גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורה של הדסה רפאלי
(רשמה: תמר אמיר)

אמא שלי באה מבית דתי. אבי היה מבית מסורתי, גם ביתנו היה בית מסורתי, היינו משפחה בת 5 ילדים, אחות צעירה ממני ו- 3 אחים בוגרים ממני. אבא שלי היה בעל חנות מכולת -סוחר. החנות היתה ליד ביתנו ואבא עבד בה וגם אמא עזרה מעט בחנות ובעיקר ניהלה את משק הבית. לא היינו עשירים וגם לא עניים. היה לנו כל מה שצריך.

בכור האחים היה מבוגר מאיתנו בהרבה (אמו נפטרה בשעה יציאתו לאויר העולם) אבי התחתן עם אימי כשמלאה לתינוק שנה. אחי השני היה 10 שנים לאחר הנישואים של הורי. לאחר מכן כעבור שנה נולד אחי השלישי, שנה אחריו אני ו-4 שנים אחרי נולדה אחותי הצעירה.

בהתחלה גרנו בעיירה קטנה, לאחר מכן עברנו לבודפשט ושם גדלתי.

כשהייתי בת 10 רצה אבי לשוב לגור בעיירה ועברנו לגור בקופאיסנטו (שם העיירה) והעיירה מנתה כ-5000 תושבים ובהם משפחות יהודיות. הזמנים החלו להשתנות, להיות יהודי היה דבר שהכביד מאד על כל המשפחות. האנטישמיות היתה כבר מאד מורגשת. התחילו לשלול מיהודים רשיונות מכירה של מצרכים שונים, כתוצאה מכך הצטמצמה פרנסת אבי והחיים נהיו די קשים, ובכל זאת לא חשבנו אז על השואה וזאת למרות שכבר בכל הסובב התרחשו מאורעות השואה לא האמנו שזה יגיע גם אלינו.

בשנת 1944, בחופשת הפסח, הוזמנתי אל דודי (אחי אבי) לביקור (הוא גר בבודפשט) הייתי בת 12 (תלמידת כיתה ז'). במשך שהותי אצל דודי פלשו הגרמנים להונגריה, בלילה. למחרת בבוקר הוצאה פקודה האוסרת על יהודים לנסוע ממקום אחד למשנהו.
כך נותקתי מביתי ובזה הופרדתי מכל משפחתי למרות כל נסיונותי לחזור אליהם.

ידוע לי שזמן קצר לאחר מכן, אספו אח כל יהודי העיירות בסביבה, לעיר שדה אחת ויצרו שם גטו.

 
קיבלתי מכתבים באופן שוטף מהורי מהגטו, ומאד רציתי להתאחד עמם, לכן סידרתי עם חברתי (שהיתה גם השכנה של דודתי ודודי) תעודת לידה וקניתי בכספי כרטיס נסיעה כדי שאוכל לשוב לגטו ולהתאחד עם משפחתי. הייתי בסך הכל בת 12 וחצי. כשסיפרתי זאת לדודתי, היא שלחה אותי לשוק לקנות קילו דובדבנים ובאותו הזמן שרפה את כל המסמכים המזוייפים, כי היא הבינה יותר ממני מה שעלול לקרות.
קיבלתי עוד גלויה אחרונה מהורי מאושוויץ, בה הודיעו לי שאחותי חולה מאד, שיש לה דלקת ראות ודלקת קרום המוח. יותר לא נודע לי דבר עליהם.

כשהגרמנים גמרו לאסוף את כל היהודים מחוץ לבודפשט והגיעו גם ליהודי בודפשט, סימנו בתים, באיזה בית מותר ליהודי לגור ובאיזה אסור.
הבית של דודתי מותר היה למגורי יהודים. כמובן שבדירה התאספו כמה וכמה משפחות ולא משפחה אחת בלבד. היה צפוף למדי. דודתי לא היתה יהודיה (מוצאה היה מטרנסילבניה) ובמקרה היחה הדירה רשומה על-שמה. לי נזדמן לדור בדירה שכנה לדירתם, כמובן יחד עם דודי ודודתי נישארה לבדה בדירה שלה (בעצם היה אסור ליהודי וגויים להיפגש, אפילו היו בני אותה משפחה).

מכיוון שזו היתה דירה שכנה, הסתכנה דודתי וכמובן שאכלנו אצלה, התרחצנו אצלה ובכלל השתדלנו להיות כמה שרק אפשר ביחד. ככה חיינו כשלושה חודשים עד שבאו ונטלו גם את דודי למחנה ריכוז וכן את כל היהודים מגיל 16-60. כך נישארתי לבדי והיה לי מאד עצוב. כעבור חודשיים יצרו גטו גם בבודפשט, גידרו אזור שחלק ממנו היתה שכונת יהודים וחלק אחר לקחו ממשפחות גויים ואילו אותם העבירו לבתים מסודרים של אותם יהודים שהוצאו מבתיהם. היהודים בגטו חיו בצפיפות גדולה מאד.

דודתי החליטה שלא לתת לי לעבור לגטו ולהסתכן ולהציל את חיי. מכיוון שכולם הכירו אותי בבית (וזה היה בית משותף גדול בן 6 קומות) הסתירה אותי בדירתה. הפעם היא עצמה סידרה לי תעודות מזוייפות של גויה. ומכיוון שלא יכולתי לרדת למקלט עברתי את כל המלחמה וההפצצות בקומה החמישית בדירתה - יחד עימה.

חוץ ממני היא הסתירה עוד 22 יהודים - שגם להם היו תעודות מזוייפות.

רק שבוע לפני סיום המלחמה כשידענו שהמלחמה עומדת להסתיים, הרשינו לעצמנו לרדת למקלט, זה היה כשחלק מן הדירה כבר התמוטט בהפצצות וידענו שאין לנו כבר מה להפסיד ודודתי לקחה את האחריות והסיכון על עצמה.

ככה נגמרה המלחמה, הרוסים ניכנסו לבודפשט וכבשוה המלחמה - הסתיימה.

לאחר המלחמה

זמן קצר לאחר המלחמה חלתה דודתי אנושות, כבר התקרבה לגיל 60. לא היה אוכל ולא ניתן היה להשיג תרופות הרופא ציווה עליה שכיבה מוחלטת, מכיוון שנישארנו בלי פרנסה השכרנו את כל חדרי הבית, ששה במספר ושתינו עברנו לגור במטבח. אני עשיתי את כל עבודות הבית עבור הדיירים, נקיון הבית, כביסה לדיירים, קניית מזון בשוק השחור וכן בישלתי עבור כל הדיירים (20 איש לערך) והיו אנשים נוספים שבאו לאכול אצלנו תמורת תשלום. מזה התפרנסנו (ואני בת 14 בלבד) עבדתי מתחילת האור עד החשיכה, נוסף לכך טיפלתי בדודה שהיתה רתוקה למיטתה והוצרכתי להאכילה, לרחצה, להכניס לה סיר למיטה וכל שאר הדברים שקשורים בטיפול באשה זקנה וחולה.

כשהתחילו לחזור מן המחנות, אלו שנותרו בחיים מצאתי לי מעט זמן כדי לבדוק כל יום את הרשימות. הלכתי עם תקווה בלב שאמצא את מישהו ממשפחתי וכך זה נמשך חודשים על חודשים ולצערי הרב נישארתי בודדה בעולם. אף אחד מבני משפחתי לא חזר. גם סביבת מגורי לא חזר איש, כדי שאוכל לשמוע מפיו איך ניספו בני משפחתי. וכך המשכתי שנה תמימה עד שדודתי החלימה - ואז הפלתי עליה את כל רגשות הזעם שלי, על שלא איפשרה לי להתאחד עם משפחתי כי לא מצאתי כל טעם בחיים בבדידותי הרבה.
 
כך בדרך מקרה הצטרפתי לתנועת דרור בבודפשט ועזבתי את דודתי לבדה (ואני בת 15) הלכתי להכשרה. קודם להכשרת בני-נוער - רציתי מאד לעלות ארצה. על ארץ־ישראל שמעתי בתנועת הדרור.

התחלתי ללכת לבית-הספר גימנסיה עברית "תרבות". למדו שם עברית נוסף לשאר המקצועות. לאחר שנת הלימודים פרקו את ההכשרה, חלק מהם עלו ארצה וחלק עברו להכשרה אחרת - אני הייתי בין העוברים להכשרה האחרת. כאן הלימודים והעבודה היו משולבים חצי יום עבודה בחקלאות (חממות פרחים, גן־ירק) וחצי יום לימודים.

לאחר שנה העבירו אוחי להכשרה שהיו בה רק מבוגרים ממני ואני עם עוד חברה שהיינו הצעירות. כמובן שעבדנו מבוקר עד ערב - אני עבדתי במטבח, שהינו בהכשרה זו שנה וחצי ואז עלה בגורלי לעלות ארצה, זו היתה תקופה בה העלו יהודים רבים ארצה - שנת 1949. חלק מדרכנו עשינו באמצעים בלתי ליגליים כיוון שמהונגריה לא איפשרו ליהודים לצאת.

ניפרדתי מדודתי, אם כי לא סיפרתי לה על תוכניתי לעלות לישראל, אמרתי לה רק שהרבה זמן לא ניתראה. ישר מן האוניה הגעתי לגבעת-חיים, כשחלק מההכשרה מהגרעין שלי שהו כבר בגבעת-חיים. (כשהגעתי הייתי בת 17).

בגבעת-חיים כתבתי לדודתי על מקום מגורי החדש - שמרנו על קשר מכתבים עד שנת 1960 כשהיא ניפטרה.