גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורה של אסתר גבע
שנת 1939. הייתי בת שנתיים.

בלריסה, אשר ביוון חיו באותה תקופה כ-1000 יהודים. היתה קהילה פעילה, כולם יהודים שומרי מצוות שחיו שם כמו משפחה אחת גדולה מאוחדים בשמחות ובצער.
יהודי יוון שרתו בצבאה ורבים מהם נפלו במלחמות להגנתה. בשנת 1939, היתה יוון במצב מלחמה עם איטליה. (האיטלקים כרתו ברית עם הגרמנים).
בשנת 1940 - היו ביוון גם איטלקים וגם גרמנים.

באותו זמן כשריח מלחמה היה באויר - ברחנו מהעיר לריסה לכפר איה. בכפר היתה תנועה מתמדת של איטלקים וגרמנים. כל יהודי לריסה החליפו את תעודות הזהות למזוייפות הנושאות שמות גויים וזאת בעזרתה של העיריה. שמי היה ריטה.
האיטלקים התנהגו יפה אל היוונים והם שהזהירו אותנו שברגע שהם יצאו את יוון צריך להזהר מפני הגרמנים, כי כוונותיהם רעות. החיים התחילו להיות קשים יותר.

אבא נאלץ לנסוע מאיה ללריסה, כי בית-החרושת שלנו לבדים היה בלריסה ועניני העבודה דרשו את נוכחותו במקום. עד ההפגזה הגדולה שנערכה על לריסה שקרתה יחד עם רעידת אדמה והכל נהרס. זה קרה ב-1940. היהודים התחילו לברוח מן העיר לכפרים הרחוקים באותו זמן פרסמו הגרמנים מודעות בהן הכריזו: "היהודים יכולים לחזור ולנהל חיי יום יום רגילים. לחזור לבתיהם, ולבתי-הכנסת ולא יעונה להם כל רע".

יחד עם זאת דרשו מן היהודים לרשום את שמם ואת כתובתם. יהודים שלא היו להם אמצעים לברוח ולחיות בכפר (שכר דירה בכפר היה יקר ופרנסה בכפר לא נימצאה) - חזרו לעיר בעקבות הצהרת הגרמנים. אחרי זמן קצר תפסו את כולם ולקחו אותם לגטאות בגרמניה ובפולניה. לאלו שלא חזרו לעיר (ואנחנו ביניהם) היו החיים קשים. לא היה רופא ואף לא היו תרופות. אחי ואני חלינו. אחי היה זקוק לאנטיטטנוס ואני לתרופה נגד דיפמריה. זכור לי, שהורי שלמו הרבה כסף לגוי טוב שיסע העירה ויביא לנו את התרופות היקרות.

היה רעב בכל יוון, אנחנו החלפנו בדים מבית-החרושת שלנו תמורת מצרכי-מזון. קנינו חיטה ואמי אפתה בבית לחם טעים שעד היום זכור לי טעמו.
אמי היתה בהריון ועקב המצב נאלצה ללדת בבית את אחי הצעיר, ללא רופא וללא מיילדת. ידידה גויה עזרה לאמי.
בשנת 1943 - נכנסו הגרמנים לכפר נווליני שאליו ברחנו בינתיים מן הגרמנים שהשתלטו כבר על כל יוון. כפר זה היה בנוי על ההר, ללא אמצעי תחבורה, האנשים הגיעו אליו ברגל או על גבי פרדות.

זכורות לי תמונות מרהיבות-עין מאותו כפר קטן ויפה והעליה אליו. ברגע שנודע לנו (וגם ראינו) שהגרמנים עולים אלינו לכפר, עלינו הלאה וברחנו ליערות והסתתרנו שם כמה ימים. זה היה באוקטובר 1943. תקופה זו אזכור כל חיי. זכור לי איך התארגנו הורי לבריחה. קודם כל דאגו שלנו לא יחסר מאומה, מזון ובגדים חמים. ישנו תחת העצים 3 ימים, הורי הדליקו מדורה ודאגו לכל מחסורינו. היה רעב - אבל אני ואחי מעולם לא ידענו רעב מהו וזה בזכות הורי.
שתי משפחות יהודיות (שהיו גם הן בכפר נווליני) שלא ברחו ליערות מסיבות בריאות, ניתפסו, והיו לבני-ערובה בידי הגרמנים במקרה ויהרג גרמני בכפר, אז יחסלו אותן.

מכיוון שהחיים ביערות היו קשים, סבלנו מרעב ומקור. אימי החליטה לחזור עמנו לכפר ואבי נישאר ביערות עם עוד גברים יהודים. כשחזרנו לכפר איה, היה ביתנו פרוץ וכמעט ריק. את רכושנו - מצרכי מזון וסחורה שאבא הטמין שדדו. באותו זמן ניכנסו 3 גרמנים לביתנו וראו את אמי בוכה, אנחנו הילדים ברחנו מהדלת האחורית לשכנה הגויה, כדי להודיע לה על בואם של הגרמנים לביתנו.

היא נכנסה לאמי וספרה לגרמנים שאנחנו גויים ולבסוף הלכו. הסתרנו אח מוצאנו היהודי בעזרתה של השכנה הגויה, על קירות ביצנו תלינו תמונות של ישו ומריה ואני אז בת 6 לא הבנתי כדיוק מה קורה, מדוע רודפים הגרמנים אה היהודים ומדוע צריכים אנחנו לחיות כמו הגויים והרי היה זה בניגוד לחינוך שקיבלתי בבית.

הרבה בתים הועלו באש משניתגלו בהם נשק ותחמושת. יותר מאוחר התברר לי שגם אבי הסתיר נשק, והודיתי לאלוהים שאותנו הגרמנים לא גילו.

הגויים החלו לחשוש ואמרו ליהודים לעזוב את הכפר. בינתיים התאספו כל המשפחות היהודיות שבכפר אלינו בבית לאסיפה כדי למצוא פתרון. פתרון לא נימצא, היה חורף קשה ואי אפשר היה לעזוב את הכפר ולברוח שוב ליערות. למזלינו פרסמה תנועת המחתרת הודעה נגדית לטובת היהודים ובה נאמר: "מי שמגרש יהודים מביתו אנחנו נישרוף את ביתו". מכיוון שהגויים פחדו מן המחתרת יותר מאשר מן הגרמנים (כי אנשי המחתרת היו בחלקם בני הבפר), הושארו היהודים בבתיהם.

זכורים לנו מקרים של אחים שאחד היה לטזובת הגרמנים והשני לטובת המחתרת והיו מקרים של טרגדיות משפחתיות על רקע זה. בכל יוון היו גויים טובים שעזרו ליהודים, אך היו גם בודדים שהלשינו לגרמנים כדי לקחת אח רכושם של היהודים ולזכות באהדתם של הכובשים הגרמניים.

עם סיום המלחמה ב-1945 חזרנו מאיה ללריסה. חזרנו לביתנו אחרי כל התלאות שעברו עלינו מבחינה נפשית וחומרית. התחלנו לבנות את חיינו מחדש.
אבי נשאר לנהל אח עסקיו בכפר איה, ובינתיים חיפשנו חנות בלריסה כדי לשקם את עצמנו. מכיוון שקשה היה למצוא בעיר חנות, המשיך אבי בנסיעותיו מאיה ללריסה בתקווה שבאחד הימים ויבנה את עסקיו בעיר.

באחת מנסיעותיו אלה מצא את מוחו, בדרך הביתה מאיה ללריסה, בתאריך יום א' 6.7.47, האוטובוס עלה על מוקש ואבא נהרג.

באוקטובר 1949 עלינו כולנו ארצה ועל כך אני חייבת תודה לאמי.

אבי - דוד טרבולוס - נולד בלריסה בשנת 1895 להורים רוזה ועובדיה טדבולוס. הם היו חמישה אחים: רחל, יוסף, דוד, סם וויולט. המשפחה עזבה את לריסה וחיו בעיר סלוניקי. אביו - סבי - היה רב בקהילה והתפרנס מחנות לפחחות. היו דתיים ושמרו מצוות. כולם נישאו לפני המלחמה. בזמן המלחמה לקחו את רשל, יוסף וויולט ובני משפחותיהם לגרמניה, מהם שבו רק 3 ילדים של רשל החיים כיום בישראל.