפיקאים, היא עדיין למדה והוא כבר עסק בגרפיקה לצורך פרנסה). ניזכרתי שהיו לי פעם נטיות לרישום, רולף העמיד לפני טבע דומם והציע לי לציירו, ובראותו את היצירה המוגמרת אמר לי: ״כדאי לך לנסות, בדיוק בימים אלו יש בחינות כניסה לבית הספר לגרפיקאים״. הבעתי את רצוני לנסות ורולף הלך ואירגן את כל מה שהיה דרוש לשם כך ובסוף אוגוסט הוזמנתי לגשת לבחינות. מאוד רציתי ללמוד ולצאת ממצבי, אך כשראיתי את שאר הסטודנטים שהגיעו לשם הבנתי שזהו מאבק אבוד מראש. למרבה הפלא התקבלתי, כנראה שרולף ספר לבוחנים את הרקע שלי והם עצמו את עיניהם נוכח הבחינה הלא מוצלחת שהגשתי.

באותם ימים אף ניגשתי למשרד של הקהילה היהודית ונירשמתי בה (עד אז לא עלה הדבר על דעתי מרוב חולשה ותלישות מן העולם).

משהחילותי ללמוד קיבלתי מן הג׳וינט תמיכה (באמצעות הקהילה היהודית) ואף בגדים מעודפי הציוד הצבאי. רולף ויאנה עזרו לי במציאת חדר לעצמי ונהייתי עצמאית ודואגת לעיניני בכוחותי שלי. כדי להקל על מצוקתי הכספית, הגשתי בקשה לסטיפנדיה על חשבון משרד החינוך, הייתי זכאית לתמיכה זו משום שטרם סיימתי את חוק לימודי בבית הספר. מאחר וטרם מלאו לי 21 נזקקתי לאדם מבוגר שיחתום על בקשתי זו (רק מעל גיל 21 נחשב אדם כבוגר בצ׳כיה). ניגשתי אל דודי שיחתמו עבורי, אך הם סירבו. לבסוף חתם עבורי בעל הדירה שבביתם שכרתי חדר.

כל הסכום שעמד לרשותי היה פעוט, שכר-דירה וצרכי לימוד היו גבוהים, כך שלמזון כמעט שלא נותר כסף. אבל הסתדרתי, הכיצד? אח אחר של אמא התגורר ביוהנסבורג והוא היה שולח לי באמצעות דודה (אחות אימי שחיה בארץ משנת 1934) חבילות של סיגריות מטוסיאן. הייתי מוכרת אותן בשוק השחור ובכסף שקיבלתי תמורתן יכולתי לקנות מעט מזון. אותו דוד גם שלח לי לפעמים בגדים.

בבית הספר התאקלמתי מיד ולא עבר זמן רב ואני יחד עם עוד שתי בנות יהודיות נהיינו דמויות מרכזיות בכיתתנו וזאת בעיקר משום שמבחינת התפתחותנו הנפשית היינו הרבה יותר בוגרות מן השאר ־ לאחר כל מה שעבר עלינו. שם הכרתי את אהבתי הגדרלה הראשונה ונהיינו לזוג עד עלייתי ארצה.

ב־1946 התקיים בפראג הקונגרס הראשון של הנועד הדמוקרטי. עמדתי וצפיתי במשלחות הנוער הצועדות ברחובות פראג וביניהן, נושאת את דגל ישראל, צעדה משלחת הנוער מהארץ. הם ניראו גבוהים, יפים וזקופים, ואני עמדתי והסתכלתי בהם ובכיתי.
אחרי זה חידשתי את קשרי עם המרכז הציוני בפראג, שהיה אז בשלבי התארגנות, וזאת למרות שהרביתי להסתובב עם סטודנטים צ׳כים גויים. מבחינה זו חזר המצב לקדמותו, כפי שהיה לפני פרוץ המלחמה, שוב קיימתי קשרים הדוקים עם צ׳כים מזה ועם הנוער הציוני מזה.

קיימנו פגישות של נוער ציוני, טיילנו יחד ואף שמענו הרצאות. לא הזנחתי את קשרי עם חברותי היהודיות מאוסטרבה ומטרזין (אלו שנותרו), שכמה מהן כבר הקימו משפחות, אליהן הבאתי גם את חברי שהיה גוי צ׳כי והוא התידד עמם מאוד וכתוצאה מכך אף השתחרר מן הדעות הקדומות שהיו לו ביחס ליהודים, דעות אותן ספג מן הסביבה הקאתולית בה גדל ומן התעמולה הנאצית בזמן הכיבוש. היה לנו טוב מאוד ביחד, למרות שהרגשתי שמבחינה אומנותית אינני יכולה להתפתח לידו כראוי, כי קינאתי קצת בכישרונו שבלט כבר אז. כיום הוא אומן מוכר בצ׳כוסלובקיה. התמזל מזלי ופגשתיו בעת ביקורי האחרון בפראג והיו אלו פגישות נפלאות.

ב-1948 התחוללה בצ׳כיה המהפכה הקומוניסטית. בתקופה זו כבר היינו משוחררים מאותה הערצה עיוורת שרחשנו לסובייטים, למרות שהשקפותי היו תמיד שמאליות הן היו גם מאוד ציוניות וידענו כבר אז שאין זה הקומוניזם אודותיו חלמנו, המציאות היתה אחרת לגמרי. באותה תקופה התגבש אצלי הרצון להצטרף  לחברי הציונים שהתחילו לעלות ארצה. החלטתי שקודם אסיים  את לימודי בבית-הספר ואז אעלה. וכך קרה  שנסעתי בעליה הלגאלית האחרונה שיצאה מצ׳כיה במאי 1949 ואם כי הפרידה מחברי היתה קשה ידעתי שאין לי דרך אחרת.



גבעת חיים


עליתי יחד עם קבוצה צ׳כית וכמעט כולנו הצטרפנו לקיבוצים שונים. אני עם אותה אווה מאושוויץ
הצטרפנו לגבעת חיים אל קבוצת הצ׳כים שכבר היתה פה.
השנה הראשונה היתה קשה. לא רציתי להיות שונה מן הצעירים ילידי הארץ. קינאתי בהם על היותם חניכי החינוך המשותף ומהר מאוד קשרתי קשרים עמם.
דיכאתי בתוכי את כל עברי, רק בפגישות בינינו, הצ׳כים, היינו שבים מדי ערב לטרזיינשטאט. מחוץ לחוג זה כמעט ולא סיפרנו על עברנו. הרגשנו שהסביבה הארצישראלית לא קשובה ואיננה מעונינת בסיפורינו (פרט לבודדים יוצאי דופן), ואינני מאשימה אותם על כך.
אנחנו שהיינו נערים ונערות צעירים בתקופת השואה הננו האחרונים להעיד על האיום מכל שפקד את עמנו ואת האנושות כולה, לכן החלטתי בגיל 55, אחרי שנים של שתיקה, להעלות את מה שנשתייר בזכרוני מן הזמן ההוא למען ידע בני וידעו בניו אחריו.


LIBERA ME שם קטע מתוך הרקוויאם של ורדי, אשר נוגן בטרזין ונהפך לסמל חיי - כתוב על סף ביתי.


 
מיכל אפרת מספר 73601